הראשון שלי היה מתחת למיטה. בלילה חלמתי שהוא זוחל עלי והגוף שלי, שהיה בן 7 בערך, קפא. לא יכולתי לזוז מרוב אימה, הרגשתי את מתווה גופו הברור מתפתל על הבגד הקיצי שלבשתי ואני יכולה לשחזר עד היום את התחושה הלכודה תחת פחד מוות. אחר כך נרדמתי וחשבתי שזה היה רק סיוט. כשהתעוררתי בבוקר, אימי הייתה בחדרי, היה זה חדר של כמטר וחצי על מטר וחצי, ואני זוכרת שישבתי על המיטה הנפתחת כשזה התפרץ, והיא תפרה במכונת התפירה שלה. המכונה מיד שניה שאותה הביא אבי ממכרים ערבים, הרעישה ברעש מסוים שאני יודעת לדמיין את הסאונד שלו עד היום, הנול והגלגל המסתובב והרעש המכני שלו, החוט שנקרע שוב ושוב והיה צריך להשחיל לחור הקטן. זו מכונת התפירה שבה תפרה לי את תחפושות פורים ובגדים מיוחדים לחגים. למשל תחפושת השלדג, שבה השיגה בד משי כחול וקרעה ביחד עם אחותה כריות שמהן נשפכו והתעופפו בחדר אלפי נוצות בחום ושחור ואז הדביקה אותן בדבק מיוחד במשך ימים רבים, בלילות גם כן.
ולמרות הרעש הזה, שמענו אותו. הלחישות שלו השתיקו כל דבר אחר בחדר ואותנו בכמה רגעים שבהם התחלפה חרדה בודאות גמורה. זה שם. היא התכופפה מתחת למיטה וגילתה אותו. אני נותרתי לשבת על המיטה, אני זוכרת את זה, נשארתי שם ואינני יודעת מדוע לא ברחתי, ואינני מסוגלת לתאר את הרגעים האלו באופן מילולי, כמה שניות אולי דקות, עם הנחש בחדר. וכעת הזכרונות מתערבבים.
היא רצה לקרוא לפועלים שעבדו בחצר ואלו הגיעו עם טוריה ורוצצו אותו מול עיני. הוא היה בעל טבעות בירוק וצהוב, אם זכרוני אינו מכיש אותי.
השני הסתתר מתחת לסוודר האדום שלי. הוא היה ראשון בערימה מעל בגדים שהונחו לצד המיטה, ופתאום ראינו אותו זז. יום קודם אמר לה השכן אריה, שנהג לקנטר אותה ללא הרף כי יניח נחש צפע מתחת לסוודר שלי, אותו סוודר בדיוק.
גם הוא היה מזן צפע. הנחש הגיע לרצפה ואמא דרכה ודרכה עליו, הבזקי זכרון שנחתם במסדרונות המוח תייקו אותו מטפס לה על הקרסול אבל לא מכיש. לבסוף המיתה אותו.
יתכן כי ערבבתי את נסיבות המוות של הנחש הראשון עם השני.
אחר כך תוקנו החורים ברשתות, והנחשים נותרו רק בחצר, מזדחלים מולי מידי פעם על שביל הגישה, מקבעים אותי לכמה שניות למקומי ומחזירים את אותה אימה מצמיתה. שנים אחר כך עוד הייתי בודקת מתחת למיטה לפני השינה.
Elizabeth A. Sackler Center for Feminist Art Feminist Art Base: Janet Polsky
**************************************
תזכורת: האירוע הראשון של אמהות אובדות יתקיים השבוע ביום חמישי.
זה הטקסט הכי מחריד שקראתי אי פעם.
אבל אני, יש לי פוביה מהזוחל הזה. אני מסוגל למות, אם אני רק רואה …
אפילו לכתוב את המילה זה מפחיד אותי
הטקסט הזה שלך. משהו קמאי כל כך, הפחד הזה.
והתחושה המחוללת של היה שם.
קשה לכתוב נחש ולהתעלם מכך וכך שנות סימבוליקה.
מתחבר לי עם מה שכתבת בטוויטר על רצונך לכתוב פ פוסט על סקס. אולי כי פעם כתבתי פוסט על חלום נחשי ואוטומטית כולם אמרו לי סקס סקס. אם כי לפעמים נחש הוא רק נחש.
ואיך נצרבות החוויות האלה מהילדות. כתובות בצופן הפנימי.
הוא היה לכוד בין רפפי התריס הישן לרשת
צפע ענק…
שאח של החבר שלי אז, בא וטיפל בו..
והייתי חולמת על זה בלילות אחר כך…
ומאז נולדו לי כמה ילדים
זה נראה לי (במקרה שלי, לא בשלך, ממש לא) כמו משהו שקרה למישהי אחרת…
(כתבת את זה יפה, גם על אמא שלך שתפרה לך תחפושות…)
היה זה בטיול שנתי של ביה"ס, ובחווה שביקרנו נחש החליט שהוא נועץ בי את שיניו ולא מרפה עד שהמדריך במקום הפריד אותנו.
לא ממש פיתחתי פחד לזוחלים הללו, אבל בהחלט אין אני שש להתקרב אליהם בכל חוות הליטוף למינן.
את הרתיעה הזו דווקא מעבירה אשתי שסולדת מהם ברמות, שהילדים שלי יפתחו פוביות משלהם, אין צורך שיאמצו את שלנו 🙂
ראבאק, מאיפה כל הנחשים הללו?
איזה סיוט, הייתי בטוח בהתחלה שאת כותבת על חלומות, והופתעתי בהמשך הטקסט שאלו היו נחשים אמיתיים, חוויות מפוקפקות ביותר עברת, איזו חיה דוחה
הקשר היחיד שלי לנחשים הוא משחק הסלולרי סנייק שמצליח להעביר לי את הזמן ברגעים מתים
תודה על הטקסט החזק
ציטוט חבר בפייסבוק
הייקו בחצר:
נחש הזדחל לסדק
חור נפער בשלוות המרפסת
הזמן הוא שיכחה
דווקא לא גדלתי עם אימת נחשים, אבל בשנים האחרונות הם טורדים את מנוחתי משום מה. בתוך כל שיח שאבישג מעבירה עליו את ידיה כשאנחנו הולכות ברחוב אני רואה נחש.
בררררררר
בזה שדווקא אתה פוחד ככה מנחשים. לא יודעת להסביר למה 🙂
אכן, הפחד מנחש קמאי, אפילו הבת שלי הקטנה יודעת שזה מסוכן עוד לפני שהעברתי לה את הפוביה שלי. זו ש. מבריקה שכמוך, חשבתי על הקשר שהעלית המון הלילה, כל הכבוד.
אבי, נשמע מזעזע, אתה זוכר את המגע של השיניים? מה עשו לך? אצלי זה חוק כשהולכים לגן חיות, לא מתקרבת לאקווריום נחשים, וכשא' רואה בערוצי הנשיונאל למיניהם נחשים הוא משועשע מהתגובה המבועתת שלי.
שרון, בכוונה הלכתי על הקו הדק שבין חלום לריאליה, כי כך הרגשתי בפעם הראשונה, עד שהתברר שזה לא סיוט, זה כאן.
עידית, זה מאוד טבעי שתחלמי, זה מראה מפחיד מאוד, גם לי היו נחשים בחלומות שנים, הם החליפו את הנאצים 🙂
תודה רבה לכולם
לעולם. ואני לתומי חשבתי שהדבר הכי גרוע שיכול לזחול לביתך מבצרך מהחוץ הוא תיקנים.
תמיד אהבתי. מגע העור שלהם, זה משהו שלא מהעולם הזה. הם כולם שריר, קפוץ כל הזמן.
"שרון, בכוונה הלכתי על הקו הדק שבין חלום לריאליה, כי כך הרגשתי בפעם הראשונה, עד שהתברר שזה לא סיוט, זה כאן".
כן, גם אני הבנתי את זה כך, וזו בחירה נכונה שלך, הולמת, איזה סיוט זה- פתאום להבין שזה כאן!
כמו להתעורר מחלום רע ופתאום לראות שאתה עדיין בתוכו, וואהו, נחש ניצחי בראש צלול
באיזה נסיבות? נחש ארסי?
תמי, בגלל זה אני לא רוצה, ואנחנו גרים בדירת גן עלק, וגם זה מפחיד אותי למרות העמודים.
לשמחתי, טפו טפו טפו, לא היו לי חוויות כאלה, ראיתי אישית רק נחשים של אנשים כמו עופר, שגידלו נחשים, ונרתעתי והתרחקתי מאוד…
מפחיד נורא.
והשלדג הכביכול אגבי נורא ריגש אותי.
שניים [בגדים, נחש]
מוצלחים.
משהו טוב ונוגע
התפרץ.
מאחל לך עוד
ועוד נביעה.
בגני חיות, בפינות חי וכו'. ולא ארסיים. אף פעם לא היה לי משלי. יש בזה משהו קמאי לגמרי. זאת תחושה שלא שוכחים. וטלי, בחיים לא גידלתי נחש. לא צריך להגזים!
אצלי את הנאצים
זה בא בנוסף אליהם…
אני פוחד מהם פחד מוות. ממש. ממש.
הנה סיפור: פעם, אח של חברתי הראשונה (הייתי בן 17) תפס נחש במדבר והתקרב אלי איתו.
הייתי במרפסת של הקומה השלישית, יצאתי אל מחוץ למעקה ואם הוא היה ממשיך להתקרב הייתי קופץ למטה – ללא ספק נפצע קשה, ואולי אפילו נהרג, אבל האופציה האחרת היתה גרועה יותר בשבילי