מורה דרך לשירי אהבה

השירה שוטפת אותנו בכל ערוץ שבו משדרים עכשיו. שירה חדשה, שמשחקת עם הלשון, עם הזהות, עם הצורה והשפה. שירה יפה, שירה מתאמצת, שירה מכוערת להכעיס, פוליטית ולא תקינה. אני נסערת ממנה, רוצה להתפלש בה. אבל מה עם השירה הקלאסית, החקוקה במגדלי השן של התרבות? האם אפשר לכתוב שירה טובה בלי להכיר את הטקסטים של שייקספיר, ייטס, אודן? גם אם בועטים בה, גם אם לועגים למושגים קלישאיים כמו נכסי צאן ברזל, האם אין הכרח לפחות להכיר אותה?

הראשונה הייתה סילביה, כמובן. כמי שחיה על הרצף של נשים מעורערות, בהתחלה אמא שלי, אחריה יונה וולך, רביקוביץ', הייתי חייבת להגיע אליה בגיל 17, אם לא קודם. את השירה שלה, בשפת המקור ובתרגומים אני מכירה היטב, ושיר אחד מופיע גם בקובץ שעליו אדבר כאן. ניסיתי לקרוא גם משוררים קלאסים אחרים, אולם אף אחד לא דיבר מתוך החדר האינטימי שלי והשסע הפרטי – כמוה.
החוויה שלי בשירה היא כשנמצא הדבר הזה שאינו בהכרח בכלים שהיא משתמשת בהם, אלא במטאפיסיקה שלה, ביצריות. בדבר החמקמק שאינו נכתב, אולם הוא משודר בה כמו הייתה סיאנס.
אבל פעמים רבות חסרה לי בחידתיות שלה, ושירה טובה היא חידתית במידה משתנה, מוליך או מוליכה עם פנס גדול שחוטיו מובילים לתמונת שירה רחבה יותר, עמוקה, אסוציאטיבית, לזה קוראים תרבות, לא?
בגלל זה כל כך נהניתי מהשיעור היחיד שקיבלתי פעם אצל נורית זרחי, לאשה יש ספריית שירה מרהיבה במוח, אולי בגלל זה היא משוררת כל כך גדולה, וספר השירה האחרון שלה, עשב הזמן, הוא בדיוק תמהיל של המטאפיסיקה והשפה, הסיפור והצורה, וההקשרים הספרותיים.
אבל שיעור אחד לא מספיק, הנה קובץ שירה חדשה, שמביא לקט שירי אהבה מספרות העולם, בתרגום ובהערות של שמעון זנדבנק, מגדולי המתרגמים שיש לנו, חתן פרס ישראל לתרגום שירה, שבין תרגומיו ייטס, רילקה ופאול צלאן. הספר יוצא בימים האלו בהוצאת עם עובד וחרגול, ובתמיכת המפעל לתרגום ספרות מופת (גילוי נאות: זה מקום העבודה שלי).
ההערות של זנדבנק הן מורה דרך מרתק לשירה הקלאסית, הן אינן מפירות את הכישוף שמחוללות המילים, אינן מפריעות למיסטיקה של השיר, אבל הן פורמות את החידתיות שלפעמים מותירה אותנו מאחורי מסך אטום, מחמיצים את הררי המשמעויות שהן נכס היצירה, ולא יודעים זאת.

יש בו בחירה מאלפת של שירים לפי חטיבות ונושאים, וחיבורים שהם אומנות בפני עצמה. בפוסט הזה אתייחס למשורר ויליאם בטלר ייטס ולמרגרט אטווד, ששיריהם בחטיבת "הבט ללב וכתוב" הולמים את הלכי רוחי וחוללו תבערה לא קטנה באחר הצהריים קודר. אני אביא גם את ההערות של המתרגם, כי הן נכס לא פחות מהיצירה, שכולה תכליתה להסביר לי – כמה אני בורה.

ויליאם בטלר ייטס
מקץ שתיקה רבה

דיבור מקץ שתיקה רבה: כיון
שכל אהוב אחר כבר מת או זר,
ואור עוין בצל אהיל נסתר,
ולילה עוין מאחורי וילון,
נכון לשבת ולדון בלהט
על סוד האמנות והשירים:
בלית הגוף חכמה היא: צעירים
אהבנו, נבערים מדעת.

זנדבנק: מדוע אור המנורה "עוין"? האם משום שהוא חושף את שער השיבה והקמטים של שני האוהבים לשעבר? השיר נכתב לאוליביה שקספיר, אישה שייטס אהב שנים רבות לפני שכתב את השיר. עכשיו, לעת זיקנה, הם שותקים שעה ארוכה. הדיבור בא לשבור את השתיקה המביכה. והוא יהיה דיבור מלומד: על סוד האמנות והשירה. אבל פעם לא היה בו צורך. הם אהבו ודיברו בלשון הגוף. החוכמה באה אחר כך, עם הבלות.
ההפרדה הרומנטית בין חוכמה לרגש, תפיסת האינטלקט כמה שמנוגד לדחף הטבעי, היא סיפור ישן. ייטס מזריק בו דם חדש בכוח הסיטואציה הדרמטית של השיר ובכוחו הרטורי. אבל גם בכוח הפרדוקס המרכזי לשיר: שתיקת האוהבים לא מולידה שיר; השיר הוא דיבור, והדיבור בא רק במקום הדיבור האחר, של הגוף. השיר, אם כן, לא מתיישב עם אהבה. ייטס, בלשונו של בארת, יכול רק "להתאבל על כנותו". (וכאן עוד תרגומים לייטס, אחד מהם של זנדבנק).

מימד נוסף שמביא זנדבנק בתבונה רבה הוא הפרטים הביוגרפים שמהווים רקע לשירה. אי אפשר בלי זה, זה מאיר באופן שאין להפריד את היצירה. במיוחד בשירה, הביוגרפיה מהותית, וזו הערה לאליטיסטים אהובים. אהבתו של ייטס למוד גון היא כמו חלק מיצירת חייו, היא אינה אהבה סטרילית, בורגנית ומחושבת, כזו שמתנגדת לה מרגרט אטווד.

מרגרט אטווד

היא / לא

אהבה זה לא מקצוע
מעודן או לא מעודן

סקס זה לא רפואת-שינים
מלוי מהוקצע של מחושים וחורים

אתה לא רופא שלי
אתה לא תרופה,

כוח כזה אין לשום
איש, אתה בסך הכל אוהד

עזוב את הטיפול הרפואי הזה,
מכופתר, קשוּב,

הרשה לעצמך כעס
והרשה לי את הכעס שלי

שלא צריך אישור שלך
או הפתעה שלך

שלא צריך שיהיה חוקי
שהוא לא נגד מחלה

אלא נגדךֳ,
שלא צריך להיות מובן

או רחוץ או מחוּטא,
אלא שצריך במקום זה

להאמר וּלהאמר
הרשה לי לשון הווה.

זנדבנק: שיר זה הוא גירסה מודרנית של הרעיון, שרגש שאין לו ביטוי נגמר בשברון. מרגרט אטווד מאמינה שדיבור הוא חלק אורגני מיחסי אהבה, בעיקר כשהוא משמש לביטוי כעס. אטווד כותבת את שיריה בתקופה שטופה בספרי-יעץ ליחסי אהבה בריאים, דבר שהיא לא בדיוק מקובל במאה השש עשרה. אבל אטווד היא משוררת, ודבריה, תוך שהם מטיפים לגילוי לב בריא, מסגירים צד אירוני ביחס לאות
ם ספרי-יעץ; המדובר לא בטיפול, לא ברפואת שיניים, לא בקשב סטרילי; המדובר בשקידה רגע-רגע, ב"לשון הווה", על האגרסיות המרכיבות את החיים.