בפרק 15 של "מחוברות", מצאתי את הדימוי שחיפשתי מאז התחלתי לצפות בה למה שמייחד אותה, למה שגורם לה לחדור לכוכים האפלים ביותר של הנפש: ליאת בר-און נושאת מונולוג כואב מאוד על רקע קיר מתקלף ועכור בביתה. הקירות המתקלפים בבית, זו הסדרה. הקילופים שעל הקיר היו ברורים וגסים, מותירים את העירום המחוספס של הכתלים, כשליאת שעומדת בחזיתם מדברת למצלמה בדמעות על הפחד הטורפני הזה, שהיא כבר לא תמצא בן זוג, כבר לא תוכל לחיות בזוגיות, ואולי גם לא תביא תינוק לעולם. אשה מתקלפת מפחדיה בפנינו, האם אנחנו נשארים כשבגדי הנוחות שלנו רכוסים אחרי האפיזודה הזו?

הרחק מאוד משם, בגן ילדים אופייני, דנה נכנסת עם אלכס לקחת את מאיה, בשמלה אדומה כמו זעקה גדולה, זו זעקה שעוד תגיע בפרק הזה ותשסע את הנמנום הרגשי שלי. מאיה מתרפקת על אלכס, האב הטוב, ומתנכרת לדנה במין התרסה של ילדה בת שלוש. דנה נעלבת. היא נקרעת בין הצורך להיות בוגרת ורציונאלית, לבין העלבון הרגשי שניכר היטב ברקמות העור הפעורות שלה. בעיניים הקרועות מצער.
אלו המתכסים בצדקנות וקהות רגשית ינזפו בה, ודאי. את ילדותית! אבל אני געשתי בהזדהות, כעסתי על הילדה, וחשבתי כמה זה טאבו כאן לדבר על ילדים כפויי טובה, אטומים לסבל ההורים שלהם, וכמו חנה, עיוורים להקרבה הענקית שהקריבו בשבילם.

חיה שחורה ואפילה של עייפות קיומית גרה על הפנים של אמא של חנה. מסתירה את הפרצוף, מתנחלת בכוח. זה לא רק העיניים המותשות כל כך מהחיים הקשי יום, זה הערפל התמידי שכמו התלבש על היישות הפיסית שלה, אפרפר כמו החיים עצמם, זה כבר לא עצב, זה חידלון. והטענה האינסופית לביתה בת ה16, האם היא מייצגת אמהות רעה? לא בעיני. אל לנו להתיק את המבט מילדינו גם כשהם אנוכיים, קהי לב, גסים, ורעים. כן, ילדינו יכולים להיות רעים בדיוק כמונו.

ובתוך המריבה שניהלו דנה ואלכס בצינוק המכונית, קרסו ההגנות לגמרי.

החלפתי את המשפטים שלה בשלי, מסצינות דומות מהעבר שלנו כזוג, שעדיין מהדהד פה ושם בהווה, לפעמים בהומור, אבל הכאב עודנו חי במקלטים. ענת בן משה, חברתה של ליאת אומרת לה שגב כלכלי מגמד את כל הקשיים. אבל דנה בעצם מחלישה את התזה שלה. היא שבה וזועקת את הבדידות האמהית שלה, ומדברת באמצעותה גם את שלי. אין חוויה הורגת יותר מהבדידות האמהית שאינה מוכלת, שמסרבת לקבל הכרה.

35 תגובות

  1. קמתי מהפרק הזה עצובה נורא, אבל בלי תובנות. יש פה תובנה אחת אפשרית, וגם אם שלי אחרת, זה נוגע.

    אני לא מרגישה שהילדים שלי כפויי טובה כשהם לא רוצים אותי, אין להם חובת הכרת תודה. אני חייבת להם, ולא להיפך.

    אבל – הפגיעה, היא שם לפעמים. קטנה, צורבת, עלובה. וכן, מותר להגיד שגם לנו כואב.

  2. הקושי הזה של ילדים קשים – או אפילו קלים, עם נקודות קשות – הוא משהו שאי אפשר להטיל על הילדים ואי אפשר להכיל. אז זה נשאר, תקוע כמו עצם בגרון, מחכה לדרגת בגרות שאולי תגיע יום אחד ואולי לא, ובינתיים עוצר כל דבר אחר שנמצא בדרך.

    אני לא חושבת שגב כלכלי מקל על הקשיים האלה. אני לא חושבת שחופשה ארוכה או התבגרות הילדים מקלה על הקשיים האלה.
    זה נשאר. ולפעמים מתגמד עם הזמן והפרספקטיבה – ולפעמים ממש לא.

    חשוב שאמרת את זה. תודה על הפוסט.

  3. אני מאוד מסכימה ומבינה מה את אומרת, שונרא. זה באמת מלכוד, הקושי של הילד קיים, ואי אפשר להטיל עליו וחייבים להכיל אותו, אבל אתה כהורה יכול להימחק לגמרי בסיטואציה הזו. וגם הקושי באיטרקציה עם ילדים, כשיש מחסומים וחוסר תקשורת. אני הכי מאושרת כשאני מרגישה שהבנתי ושיקפתי את הילדים, ושהם מכירים בזה. וזה קורה מעט מידי.

  4. יש שם קטעים, בסדרה הזאת, שנוגעים בי כלכך חזק פנימה (כן, בעיקר אלו של דנה, אלכס ומאיה) ועדיין לא מתנסחים לי המשפטים להסביר את מהות הנגיעה הזאת.
    אני מאמצת בחום את ניסוחייך שלך.

  5. (ססססססססססאמ, שלחתי תגובה ארוכה והיא נמחקה).

    אני אקח על עצמי את תפקיד הצדקנית והכהה רגשית שאותו הועדת למתווכחים ואומר שהשאיפה שהילד שלך יכיל את הקושי ההורי, יחיה את חייו מתוך הכרה בהקרבה האמהית היא בעיניי אכן שאיפה ילדותית.

    זה בסדר לדבר עם מבוגרים אחרים על הקושי, לנסות לפרק תלאות ההורות ע"י חשיפתם לאור השמש, אבל את מציבה פה משוואה בלתי נסבלת בעיניי בין הילד למבוגר.
    ילד (בן שנתיים, שש או שש-עשרה), לא צריך להכיל את הקושי של הוריו או להתנהל מתוך הכרה להקרבה הענקית שהם עשו.
    השאיפה הזאת, מתעלמת בילדותיות מההבדל בין השלמות הנפשית של המבוגר לזו של הילד. השאיפה הזו מתנערת – בכמעט קורבניות – מחופש הבחירה של חיי המבוגר לעומת אין-הברירה של הילד.

    צריך ובריא לא לעצום עיניים ולראות את כל הספקטרום הרגשי וההתנהגותי של ילדינו. הציפייה שיכילו או יכירו בקושי שלך, מציבה משוואה בלתי נסבלת בין המבוגר והילד.

  6. אולי חמישה פרקים, אני לא ממש בטוחה יכול להיות שיותר
    ריקי, שוב הצלחת לגרום לי לרצות להמשיך (שזה טוב כמובן)
    הדמות הכי מרתקת עד כה בעיני היא אמה של חנה…
    ואיכשהו אני מרגישה שלצפות מהילדים שיתחשבו בנו (בי, בנו, בי) זה מוגזם, כל כך הרבה דברים עוברים אליהם בתנועה (שלנו, של הוריהם), במחשבה שלנו שהם לא רואים, במחווה, והתעניינות, וככה ורק ככה הם לומדים , גם בגיל 3 להתחשב בהורים שלהם

    אני יודעת, ומשהם נורא קטנים, מהבטן עוד
    שהמון המון המון מהחינוך שלהם וההתייחסות, לטוב ולרע
    שלהם לכל מיני דברים, תחומים בחיים
    בא מהאנרגיה שיש באויר, מהכימיה שיש ביני ובין אבא שלהם ובינם…וכל הדברים האלה,
    ולא ממלל שמסביר איך עובדים דברים, אפשר להטיף להם שמונה מאות פעם על התחשבות אבל אם אני עצבנית ולא עוצרת כדי להחזיק למישהו דלת של מעלית הם בחיים לא יבינו שככה צריך להתנהג….

    עוד פעם אני מסתבכת עם להסביר את זה, הדוגמא הכי טובה היא, משהו עקרוני מאוד, שדעתי שונה מדעתם (בני 18 ו-19) והם מסבירים את דעתם, ההפוכה לשלי כל כך יפה ונכון. אז מה יותר חשוב, שהם יהיו בדיעה של ההורים או שהם יהיו יציבים על הדיעה שלהם גם אם היא הפוכה לשלי…
    ובגיל הזה של חנה, אגב, הרבה דברים שנתפסים כחוסר התחשבות הם לאו דוקא זה
    זאת תכונה, או תופעה מאוד אופיינית לגיל הזה, הצנטרליסטיות הזאת, וזה לא אומר שלא ניתן לנהל איתם דיון או דו שיח שמוביל להבנה כלשהי….

    אבל…כל הדברים האלה שאני אומרת הם לא כתוצאה מצפיה בסדרה, אני הולכת להשלים את כל מה שהחסרתי…תודה

  7. גם אני רוצה להתייחס למשפט הזה למרות שלא ראיתי ואני לא רואה את הסדרה (דווקא מבטיחה לעצמי כל פעם מחדש להכנס לvod ולראות על מה כולם מדברים)

    משפט שאני מאוד מבינה מאיפה הוא מגיע וכמה אמת טמונה בחובו, אבל עדיין משפט שמירר את חיי מאז פקחתי עין אל העולם הזה. משפט שבוורסיה כזאת או אחרת שמעתי כל חיי מאמא שלי, וכשלא שמעתי נתנו לי להבין. משפט שהרס את חיי אבל שיפר עד מאוד חיים של שלושה פסיכולוגים.

    בקיצור – רציתי רק להגיד שכדאי להזהר ממנו וממשמעותו. יש בו פוטנציאל הרס אינסופי לילדים.
    וכדאי לזכור – אף ילד לא ביקש להיוולד. זו בחירה של ההורים. אמנם באי ידיעה מוחלטת לקראת מה הם הולכים אבל עדיין. זו בחירה שלהם, הם לא יכולים להפיל את זה על הילדים שלהם.

  8. אסתי, עירית, אורית.
    אסתי, בדיוק על זה חשבתי בלילה, שיש בעייתיות בגישה הזו ומי כמוני יודעת את זה, גם אני ניצולה של אמא שהקריבה יותר מידי לתחושתה ומעשית, ולהכיל את התחושה הזו היה בלתי נסבל. לא היה לאן לברוח. אבל אני חושבת שלא התכוונתי שנצפה ממאיה בת השלוש להכיל ולהבין, או להתחשב. רק להודות, רק לראות עוד דברים בילדים, שבדרך כלל אנחנו רואים כמלאכים נטולי שמץ רוע. רק לגלות אמפתיה לעלבן של הורה, שגם אני חוויתי, כשילד דוחה אותו והוא מרגיש בפנים כפיות טובה כי ממילא ההורות קשה לו בלי אשמתו של הילד כמובן. זה מצב של חוסר אונים, כי הילד אכן לא ביקש להיוולד, אבל הזכות להיעלב קיימת.
    אני לא משווה בין מאיה לחנה, אבל חנה בפירוש אטומה לאמא שלה, היא מתבוננת בה רק מהזווית של, את לא מספיק פנויה בשבילי. נכון, אמא אמורה להיות פנויה בשביל ילד, לא ההפך, אבל המציאות של אמא של חנה באמת קשה מנשוא.

    עידית, נכון שיש עניין של כימיה, גם בין ילדים להורים. וכשהיא איננה, זה כואב רצח.

  9. וגם אם לא הייתה קיימת כנראה שאי-אפשר היה לבטל את העלבון, אבל קיימת גם האחריות ההורית.
    ילדים הם לא מלאכים והם לא נטולי רוע, אבל הורה צריך לזכור שגם כשהילד "רע" הוא עדיין ההורה.
    ההעלבות האלה, ההתנכרות הילדית, יש לה תפקיד בבדיקת הגבולות של העולם, בלימוד של כמה העולם יכול להכיל רגשות שהם לא מלאכיים.
    כשההורה הנעלב מעלה למרכז הבמה את העלבון שלו מהילד, המסר לילד -ובואו לא ניתמם, העלבון יהיה לרוב של האם מול הילדה, לא מול ילד – אז כשהילדה לומדת שאמא לא מסוגלת "להכיל" את העלבון, שהוא מפרק אותה, היא תילמד להצניע התנהגויות תוקפניות, היא תלמד לא לבטא כעס או תוקפנות או אפילו רגשות דחייה.
    ופה התפקיד האחראי של ההורה מוקדש על מזבח זכותה של האם להיעלב.
    זכותה, אבל את ההתמודדות וחיפוש האמפתיה שתעשה מול מבוגרים אחרים, לא מול הילדה.

  10. מאוד מעניין אותי-למה את עושה הפרדה בין בנים לבנות?
    ולא כל כך הבנתי את ההמשך-האמא לא אמורה להראות לבת מה מעשיה גורמים לה?
    להתנהג כאילו כלום?
    נניח ,אם הבת לא לומדת,בקושי אוכלת על סף אנורקסיה,מעשנת ולא רק סיגריות,מחליפה בחורים,גונבת ועוד
    אז האמא , מה היא צריכה לעשות על פי דעתך?
    אני שואלת באמת מתוך ענין כי תגובתך מעניינת אותי מאוד ויש מה ללמוד ממנה.

  11. ריקי,נורא מענין מה שכתבת. כי כל מי שאני דיברתי איתה מרחמת קודם כל על חנה שנקלעה לחיים כאלו והנה דווקא את רואה את האומללות של האמא קודם כל.
    מענין איך כל אחת רואה משהו אחר ולמה
    אולי כי את עוסקת כל כך הרבה בהורות ישר הלכת לשם.
    מעורר מחשבה.
    ומענין מה האמא היתה כותבת ל"אמהות אובדות"
    ((:
    דרך-אגב,בת כמה את חושבת שהאמא?
    אני מאוד הופתעתי לקרוא בת כמה היא

  12. אני לא חושב שיש הבדל גדול בין ההתנהגויות של חנה ושל מאיה – שתיהן מתריסות כלפי אימהותיהן, כל אחת בנשק שלה ובהתאם ליכולות שלה.
    אגב, מאיה עושה את אותו הדבר שאמה עושה במהלך הסדרה כלפי בעלה. יש לה דוגמה חיה בבית איך למשוך תשומת לב על ידי הפניית הגב כלפי מושא האהבה שלך.
    אני לא מסכים שחנה אטומה לאמא שלה, אבל כמה ברירות יש לה?
    הציפיות שלך להדדיות בין הורים לילדים היא גם מעט ילדותית ובעיקר הרבה לא הוגנת. הורה כן צריך להכיל את הילד שלו ולנסות לבחון את המצב מנקודת המבט של הילד – אין מה לצפות לכך מהילדים, זה לא התפקיד שלהם ולא בטווח היכולות שלהם.

  13. ריקי,

    אני רוצה להתייחס לטענתך, כביכול, שהנה, שום גב כלכלי לא יכול לעזור לתחושת הבדידות האימהית וחוסר ההכלה של הקושי.

    לדעתי, שני הדברים לא עומדים אחד מול השני. כמו בפרמידת הצרכים של מאסלו – קודם צריך להתקיים, לנשום, לאכול, ורק אח"כ מתפנים לקיים את הצרכים האחרים שלדעתי פשוט "מחכים לתורם להתמלא" לאחר שהתמלאו הצרכים הבסיסיים יותר.

    אין פלא שאם חד הורית, בבואה לייעץ לאם חד הורית בפוטנציה, תדבר על הנושא הכלכלי, כיון שבחוויה שלה, זה כנראה מילא את כל עולמה בזמנו, – קודם כל צריך לשרוד
    וכשצריך לשרוד, אין כ"כ מקום לצרכים האחרים – שוב, זה לא שהם לא קיימים, בתפיסה שלי- הם פשוט מחכים לתורם

    ובאותה מידה, אין פלא, לדעתי, שלאחר שמולאו הצרכים הללו (הכלכליים) , מתפנה מקום לצורך שאני כ"כ מכירה בו, להכלה של הקושי והמורכבות בלהיות הורה.

  14. מדוכאת, זה ברור. האם חנה איפשרה לנו לראות את זה, או הבמאי? זאת שאלה שאני שואלת את עצמי מדי פעם לגבי הסידרה. מהי תרומת המשתתפות ומה עשה הבמאי/עורך? שיניתי את דעתי על הסידרה, שבהתחלה רק עצבנה אותי, ובמשך הזמן היו קטעים חזקים שנגעו מאוד. רגשותי כלפי הנשים השתנו רק במעט; עדיין ליאת משעממת אותי, למרות מה שכתבת בתחילה, על סמליות הקיר המתקלף. נראה לי שנתנו לה יותר מדי לחזור על עצמה ועל החשכים שלה. אפשר היה לתקן בעריכה.

  15. היא עכשיו בקטע של אמא
    ככה היא מעדיפה לאחרונה
    "לא אבא זוזי, לכי אבא לא רוצה"
    לעיתים זה קורע אותי ממש, למרות שאני מבין שזה שלב בהתפתחות וזה יעבור ובלה בלה בלה.
    מי יכול ולמה לכעוס על ילדה בת שנתיים או שלוש.
    כמובן שכשאנחנו אחד על אחד הכל בסדר והאהבה פורחת.
    הילדים יכולים להיות רעים בדיוק כמונו – הילדים הם בדיוק כמונו נקודה. הם סופגים אותנו את ההתנהלות שלנו את הפחדים שלנו את הרוך והאהבה ובעצם הכל הכל.

    זה מזכיר לי את כל אנשי הקבע שתמיד אומרים אנחנו נתנו את הנשמה למדינה
    כאילו מישהו הכריח אותם.

    וזה מזכיר לי את אחותי שואלת את אימי ז"ל, "אמא למה לא אמרת לי שזה כל כך קשה לגדל ילדים למה"?

  16. ידעתי שאם אחכה מישהו יגיד את זה במקומי.
    ילדים לא יכולים להיות כפויי טובה, ריקי. לא ילדים בני שתיים וגם לא ילדים בני שש. אולי כשהם מתחילים להיות מבוגרים יותר כן.
    הם לומדים לכבד ולהוקיר תודה וטובה ממי שמלמד אותם, זה קודם כל.
    כל עוד תמשיכי להסתכל על ההורות כהקרבה הם ימשיכו להצטייר ככפויי טובה. ההורות היא קשה ומ ורכבת, ודורשת מאיתנו ויתורים גדולים. אבל הקרבה?
    את שמה את עצמך בעמדת הקורבן ומצפה מהילדים שלך שיוקירו לך תודה על זה?
    זה נשמע לי מזעזע. אין דרך לצאת מכאן מרוצים, לאף אחד מהצדדים.
    זהו בסיס הלקסיכון הפולני של תראה כמה עשיתי בשבילך.
    ברור!
    הורים עושים בשביל הילדים שלהם ולא להיפך.
    הורים צריכים להתבגר, ובזה דנה לוקה.
    אפשר להגיב מדי פעם תגובה ילדותית נעלבת, גם לי היו כאלו ובטח עוד יהיו, אבל אני מודעת אליהם, לומדת מהם, משתדלת לשנות אותם. בתור הורים אנחנו מחויבים להתחיל סופסופ לקחת אחריות על המעשים שלנו, להפסיק להתפנק, להפסיק לרחם על עצמינו ולהפסיק להתקרבן.
    דנה נוגעת גם בי, אבל בעיקר מעצבנת אותי בזמן האחרון. אחרי עשרים שנה בערך של אונניזם מהסוג הזה, של הלקאה עצמית והרס עצמי והתחשבנות עם ההורים שלנו על מה נתנו לנו ומה לא – אפשר כשאחנו הורים לילדים בעצמינו להפסיק עם זה.
    פשוט להגיד די.
    עכשיו לנו יש אחריות.
    עכשיו אנחנו נעשה טוב יותר, ולא מתוך חפירה אלא מתוך עשיה. אני מגלה בשבועות האחרונים עד כמה הורות טובה היא כן נלמדת, היא פשוט טכניקה שאפשר לתרגל כמו גיטרה, עד שיוצא לנו טבעי.
    תרבות של הקשבה, של הכלה, של דיאלוג, של כבוד. התוצאות כל כך ממהרות להגיע מול הקטנים האלו שזה מתחיל להזין את עצמו.
    במקום לדבר כל כך הרבה על עצמינו אפשר להתחיל להקשיב להם. ויש לי עוד המון לומר אבל נגמר הזמן..

  17. יש הבדל בין התנהגויות קצה של ילדים דוגמת אנורקסיה, גניבה וכו' לבין בדיקה טיבעית ובריאה של איך העולם מגיב לשלל הרגשות וההתנהגויות שלי.

    בגיל של הבת של דנה, מאוד טיבעי שבת תתרפק על אבא ותתנכר קצת לאמא (לפני זה ואחרי זה התפקידים יתהפכו ואז יתהפכו שוב). זה טבעי הן מבחינה פסיכולוגית והן תרבותית במשפחות בהן זמנו של האבא הוא מצרך נדיר יותר.

    ברור שכשילדים פונים להתנהגויות קצה צריך להציב להם גבולות ולהבהיר את עמדתך ורגשותייך בנושא, אבל כשלילד לא מתחשק עכשיו לחבק ולהתרפק על אמא וכשהוא אמיתי וכנה עם חוסר החשק הזה, כדאי לזכור שהתגובה הזו היא טבעית ומעל לכל מאוד מאוד בריאה.
    אפשר להיעלב אבל לדעתי, לעלות את העלבון של אמא למרכז הבמה, להפוך אותו לעיקר, משדר לילד שההורה(והעולם בחוץ אותו הוא מייצג) לא יכולים להכיל אותו כשהוא לא אוהב-מתוק ומושי.
    שאין מקום להביע או אפילו להרגיש רגשות דוגמת כעס, תוקפנות ודחייה.
    התנהגות כזאת, היא בעיניי התנערות מהאחריות שיש לך ברגע שהפכת למבוגר ולהורה.

  18. המממ… פוסט מעניין, וכתבת נהדר, ריקי, גם אם איני מסכים לכל הדברים, הרי שהרגישות שלך לדברים מסויימים מעניינת, כמו לקשיים של אמא של חנה

    זו הסידרה היחידה שאני רואה מזה שנים רבות, מאז דאלאס…, אני חושב, לא, מאז משפחת רוייל הבריטית…
    סידרה מעולה

    חנה ודנה, הן הכי מרתקות, ללא ספק
    היו כמה רגעים מרגשים, לשניות, עם ליאת, אבל באופן כללי הסיפור איתה כמובן נדוש ומעניין פחות
    אני חושב שהגזמת עם הקטע של ילדים רעים, כפויי טובה ואטומים, הלא אלו רק ילדים קטנים, ואנחנו ההורים צריכים לדעת לספוג ולעבור הלאה
    אז בתה הלכה לאלכס ולא אליה, יש דברים יותר גרועים, לבוא לבד כאב גרוש למשל ולקבל בכי מהבת שלך, זה קצת יותר מלחיץ, מבאס ומשפיל, אבל כשיודעים שזה רק ילדים, ומצבי רוח, ורגשות של ילדים, אז מחליקים ומכילים ועוברים הלאה עם שידור של אין לחץ, כי הרי יום אחר כך היא יכולה
    לקבל אותך עם חיוך וחיבוק בדיוק באותה המידה

    יש כמה משפטים ומילים שלך כאן בפוסט שהם נפלאים, שהן נפלאות

    אמא של חנה, כן, לא קל
    אין כאן עניין של רוע, לא של האם ולא של חנה, יש תשישות, עייפות, סמי דיכאון מוצדק, ויש את גיל ההתבגרות של חנה, היא לא מבקשת הרבה חנה, קצת יותר תשומת לב, האמא לא מסוגלת אפילו לדבר, קצת

    צינוק המכונית
    הגדרה קולעת וגדולה
    איך אני מברך כל יום שאני חופשי ונטול אישה באוטו, ומסתכל מימיני ומשמאלי ורואה זוגות מתווכחים או כעוסים, המתח הזה, חוסר ההסכמות, נדיר שאני רואה חיוך ונשיקה, רק אצל הזוגות הצעירים, אלו שעוד יתגרשו…

    זה לא שגב כלכלי מגמד קשיים כמו שהעדר גב כלכלי מעצים קשיים ויוצר חדשים
    ללא משכורות טובות ובורגנות כלכלית אני נותן לדנה ולאלכס עם כל הצער סיכויים פחותים בהרבה לשרוד ביחד, מזל שאין להם קשיים כלכליים

    אצל הוריי חנה אין מצב כלכלי מזהיר ושורדים כנראה בקושי, למרות שלא ראיתי ויכוחים, אולי כבר אין כוח להתווכח… אצל מירי ואייל יש מצב כלכלי מרשים אך גם אהבה מרשימה

    תודה ריקי על הפוסט

  19. אבל מצטרפת למקהלת הדורשות לא להטיל על הילדים את הכאב של ההורים או לתת להם להרגיש חייבים משהו.

    אני יודעת שזה נשמע צדקני, וגם אני שמעתי בחיי אמא אני לא אוהבת אותך. אבל גם שמעתי מיליוני אמא אני אוהבת אותך וזה לא באמת חשוב. כי לא זה ולא זה נכונים. רוב הזמן זה איזה שהוא משהו שהיא רוצה להגיד, ולפעמים זו מניפולציה. הגבת לזה – הצליחה המניפולציה.

  20. תודה גדולה.
    אורית, זה מאוד מעניין מה שאת אומרת, עלבון מול ילדה. היחסים שלי עם אימי תמיד היו קשים, אבל בהחלט נעלבתי גם מהבן שלי פה ושם בדרך. לא יודעת למדוד, הייתה תקופה שהוא העדיף את אבא וזה קרע אותי. מלבד זה אני מסכימה עם כל מילה בתגובה היפה שלך. להיעלב מותר, אמפתיה אצל מבוגרים. לאמא, בת כמה היא באמת? ומה שמה? שכחתי וזה לא יפה. כן, אני מרחמת עליה והיא מעוררת בי המון רגש בגלל שהיא הכי שחוקה וחסרת תקווה והייאוש שלה נורא.
    אייל, יש לא מעט השוואה בין ילדות בנות שלוש ארבע לכאלו בגיל 16, הרבה מהמלחמות נ ראות דומות, מי תחליט, מי תוביל. ואני מסכימה לחלוטין עם הסייפא שלך בהיגיון, לא יודעת להבטיח איך ארגיש כשבפעם הבאה הבת שלי תרצה רק אבא.
    שרון רז, תודה יקירי. הזוגות האלו במכונית תמיד מזכירים לי את הקליפ של REM.
    תיכף אמשיך להגיב, אני תשושה.

  21. הקרבה אינה בהכרח הופכת אותי לקורבן, אותו שורש, אבל זה לא בהכרח ככה ולא לזה התכוונתי. ההקרבה ישנה כי אני בחרתי להביא ילדים וכל אחת שמדובר בה, אני מקווה. אבל אני לא חושבת שאני מציגה את עצמי, או דנה לצורך העניין, כקורבן, אלא כנשים שדורשות לצד ההקרבה גם לחיות ולהמשיך לקיים זהות עצמאית.
    לא למחוק את עצמנו זה אומר גם להרגיש רגשות אמביוולנטים כלפי הילדים שלנו, על אף שאנחנו הרוסות עליהם, גם הם בני אדם שלא תמיד נחבב את מעשיהם. תודה

  22. נראה לי שהסיבה שדנה ספקטור כל כך נעלבת ואחרות גם, היא שזה מפעיל אצלן/אצלנו את בלוטת האמת. כי זה אומר לנו משהו עלינו, ובמקום להתמודד עם המשהו הזה אנחנו מאשימות אותם בחוסר הכרת תודה. יש כל כך הרבה נקודות עיוורות, כאלה שאנחנו רואות רק אצל אמהות אחרות, אבל אף פעם אנחנו לא רואות מה פגום אצלנו. אבל פגומים הרבה דברים, וצריך לאזור אומץ ולהתבונן בזה. מהצד היה נראה לי פתאום כל כך ברור ונורא שכשהבת של ד.ספקטור דוחה אותה, ספקטור לא תוהה מה היא עושה לא נכון. היא מאשימה את הילדה. כמובן שאני בתורי לא רואה את הברור מאליו עם הילדים שלי. זה סוג של טרגדיה.

  23. מה שדנה ועוד הורים לא מבינים זה שילדים צעירים הם מאד לא מתוחכמים, מה שנותנים להם זה מה שמקבלים חזרה. הם מעולים בקלט והם יקלטו כל ניואנס קטן בחיי המטפל אבל הפלט לא מפותח באותה מידה.
    דנה מתייחסת לילדה כעל מעמסה: לקחה לה את החופש, המיניות הזוגיות וכו. הילדה מרגישה ועוד איך.. למה דנה מצפה? אני מרגישה שהיא מאד ילדותית ואגוצנטרית ומתיחה את ה"אמת" הקלישאית שלה כדי למשוך תשומת לב. זה הסייבה שהיא מתלבשת ככה.
    בעיני היא מעוררת רחמים וגיחוך לא שום דבר אחר
    דנה תעשי בדק בית ואל תאשימי ילדה בת 3.

  24. ריקי,
    הקרבה לא הופכת אותך לקורבן – אבל היא אומרת שנתת קורבן. אני עדיין מסרבת לראות את זה כך. יש הבדל גדול, שאינו רק סמנטי בעיני, בין לוותר על דברים ל"להקריב". יש במילה הזו פאתוס שלא אהוב עלי. בבחירה שלי להרות ויתרתי על דברים רבים, רבים משידעתי אפילו, אבל לרגע אני לא מרגישה הקרבה. אולי כי אצלי זה לא בא על חשבון קריירה, לא יודעת.
    אני לא חושבת שיש טאבו לדבר על זה, אני פשוט חושבת שאת במיעוט. וגם חנה אולי אטומה להקרבה (במקרה של אמא שלה חייה אכן נראים כהקרבה) אבל גם היא בגיל כזה. מן הסתם כולנו היינו שם בגיל הזה. בעוד חמש עשרה שנה זה יהיה שונה. ובפרק בו היא מודה לסבתא רבא שלה ולסבתה ולאמה על שילדו אחת את השניה, זה היה מרגש ומקסים ביותר.

    לגבי החיבוק של הבת של דנה ספקטור- האמת אולי יותר פשוטה. עושה רושם שמרבית שעות היום דנה פשוט מריחה כמו מאפרה. לקבל חיבוק עמוק, ענק ועוטף מאשה שמעשנת בכמויות כמוה נשמע לי פשוט לא נעים. ועוד דנה מדברת על הריח של אמא שלה שזכור לה. קשה לי להאמין שיכולה להיווצר אצל ילדה התניה שריח של סיגריות זה אמא ולכן זה נעים. אולי ההיפך. אמא מריחה ממש רע ולכן קרבה פיסית אליה זה לא נעים, אבל מתרגלים. זה אולי נשמע קטנוני אבל חווית הריח של האמא היא כל כך חזקה אצל תינוקות קטנים, שקשה לי להאמין שלא היתה לזה השפעה על הקשר שלהן.

  25. רואים אותו מעשן המון. לא שמת לב לזה?
    ב. בלוטת האמת זה כמו החתיכה החסרה? מה השטויות, אם יש משהו שדנה רואה יותר מידי זה את הפגמים שלה, רואה בעיני מיקרוסקופ אכזריות, דווקא להפסיק לראות פגמים, גם פגמים שאינם קיימים, יקל עליה.
    HEDI
    מתה, מתה על אלו שמפענחים את הניואנסים של ילדה בת שלוש. את ה"קלט". קראת את החדש של שרי אריסון?

  26. לא חשבתי על זה.
    אז זה ממוטט את התיאוריה שלי לגבי הריח. שיט.
    בכולופן תודי שזה די מחריד כמה אפשר לעשן ליד ילדה קטנטונת כזאת. אבל זה לא קשור.

  27. מה שדנה ועוד הורים לא מבינים זה שילדים צעירים הם מאד לא מתוחכמים, מה שנותנים להם זה מה שמקבלים חזרה. הם מעולים בקלט והם יקלטו כל ניואנס קטן בחיי המטפל אבל הפלט לא מפותח באותה מידה.
    דנה מתייחסת לילדה כעל מעמסה: לקחה לה את החופש, המיניות הזוגיות וכו. הילדה מרגישה ועוד איך.. למה דנה מצפה? אני מרגישה שהיא מאד ילדותית ואגוצנטרית ומתיחה את ה"אמת" הקלישאית שלה כדי למשוך תשומת לב. זה הסייבה שהיא מתלבשת ככה.
    בעיני היא מעוררת רחמים וגיחוך לא שום דבר אחר
    דנה תעשי בדק בית ואל תאשימי ילדה בת 3.

  28. אני לאו מפענחת במקרה של מאיה זה כ"כ ברור שהילדה מעדיפה את האבא. האם זו עריכה מגמתית? דנה צריכה לשאל את עצמה למה זה קורה. אני מאימנה שביחסים בין אינם שווים הגדול והחזק הוא זה שצריך לתת יותר דין וחשבון. ילד ומבוגר זה כמו תפוז ותפוח אי אפשר להשוות..ץ יותר מזה זה ילדותי בעיני. חשבת פעם מה הילדה מרגישה? קרע אותי הפקר בו דנה היתה עסוקה מדי ללכת לחדר השכן ולתת לה נשיקה. איך מסבירים את זה לידלה בת 3 שרואה שאמא שם אבל לא נגשת? בספר שלי רק אם האמא עסןקה בניתוח חולה אז אין לה תירוץ ושלא תבכה אח"כ למה הילדה לא אוהבת אותה. כביש דו סרטי וכו
    אני לא מכירה את הספר של שרי אריסון

  29. מה שהדי אמרה ומה שרונית אמרה לפני שהתחרטה. העישון של הדמויות בסדרה הזו מגעיל. עישון בכלל מגעיל. את האנשים שזורקים סיגריות דולקות ממכוניות- מנהג ישראלי שתופס תאוצה מפחידה- הייתי מגרשת לסינגפור.

  30. אתמול ראיתי פרק מתקדם יותר מזה שריקי התיחסה אליו. ראיתי את "אדם צריך בית". (23)
    http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-7540-29000,00.html
    בין השאר, גם בו יש קטעים סופר-מרגשים על היחסים בין חנה-אמא-סבתא-סבתא-רבה
    וגם של אליזרין-אמא
    הכל כל כך טעון ומורכב. אין כאן שחור-לבן. כל אדם הוא ועולמו ..
    אני חושבת שהמצלמה והסידרה עושות המון למחמשת ה"מחוברות". הן מתאמתות עם רגשות חבויים ואני מאד מקווה שיצאו נשכרות מהחוויה.
    דנה מאד גלויה, גם אליזרין וחנה. לאמהות של חנה ושל אליזרין קצת יותר קשה. הן באות ממקום אחר. החשיפה מול המצלמה לא קלה להן אבל יש כאן תהליך, והוא מעניין!
    תודה להוגי הרעיון וליוצרים. הפקה מדהימה!!!

  31. מעבר לכל דברי הטעם שנאמרו כאן על ההבדל בין הורה לילד, יש מין חוק קוסמי כזה שהתחשבנות (לא רק עם ילדים, אבל גם) גוררת התחשבנות, ושום פיוס, שום דבר טוב לא נמצא בסופה. כך שהדרך היחידה לצאת מהלופ הזה היא ללכת בכיוון ההפוך. כלומר לטפל בעצמך, לצמוח.

  32. זה חכם ופשוט
    ואשתדל לזכור את זה
    ולצטט אותך.
    אולי צריך לעבוד על הקופי, משהו שיצלצל יותר כמו אמרת חזלינו. (ומן הסתם אם נחפש נמצא שהם אמרו את זה בנוסח אחר)
    התחשבנות גוררת התחשבנות –
    anyone?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *