תסלחו לי שקצת הזנחתי את הבלוג הזה לאחרונה, אני מזניחה אפילו את עצמי. הזנחה עצמית אינה פרבילגיה של הורים לבדם, למרות שלדעתי הם מצטיינים בכך,
התקופה הזו מתאפיינת בהפרעת קשב שיצאה משליטה. השאלה הגדולה התלויה מעליה היא "איפה אני נמצאת", כשם אחד מספריה הטובים של אורלי קסטל בלום, סופרת שיצאה קצת מהזרקור הציבורי בשנים האחרונות וחבל. אולי משום שכתיבתה אינה חנופה דביקה לזרם המרכזי, היא אסוציאטיבית, רשמקול של זרם תודעה משובש ומרתק, עם נשיכות חדות בהוויה החברתית הישראלית, שמאז נכתבו הספרים הפכה מופרעת בהרבה ממה שניתן לסופרת הגאונית לדמיין.
כדי להשתלב במציאות, במכונה הקיומית שנקראת החיים, אני משתיקה את הזרם התודעתי, ומה מתקבל? ניחשתם יפה, זומבי; לא יוצאת דופן מאחרים. עוד אחזור לשאלה הגדולה הזו, היכן אני נמצאת, אולי אני עדיין עם הנעדר, אולי אני הנעדרת בעצם.
בתוך הזמזום של החיים התעשייתים שלי התקבלה ידיעה. אמא פותחת בחיים חדשים. היא בת שישים, וזה עכשיו או לעולם לא, עכשיו – או שהדור הבא שספג את צערה של החמצה ילך איתה לקבר. האם יטיבו איתה חייה מכאן והלאה, אעז לומר – יגלו הגינות מסוימת ויפצו במעט על השנים האבודות? נאיבית שכמותי.
כי הרי אין פיצוי, אין החזרים ותיקונים, החיים אינם המוסד לביטוח לאומי, שאף הוא אינו מפצה על אובדן יכולת שאין לה תעריף, תלושים קבועים או נחמה. יש לי הרגשה שאמא עוד תגלה לנו מה טיבה של עצמאות מאוחרת, ולאף אחת מאיתנו, הניצולות פרי בטנה, אין ביטוח כנגד זה.
בבקשה, תרשו לי לברוח מעצמי שוב. המלצות לסיבות לקום בבוקר, זה האליבי שלי. הוא עוד יתקשר לסיפור הפותח.
אחת הקוראות הקבועות והמגיבות הנדיבות שלי היא ניבה, שאת תגובותיה אני אוהבת. לא מזמן קיבלתי הצצה לעולמה של אשה מוכשרת זו דרך פודקאסט, "סיפורים מהעיר התחתית" שיצרה במעין מתכונת של תוכנית רדיו כמו שרדיו צריך להישמע: אישי, מלא דמיון, יצירתי, ועמוס מוזיקה טובה. הסיפורים שהיא מספרת, פיסות חיים ציוריות מהעיר התחתית של הנפש, עם קולה המלנכולי, מזכירים לי תוכניות רדיו טובות מגלצ של שנות השמונים, הם מנתקים אותי מהזמזום התעשייתי ומכניסים אותי פנימה לרגשות המזינים אותם, לעולמה של סופרת בהתוות לדעתי.
# ברשת מתקיים עכשיו קמפיין להצלת ער"ן, שרות טלפוני נחוץ לאנשים שזקוקים לקול אנושי אחר שמציע להם הקלה זמנית ממכאובים, שיחה שאולי איננה מושגת עבורם בחייהם. אמא מתקשרת לשם לפעמים, כשהאחרים אינם זמינים, כשמצע הספיגה שלהם עמוס להתפקע ואין להם מקום גם לה. תמכו בער"ן, אינם יודעים כמה אנשים מנתבים את צעקתם לקו זה, ומקלים על סביבתם ההולכת ומחרישה.
תודה על הטפטופים שבפוסט הזה.
השתקת הזרם התודעתי – אני יכולה לשבת מאחורי המשפטים שלך ולהנהן..
התרשמתי שהנעדר יחזור אלינו. לא תאכזבי נכון?
בהצלחה לאמך. החיים אינם מפצים בכוונה, אבל לפעמים יוצא להם בטעות..
וכן, תמכו בער"ן. חשוב מאוד.
לפעמים אנחנו עושים הרבה בחיים ופתאום אנחנו מרגישים סוג של נפילה שמחייבת אותנו לנוח קצת
ואחרי שנחים חייבים לקום
ולהמשיך הלאה
בקשר לער"ן זה עוד סיפור כואב בחברה הישראלית
שאנשים אדישים אליה
כמובן יש את אלו שעושים את הכל בכדי שער"ן תמשיך אבל זה לא מספיק
העם צריך להבין שיום אחד אולי אנחנו נצטרך אותם
לא חסר חברות גדולות ועשירות שיכולות לעזור
מקומם מאוד מאוד
וריקי זה בסדר לנוח מגיע לך
תנוחי
הורים לבדם
אמא פותחת בחיים חדשים
הניצולות פרי בטנה
אצלך אלו המילים המסויימות הללו שמסקרנות ומרתקות,סוגרות ופותחות
נחוצה לך כדי לדלג מעל המשוכה
כי לכתוב את יודעת
ויש לך על מה
ומאחר שהמציאות נבראת ממילים
ומאחר שפיענוח המציאות בנפשך –
השתקת זרם התודעה בכלל
לא עולה על הדעת
כי לאן בדיוק יש לברוח?
למחוזות הזומבים?
והפרעת קשב – את מכירה מישהו
שאין לו מהבונטון הזה?
לא הבנתי הרבה ממה שכתבת, והאניגמטיות הזו מפתיעה אותי, שרגילה שהפוסטים שלך כ"כ בהירים ונהירים. מסתבר שאפילו לך יש מקומות שכואב מדי לגעת בהם ביותר מרמז. וואו.
בכל אופן, נשמע כאילו סחרחרת הארועים הוציאה מאיפוס ואת צריכה למצוא מיקוד בכל הכאוס, להביט בנקודה הזו המסוימת ישר וחזק, לתת לכל מה שמסביב לצאת מפוקוס וככה להצטלל. הלוואי והייתי יודעת להגיד לך גם איך. (יש לדואר ישראל מדריך מיקוד, אבל לא נראה לי שהוא יעזור. וגם לא בדיחות הקרש שלי).
גם אותי תסכלה חוסר היכולת להבהיר על מה אני מדברת הפעם, אבל זה מהנושאים שממש לא כדאי לכתוב בבלוג, אולי בעתיד. בנוגע לאמא שלי, זה די ברור, לא?
דב, לגבי הפרעת הקשב, אני יודעת שזה אופנתי, אבל אני נשבעת בהן צדק, חיי היו אחרים בתכלית אם הייתי מטופלת בזמן, אני מקרה קלאסי ולא קל של התסמונת, ובזמנו כשהלכתי למאבחנת היא אמרה שאפילו לא צריך לעשות לי מבחנים כדי לדעת.
קראתי כל אחת מהתגובות כמה פעמים וכל אחת הייתה יפה ומלאת חום ותמיכה.
ברור לי בכלל, ואני לא אתחיל לפזר ניחושים מתוך כבוד לרמת הפירוט שבחרת להישאר בה בפוסט. זה גם לא משנה מה זה בדיוק. משנה מה שזה גורם לך להרגיש וכמה זה מטלטל את עולמך או מגביר את הטלטלות האחרות בחיים שלך. ופה ברור לגמרי שזה משהו ע-צ-ו-ם.
בתקופות כאלה, שהוריקן מחולל סביבי בעודי מתמודדת עם טייפון שמרסק את זגוגיות החלונות מנסה לפרגן לעצמי ולהבין שבאמת קורה פה משהו גדול שהיה משפיע על כ"א קשה, ולא שופטת את עצמי שאני אישית עושה עניין או לוקחת כל דבר קשה (וברור שאני לוקחת דברים קשה, לכן כשמשהו באמת גדול קורה זה ודאי וודאי קשה לי שבעתיים).
לכל אחד מגיעה אמא ארכיטיפית, אידיאלית, a bosom for a pillow להצטנף בו בשעות קשות ולשאוב מהאהבה האינסופית שלה. מאחר שיצורים מיתולוגיים כאלה נפוצים עוד פחות מחדי קרן, והרבה פעמים האימהות בשר ודם שלנו לא רק שלא מספקות לנו חיק חם אלא גם מזינות אותנו בחלב שפג תוקפו (ולא מרוע, חלילה), צריך למצוא מקורות תמיכה אחרים.
אני מקווה בשבילך ומאחלת לך שיש לך כאלה. בן זוג, חברים, חברות. אני לא חושבת שיש מישהו שמגיע לו יותר ממך מעגל חם ותומך של אנשים שאוהבים אותך ורוצים להעניק לך מטובם.
תמי – קצת קשה לכתוב כמה התרגשתי מהתגובה שלך. תודה, את רגישה באופן יוצא מן הכלל והחוש האימהי שלך עצמך פועם ומרגש. תודה