את מתבוננת בתמונה הזו, ילדה בת שלוש בשמלה צבעונית, מבטה מורכן, יכולת לקנות ממש כזו לבת שלך, הן בטח אותה מידה. מידה 4, סנדלים במידה 25, מה יעשו בסנדליה הקטנים עכשיו.
התמונה מקפיאה רגע בחייה הקצרים, אולי הייתה מאושרת בו, הסוכריה על מקל שבפיה ודאי העניקה לה מתיקות, והיכן הם כל הרגעים האחרים, אלפים, מאות אלפים, חיי ילדה. איזה צבע אהבה? איזה חיה ביקשה ללטף? האם פחדה מהחושך וביקשה אור כששכבה על יצועה?
שיערה האדמוני-זהוב, כיצד העדיפה לקלוע אותו, והאם שנאה לחפוף אותו בגלל הסבון שתמיד צורב בעינים, למרות הפרסומת שעל האריזה?
מתי התעוררה בבוקר ומה ביקשה קודם? באיזה בובה אהבה לשחק? מה יעשו עכשיו בבובה?
את מנסה לדפדף ברגעים מדומיינים שהיו חייה. מאחד מהם אמיתי- את מנסה לברוח והוא שב וסוגר עלייך.
מסתכלת על האבא שלו, על אחותי ולא מצליחה למצוא אצל אף אחד מהם פְּסִיכוֹזָה נסתרת שעלולה להשתלט על אחד מהם. ושהתוצאה שלה תהייה פגיעה בילדים. הם חנונים בני חנונים שאפילו לצעוק לא יודעים. ובאותה נשימה כל יום שעובר אני אומרת תודה לאלוהים שהעפתי מעלי את הגבר שגיליתי שפתחו עליו חָמֵשׁ תלונות במשטרה מבנות הזוג האחרות שלו, הגבר שכמעט בחרתי לחבוק ולהביא איתו ילדים.
המדינה שלנו השתגעה, פעם אמרו שצריך רִישָּׁיוֹן להורות, ואני אומרת שצריך רִישָּׁיוֹן להיות בן אדם שמסוגל להתמודד עם פעיות ולא להפעיל את יצר הנקמה על הילדים שלך. הגירושים הפכו לטרנד המוני ולגדילת דור שיוצא רק דפוק מהם ובעיקר לגילוי מצער של התרבות החברתית שבמקום להפוך למשהו מחבק הפכה לסוג של מאבק יומיומי על טֶרִיטוֹרְיָה, כבוד, הפחדות ועלבונות.
שזה יכול לקרות לכולנו.
כי הילדה הזו היא ילדה נורמטיבית לגמרי והיא לא מדלן האנגליה מפורטוגל שנעלמה וחשדו שרצחו אותה והיא שם רחוקה. נעה היא כאן קרובה. ולכן מה שמעניין הוא איך מונעים את המקרה הבא? והאם היו סימנים מוקדמים אצל האבא?
האם הרצח נבע מהתקף פסיכוטי וכתוצאה ממחלה פסיכיאטרית או כתוצאה מזה שהאב לוקה בהפרעת אישיות שזהו מצב אישיותי? ואיך אפשר לזהות את התסמינים? מה הם הסימנים המוקדמים? כלומר מה שאנחנו מכנים בעגה העממית "הכתובת על הקיר"? וזה גם מה שהסבתא מזל אמרה.
היא רוצה שילמדו ושימנע הרצח הבא.
איך אפשר לזהות, אני נגעלת עמוקות מהמאמרים המלומדים של מומחים בעיתונים ובאתרים השונים שמנסים לאבחן אינסטנט אדם שאינו מוכר להם, ולהשליך מכך תיאוריות נבובות על החברה והמדינה.
אני מבינה היטב את הרצון לדעת ידע מוקדם, לזהות, כדי למנוע זוועה כזו, אבל כנראה שאי אפשר, וכנראה שזה עוד יקרה.הזויה, אני שמחה בשבילך שידעת לגלות קודם להחלטה . נשמע טראומטי.
לחשוב על זה.
קשה לכתוב על זה.
גלי – להגיד שזה יכול לקרות לכולנו זה מעט קלישאתי.
אותי זה יותר מפחיד לדעת שגם אנשים שמוגדרים נורמלי בחברה הישראלית עושים מעשים כאלה
מזעזע 🙁
לא עשיתי קישור ראשוני לילדה הנרצחת דווקא אלא חשבתי שאת כותבת על עצמך, כשאת מסתכלת על תמונה ישנה וחושבת שאת רוצה לדעת יותר, מה היית, מה אהבת, מה רצית, וחשבתי שזה קצת מתסכל ושזה לא קל
עכשיו אני מבין שהתכוונת אל הילדה שנרצחה על ידי אביה, יחי ההבדל הקטן, לא קל, וזה ב-אנדרסטייטמנט
סליחה, סליחה, סליחה על הניגו'ס,
אבל זה זיכרה לברכה.
אנחנו מברכים את הזכֶר שלה,
לא את הזיכרון שלה!(את מה שהיא זוכרת)
תודה
בהתחלה התחלחלתי, אחר כך הבנתי, יש בזה משהו.
אחת – תיקנתי, תודה
גלי,
באמת? זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו?
ממה להיזהר?
אני לא יודעת להגיד לך ממה להיזהר, ואני לא בטוחה אם זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אבל אני מבינה את התגובה.
בכל הפרשה הזאת לבי דווקא על האב. הוא נראה לי באמת אדם נורמטיבי, מישהו שיכול היה להיות בין חברי, שאין לי מושג למה נקלע, ואיך זה קרה, ואולי היו צדדים פסיכוטיים באישיות שלו ואולי לא, אבל אין לי ספק שאינו "רוצח". דווקא אצלך, ריקי, חשבתי שאמצא זווית אחרת על המקרה הזה, ציטוט של אדריאן ריצ' או משהו.
הזעם הרצחני שיש לנו כלפי הילדים שלנו נמצא בנו כל הזמן, לפחות אעיד על עצמי. זה יכול להופיע שניה ביום, שעה ביום או פעם בחודש, שאנחנו מרגישים ש"יכולתי להרוג אותך".
ברור לי שרובינו מצליחים להתמודד עם זה – אני אפילו לא אומרת את זה (מה שאמא שלי למשל היתה אומרת לפעמים – "אני אהרוג אותך" בשיא הטבעיות ברגעי כעס) אבל איני יכולה לשפוט אדם שעולמו חרב עליו.
אין לי מושג מה היה שם בפרשת הגירושין, אבל שמעתי כל כך הרבה סיפורים מזעזעים על מה שנשים יכולות לעשות לגברים כשהן עוזבות אותם (לצערי, במקרים היותר קרובים אלי של גירושין הנשים הן אלו שאיבדו שפיות ורציונליות וממש הרסו חיים של בני זוגן), שאני יכולה לדמיין עד כמה האיש האומלל הזה היה נתון במצוקה.
יכול להיות שברגע כזה הוא רצה באמת למות ולפגוע בעצמו, אבל כנראה קל יותר להרוג ילדה בת שלוש מאשר גבר מבוגר.
זה לא רוני רון, זה לא אבא אלים, או גבר מזניח. זו ההרגשה שלי. ולכן מבחינתי האמא אשמה גם היא – לא בכך ששלחה את בתה אל אבא שלה, אלא בכך שכשעזבה גבר שפעם אהבה מספיק כדי לעשות איתו ילדים, לא שמה לב למצב הנפשי המחריד אליו הגיע, אולי גם בגללה.
אשמח לדעתכם.
אני לא יכולה ולא רוצה לקבל את הדעה שלך. שום מצב נפשי, שום עוול שעשו לך, לא יכול להביא הבנה לרצח של ילדה בת שלוש או רצח של כל יצור אחר.
אין לי טיפת אמפתיה אליו, וגם לי יש רגעים של זעם, לפעמים קשה, אבל גם ברגעים השפלים והשחורים שלי, אני יודעת שממש רגע לפני שארצה להפליק להם, הכאב שלהם ירסק אותי, אז לקחת ולחנוק ילדה שלך? זה נראה לי מחושב, זה נראה לי ערל לב.
זה לא מחושב. לא יודעת למה אבל זה לא. נראה לי שזה תמהיל של ייאוש וזעם ודיכאון וחוסר אונים וטירוף מוחלט של רגע. מחושב זה חלאת האדם, לו אני כן מוכנה לקרוא רוצח, שנכנס לנחמני עם נשק במטרה להרוג אנשים – בין אם הומואים או לא (היום מדברים על זה שזה לא ברור שזה פשע שנאה?). כשאני מסתכלת על האיש הזה אני מרחמת עליו. גם על הילדה שלו, גם על גרושתו, אבל גם עליו. זה לא איזה רוני רון ערל לב ומזניח, זה לא אבא אלים. לא יודעת. יש מצב שהאיש הזה היה אבא שאוהב את הילדה שלו בטירוף, והטירוף הזה חצה איזה קו. להגיד בבטחון שאצלי זה לעולם לא יחצה את הקו? כמו כולנו אני יכולה להגיד את זה. אבל מה? מה, את חושבת שהוא ידע שיום אחד הוא הולך להרוג את הילדה שלו? לא נראה לי.