בימים האלו אני שונאת את הכתיבה והיא שונאת אותי בחזרה.
גבר שפעם אהבתי, אמר לי השבוע שלגנוז טקסט מהסיבות האלו, של ביקורת עצמית נוקשה, זה מעשה לא שגרתי, ראוי להערכה על אי שכיחותו. בחלל שבין הדברים, היה דבר מה שבגיל שבע עשרה רציתי מאוד, ועוד לא ידעתי איך להשיג.
אז אני הולכת יום יום עם טקסט נעלב שגנוז לי בנשמה, הוא מתקלס בי ברמזורים וכמו אומר, אבל רצית כל כך לכתוב, רצית לכתוב, רצית כך מהרגע שעמדת על דעתך, מהשער שבו תודעתך נפתחה, שבו הבנת דבר. לעולם תהיי כמעט.
ואני יודעת שעד שלא אפתח את התרווד המבעבע, שום דבר לא יהיה בעל ערך באמת, אבל אחד אני לא יודעת אם אצליח להחלים מהכוויות, שתיים – אני לא יודעת אם אמא.
It's a thin line between love and hate.
ואם היחס לכתיבה לא היה טעון, דוקר, מציק, לא מניח, איך אפשר היה לאהוב ולשנוא אותה באותו הלהט?
בעיקר כשלא כותבים. כשכותבים (אני זוכרת במעורפל) מרגישים בעיקר הכרת תודה.
התרווד שם וממתין לפתיחה, ולפעמים פוגשים מישהו והוא יודע איך לעזור ולגשת ולפתוח אותו.
לפעמים זה לוקח זמן, הוא רק צריך להגיע לנק' המתאימה.
לא לוותר על לפתוח אותו, מתישהו. המפתח קיים.
יש ספר של קלריסה פינקולה אסטס 'רצות עם זאבים' הוא מצויין.
אבל את כותבת.
זה אחד הטקסטים שלך הכי יפים שקראתי
הכי יפים
אני לגמרי עם עידית כאן מעליי הפעם
עם עידית ושרון.
וכמעט שהזדהיתי. אני לא יודעת אם אני שונאת את הכתיבה או שאני בורחת ממנה. היא לא היטיבה עימי לאחרונה.
מהדהדים הדברים בפנים.
זה גם לפרסם משהו שהוא לא בדיוק זה.
כמעט יכול גם להיות מצב קיומי.
אני מאמינה שטקסטים טובים, כוונות טובות, רעיונות חשובים זוכים לגלגול נשמות. אני לא מאמינה שהוא ייגנז. אולי הוא יקוצר, אולי יחולק, אולי יותמר לפוסטים או לשירים או לכתבות. אבל יהיו לו חיים משלו, ולדעתי יש לו גם עכשיו.
כל יום כל יום אני מאבדת טקסט יפה
בלב. בנשמה. וכל איבוד הוא שריטה.
למרבה הפלא – מתרפאים מזה כשפתאום
אותו צירוף מילים יחיד ומיוחד, פלאי,
מבקש לצאת אל האור.
ולך, כותבת הפוסט הזה, למיטב זכרוני,
זה קרה לא פעם ולא פעמיים.
גם אם יתמהמה – בוא יבוא.
ריקי יקרה, (אכן) הכתיבה הזו נגעה בי יותר מתמיד. מבחינתי זה אומר שאת מתקרבת לזה שאת רוצה להוציא מעומק גופך. זה ייצא. אני יודעת. אולי זה צריך עוד קצת זמן אבל זה יצא כי זה האמת שלך.
מחזיקה לך אצבעות.
יקירתי מגיע לך גם מנוחה קצת
ואל תהיי קשה עם עצמך
הרכות עושה לך טוב
יקירתי מגיע לך גם מנוחה קצת
ואל תהיי קשה עם עצמך
הרכות עושה לך טוב
כנרת: מאוד מסכימה, כמעט הוא מצב קיומי, יש אנשים שכל חייהם הם כמעט, וזה מפחיד. לפרסם משהו שהוא לא זה, זה בכל זאת לסיים תהליך, לקחת משהו ולסיים אותו עד הסוף, ואחר כך, לשנוא את המבקרים :).
דב, אנחנו לא מכירים אבל כל פעם שיש תגובה שלך בבלוג שלי אני מרגישה שנגעתי בדבר הזה, שאותו אני מנסה ללכוד בכתיבה. ושזיהית. מבחינתי אין דבר טוב מזה. תודה
יולי, תודה גדולה, גם את מלווה אותי פה שנים, אני מקווה שלא אאכזב אותך.
יעל היקרה, תודה. מסביבי יש נשים שדורשות מעצמן וגם מפיקות הרבה הרבה יותר, הן כנראה גם ישנות פחות, אני מנסה ללמוד מהן איך עושים את זה.
צרת רבים, לפחות חצי…
הי מותק,
קחי נשימה. זה יגיע, זה לא הולך ואף פעם לא הלך לאיבוד.
וחיבוק 🙂
כל כך הזדהתי עם מה שכתבת הפעם. אני בימים אלו מגעגעת גם לטקסט שמתקלס בנשמה, שיהיה טקסט גרוע מבחינתי, לא מדויק, אבל לפחות שיהיה לי מה לומר.