#1 "אני לא מבינה למה את כותבת רק על אמהות", כתבה לי ידידת אינטרנט במייל באתר אחר, "אותי זה לא מעניין, אולי תכתבי כמו פעם ברשימות?". אפילו שבריר כעס לא הרעיד את הצדקנות שלי, כי היא צודקת.
האתר החדש מכתיב לי עיסוק קדחתני באמהות שלי ושל אחרות, אבל העיסוק הזה, שבעצם נמשך פה שש שנים, כקו עיקרי בבלוג לצד נושאים נוספים, מצמצם בתקופה הזו את העולם שלי, וזה חייב להשתנות.
אחד מחבריי מגחך מתחת לשפם הדמיוני שלו עכשיו, כי לא מזמן הוא שאל אם לא נמאס לי לעסוק שוב בהורות, אני כותבת גם לסגנון במעריב על משפחה ושות', ואני זינקתי על בריקדות. בימים הראשונים ראיתי בשאלה זלזול, אחר כך הבנתי שזה הפוך, הוא מכיר את העולם שאני מאכלסת בתוכי, המוזיקה, הספרים, השירה, העמדות החברתיות ואולי הצדדים שעוד לא פרסתי לפרוסות, הוא אתגר אותי. חבר אחר התנצל עמוקות שהפסיק לעקוב אחריי בטוויטר, "את כותבת יותר על אמהות, ואת יודעת שאני לא בעניין". עוד נורה בערה.
#2. גאולה מסוימת יש בעבודה שלי, שאינה קשורה כלל ועיקר להורות, והיא במשרה מלאה, ומאתגרת מאוד מכל מיני היבטים, אנושיים, לוגיסטיים, טכנולוגים. בשלושת השבועות האחרונים אני לומדת עולם חדש, מובן שזה גוזל את האנרגיות ששימשו קודם להתבוננות והתמלאות בדברים אחרים.
#3 קוראים אדוקים ודאי שמו לב שאינני כותבת שירה . אני חושבת שזה כי עכשיו אני הולכת בעולם מכוסה בסרבל חורף צבאי, אין נכנס, אין יוצא, המכונות שלי עטופות קורי מציאות. האם יתנערו?
זה חייב להשתנות.
# בפוסטים הבאים אעסוק ב: תערוכה שמרתקת אותי, הסדרה מחוברות, הספר "שיר אהבה" – אוסף שירה קלאסית מוער, שתרגם שמעון זנדבנק, בהרכב קלקסיקו, ואם אצליח, גם במחול החדש של שרון אייל.
ומסכימה עם ההוא עם השפם המטאפורי.
אני חושבת שיש משהו מעגלי בדיבור על אימהות (או על כל מוסד טוטאלי באשר הוא): משחרר לדבר עליה, אבל לדבר רק עליה, מגביה את החומות שלה.
מחכה לפוסטים הבאים.
עכשיו עשית לי טוב על הלב
וזה רק בגלל שאת כותבת נהדר
תודה יקירתי
}{
ולא כדי לנסות לרצות אף אחד.
בכל רגע נתון אני שואלת את עצמי, למה שלא תכתבי על הסדרה הזאת, החוויה ההיא שעברת אתמול והמחשבה הזו שעלתה לך היום? שלא לדבר על "כל הפוסטים האחרונים שלי היו X ומזמן כבר לא כתבתי Y, בטח הקוראים שלי מאוכזבים".
והתשובה שאני עונה לעצמי היא תמיד: ככה, לא בא לי. כנראה שמשהו אחר מעסיק אותי יותר, ובסוף אכתוב דווקא עליו או שלא אכתוב כלל.
בכל פוסט שלך אני מוצאת משהו ממך, והנושא הספציפי עליו את כותבת פחות משנה לי.
בדיוק מה שתמי אמרה.
אנשים שלא רוצים לקרוא על אמהות – שלא יקראו. השירה – והזעם – והשינוי – כל אלה כתובים בתוך הכתיבה על האמהות.
הדרת האמהות (ועמה המשפחה, הבדלי הכוח, וציפיות הבלפתי-אפשרית) הם נושא מאתגר. אחת הדרכים להשתקתו הן "את כותבת רק על אמהות".
ואם נמחק שתי אותיות, זה אפילו יהיה נכון, אז לטובת המתלוננים הבאים, אמחק שתי אותיות לשירותך:
את כותבת רק אמת.
זהו. עכשיו המשיכי…
תמי, זה מחמיא מאוד. מצד אחד, אני לא רוצה לרצות, מצד שני, כל שם שנשמט לא מרשימת התפוצה כאן, גורע לי מהבטחון העצמי חבית בערך. שונרא, אני לא יודעת אם במקרה הזה זה הדרה, גם אני לא יכולתי לשמוע על אמהות כשהייתי רווקה, זה לא עניין אותי, ואפילו כעסתי על עדי יותם שהתעסקה בזה המון, מכיוון אחר. בהחלט קיימת הדרה כזו, אבל לא באזורים האלו. אולי היא מתבטאת למשל כשאני עם הילדים במוזיאון הרצליה, ושני זקנים תרבותיים נורא לא סובלים לשמוע אפילו כשהם מדברים, לא צועקים.
אמהות בשורוק, לא רק בחולם מלא.
ברחבי החברה המערבית ישנה שנאת נשים שמבקשת מאיתנו להתרחק מראיית הציבור אם איננו משמשות תפקיד של חפץ מיני. אמא היא לא חפץ מיני (על אף הניסיונות להחפיץ אותנו ככה) וזה מבלבל את האנשים מסביבנו – בין אם זה מבלבל את הצעירות-שאינן-אמהות (לא את כולן; תמי היא דוגמה מעולה לכך(.
דוגמה לדינמיקה הזו היא הסלידה מהנקה ציבורית (מכוסה וצנועה, אבל ציבורית): מי שרואה בשדיים רק חפץ מיני מזדעזע מהשימוש האחר, שמפקיע ממנו את הצעצוע.
אבל מכיוון שאנחנו *לא* רק חפצים, ומכיוון שההורות ממלאת כל חריץ בתודעתנו (כי אם מרפים אפילו לרגע, הילדים יאכלו זכוכית ויקפצו ממרפסות גבוהות ויידרסו על ידי מכוניות וייחטפו על ידי סוטים – ורק דאגה מוגזמת לכל רגע מונעת את הצרות הללו; ע"ע הדרישות המטורפות שנדרשות מהורים) – מן הראוי שלא נסתיר את ההורות שלנו ואת המחשבות שהיא מביאה.
(ולגבי איבוד הקוראים… …אני מבטיחה לך שאיבדת את רובם משום שאת כותבת בשפה שקוראים רק כעשרה מיליון אנשים בעולם, ומתוכם הרוב לא מתעניינים בכתיבה עברית עדכנית. עברי לסינית כדי להיקרא יותר!!!(
תגובה יפה ומעניינת.
מצד שני, העולם שלי מורכב מעוד תחומים, ואני לאחרונה מרגישה שהעיסוק הכמעט בלעדי כאן ושם באמהות מצמצם אותי ואותם. אולי דווקא זה יעשה טוב למדירים להבין שאמהות היא לא רק תחומה לגבולות הילדים .
*כל* מה שאת כותבת.
גם כשהתוכן אינו לרוחו של קורא מסוים (ובוודאי שהיו גם דברים שכתבת שלא הסכמתי איתם, שהציקו וכו'. אני קוראת אותך כבר שנים… …התוכן שלך אינו קל, פשוט, או פשטני. את מאתגרת. אבל כל מה שאתה כותבת יש לו קיום.)
לכתוב 'על' אמהוּת נראה לי מרוחק, כמו כתיבה מבחוץ, נקיה ולעתים נגועה בצדקנות.
אני לא חושבת, ריקי, שאת עושה את זה.
לדעתי את כותבת את (!) האמהוּת. את כותבת את האמהות שלך, ואת עושה את זה היטב ובכלל לא נקי.
בעניין האתר החדש: לדעתי הוא חשוב. הוא חשוב קודם כל כדי לתת קול וביטוי, אבל יותר אפילו כדי לתת למי שצריכה לשמוע, את האפשרות להקשיב. אם יש אי שם אם שקשה לה עם המחוייבות והיא מרגישה חוטאת ממש לתפקידה מעצם גילוי הקושי, ואם היא תגיע לאתר הזה (וכמו שזה נראה עכשיו, היא אכן תגיע), האתר עשה דבר חשוב.
אני מסכים עם מי שאמר לך מה שאמר. את כותבת מצויין ויש בך באמת הרבה הרבה יותר מהאִמהוּת
עם זאת, זכותך לכתוב על מה שבא לך! ממש כמו שזכותו של גיא חג'ג' להקדיש בלוג אך ורק למוזיקה
http://haoneg.com/
וכמו שזכותה של דבורית שרגל להקדיש בלוג אך ורק לתקשורת
http://blogs.orange.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=velvetunderground
וכמו שזכותו של יאיר רוה להקדיש בלוג אך ורק לקולנוע
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?
וכמו שזכותה של עדי יותם להקדיש בלוג רק לנושא ההנקה
http://www.notes.co.il/adi/index.asp
ככה זכותך לכתוב על מהוּת האִמהוּת – ומי שמעניין אותו, יקרא, ומי שלא מעניין אותו, יקרא דברים אחרים.
🙂 מיכל, שונרא והגבר.
שכותבת את אותו הטור כבר מי יודע כמה זמן, אבל ממך לא התעייפתי, כי מהלאות שלך יוצאים דברים יפים
אבל כן, מאסתי בכל העניין הזה של "אופס, ילדתי, האם אני יכולה להרשות לעצמי ללכת עם נעלי עקב ומיני קצר ולשדר מיניות" ו"אופס, ילדתי, האם להירקב או להשתגע או לפנטז על חמישה כושים חסונים במלון". הותשתי מהלופים המעגליים האינסופיים של ספקטור, עם כל הסימפתיה והערכה לכישרונה. כי כל העניין באימהות, כמו גם בכתיבה, היא לצאת קצת מעצמך, ואחר כך למצוא מחדש את הדרך פנימה. אי אפשר לעשות כלום רק מחפירות פנימיות. לפעמים התשובה היא בחוץ, באור השמש.
די.
ושמחה על הפוסט הזה.
לי בכלל נראה שיש לזה הסבר יותר פשוט – הילדה שלך בטח מתקרבת לגיל שלוש, נכון?
נראה לי שכשמטופלים בתינוקות ופעוטות זה פשוט שואב את כל הזמן והגוף והמודעות. כשהם גדלים יש יותר אוויר, ועם זה אנחנו נזכרות שוב בעצמינו.
יופי.
סליחה אבל עם כל הכבוד
ריקי יכולה לכתוב גם על אמהות וגם על הדברים אחרים למה לפסול אני לא מבינה
ול"גבר" נו באמת מזה השטויות האלו
אני לא חושבת שבאתר הזה צריך להיות חלוקה של כל אחד מה הוא עושה
הנה דוגמא
שרון רז כותב על צילומים ומוסיקה
בועז כהן כותב על הכל
מיכל פרנקל כותבת על הכל
אז מה הבעיה שריקי כהן תכתוב גם על הכל
בסופו של דבר ריקי היא המחליטה מה לכתוב לא אני ולא אתם תחליטו
נדהמתי לקרוא כאן בתגובות שהבת שלך כבר בת 3 (אם זה נכון), זה אומר שכבר קצת יותר משלוש שנים אני קוראת אותך, ואני חייבת לומר שהסיבה שהתחלתי לקרוא אותך הייתה שאת כותבת על אמהות, ואלו הפוסטים שאני הכי אוהבת שלך. ולא, אני לא אמא, אבל כשאני קוראת אותך יש לי תחושה שאני קצת מתכוננת לבאות, וזה לא יקח הרבה זמן אבל בסוף זה יגיע. אז אל תפסיקי לכתוב על אמהות בבקשה, את עושה שירות מצוין.
זו גאווה ועונג ושמחה שאת קוראת אותי בהתמדה כל כך הרבה. מובן שלא אפסיק לכתוב על זה. רונית, אני מקבלת את ההסבר, בהחלט פחות תובעני.