פוסטים אחרונים באמהות אובדות
איילת בועזסון, שכותבת גם פה ברשימות לעתים, מתארת לו"ז חמצמץ.
מיכאל זילברמן, אב לשניים, גרוש, תובע את מקומו הברור בחייה של ביתו.
טל אלכסנדרוביץ' שגב, מנכ"לית, בסדר יום בהול ודחוס.
מודעות דרושים מתחילות להופיע באתר. יש לכם הצעת עבודה להורים ? פרסמו חינם.
לא אוהבת את זה. נורא טכני.
מה עם קצת רגשות, הירהורים, מחשבות קטנות?
ונכון שזה האתר שלך, ואת בוחרת, אבל מה עם אמהות לא "אשכנזיות", סטראוטיפ, או לא, מה עם אמהות מהצ'חונה?
הכל דומה מדי כבר
אני בהחלט מתכוונת למצוא אמהות כמו שאת מתכוונת, אבל אני דוחה על הסף את טענתך שהכל טכני. לדעתי ההפך. גם הפוסט של איילת שלכאורה טכני, צף ועולה מתוכו משהו שבעיני הוא חונק, ולא קל. ושאר הפוסטים בפירוש מדברים על רגשות שונים.
ולו מנקודת המבט של הפוסט שלי שהוגדר כ"חמצמץ". יש תכלית ומטרה להצגת הלו"ז – מצד אחד באמת כל הפרטים הטכניים של "צ'ק ליסט" שצריך לעשות, מצד שני תמיד נכנסות המחשבות וההרהורים שקובעים את הלו"ז ומכתיבים חלקים ממנו. אני לא יודעת מה השיקולים של ריקי, אבל אני מוחה על נקודת המבט ה"אשכנזית" שאת רואה (בתור פרענקית כמובן). אשמח אם תסבירי מה מאפיין אמהות "מהצ'חונה" להגדרתך – כאלה שעובדות בניקיון ולא מחוברות לאינטרנט?
אתר מצויין, אבל את חייבת לסדר אותו מבחינה טכנית.
בשבוע האחרון שבע מתוך (בערך) שמונה הפעמים שניסיתי להיכנס לפוסטים (ממחשבים שונים, בשעות שונות של היממה), קיבלתי הודעת שגיאה או- גרוע יותר מבחינתכם – את שורות הקוד של הפוסט.
בחרתי במילה צ'חונה כי לא ידעתי באיזה מילה לבחור והתינוקת שלי התחילה לבכות, אז כתבתי מהר צ'חונה, והכוונה שלי בצ'חונה היא אמהות שלא זוכות לרייטינג, שאין להן חברות באינטרנט שיקימו להן אתר (אני לא באה לפגוע, ריקי) ושיש להן יותר משלושה ילדים ומן הסתם יותר עומס, למרות שאין להן "קריירה", כי את הכל הן עושות לבד. במה הן עובדות? הן יכולות לא לעבוד בכלל או לעבוד בשכר נמוך כקופאיות, או מורות, גננות, סייעות פקידות, מוכרות בחנות ומקצועות אחרים שלא יוגדרו כ"קריירה", למרות שהם לא פחות מתישים ותובעניים וכן, הן יכולות להיות העובדות ניקיון/מטפלות/מבשלות של החברות שלך, שבזכותן הן יכולות לצאת לקרירה שלהן)
הן במצב כלכלי לא טוב, אולי אין להן אוטו, משכורת פחות מהממוצע, חילוניות או דתיות, לרוב לא אשכנזיות (רוסיות זה אשכנזיות? לא, בנתיים)
ואני בכלל לא מזכירה נשים אומללות מרחבי העולם, כן?
מה שאני לא אוהבת בכל הלו"זיה הזאת, ואני קוראת את זה גם במעריב- זה נהיה נורא טרנדי- זה את תחושת ההתקרבנות, את הדיבור המתקרבן הזה (המתפנק והשחצני קצת) של אוי אוי אוי כמה הכל קשה וכמה דברים אנחנו עושות, ואיזה עומס יש עלינו. שונאת את הרחמים העצמיים שמשתמעים מכל הפירוטיות הזאת.
תחושת ההתקרבנות מלבה את עצמה ומדבקת, בגלל זה הכל נשמע אותו דבר כי כולן כבר נדבקו באותו דיבור ובאותם ניסוחים.
זה בטח לא נעים לכן לשמוע, אבל הרבה פעמים הילדים נשמעים כמו עונש שצריך לרצות ברצף של פעולות טכניות.
אני לא אומרת שאמהות "מהצ'חונה" הן יותר רוחניות, אני אומרת שכאן הן נעדרות.
ואולי אם ישמע קולן איפושהו, תהיה להן גישה אחרת, אם הן לא ידבקו בדיבור הזה, הכאילו מגניב.
ובאמת אני לא מבינה למה הלו"ז של איילת הוגדר כחמצמץ, מה חמצמץ בו לכל הרוחות, יש לה ילדים מתוקים ובריאים ומים חמים בברז!
אולי לא התנסחתי טוב ואני בטח לא רוצה לפגוע באף אישה באופן ספציפי אבל באמת תנסו לראות את הדברים לא מעמדת התגוננות.
טוב לכן, תאמינו לי שטוב לכן
תאמינו לי
http://www.facebook.com/pages/Yair-Seri/8125794750?ref=nf
(זה הבן שלי והוא נורא מוכשר והוא יודע לעשות המון דברים שאני לא מסוגל ולא אדע אף פעם)
אפשר להסתפק במועט.
אני חושב שיש אצלך(ן) קצת יותר מדי חגיגה על הזכות לקטר. אמנם אמהות זה לא חגיגה (אגב, לאן נעלמו האבהים? כלומר, מעבר לכינוי המעליב "ההוא" – אני מדמין את התגובות שלכן על הכינוי "ההיא" או "הקטנה שעל ידו" וכד').
מעיני הלו"זים הללו בעיקר מעוררים רחמים, זה אמנם צפוף, אבל הצורך לבדוק מיילים, פייסבוק, ווינט כמה פעמים מוקדם בבוקר, בדיקת ההודעות בנייד בזמן השחייה – נו באמת, אם כל הכבוד לנשות הקריירה, הבחירה היא שלכן. אם אתן (וקראתי רק את הפוסטים של איילת וטל) בוחרות לנהל חיים כל כך אינטנסיביים זו כבר בעייה שלכן, אל תתלוננו על החיים המתישים כאמא ואשת קריירה.
אם כל הכבוד, אפשר לנהל חיי משפחה לצד קריירה מבלי לבדוק כל הזמן הודעות, מבלי לבדוק אם אוהבים אותי דרך המיילים והפייסבוק ואם קצת יותר איזון מצד "ההוא/ההם".
לא רואים את התגובות בפיירפוקס
לגבי התקלות, אני בודקת מה קורה, תודה. אמנם רק אבא, יש פוסט של מיכאל זילברמן, הוא בהחלט אבא. סיון, אענה לך בפירוט בערב
ואני רואה את כולן… מוכן לבדוק שוב?
של איילת ושל מיכאל. בעיניי הם בכלל לא חוזרים על פוסטים אחרים – וקראתי את כולם – ויש להם ערך מוסף. אני מסכימה עם ריקי שדווקא הפירוט הכאילו טכני הזה של היום מצייר תמונה מאד לא טכנית ואומר אמירה מאד נוקבת. העובדה שאצל כל הכותבות מצטיירת תמונה דומה של עומס, קושי ומורכבות רק אומרת שזה המצב אצל פלח גדול מהאוכלוסיה.
אני חושבת שהיחידים שנמאס להם מכל הקיטורים על הקושי והעומס של הורים עובדים, בעיקר אמהות עובדות, הם אנשים שלא נושאים בעומס הזה. לא שאני רומזת משהו לגבי המטען הכרומוזומלי של "סיון".
אני לא חושבת שיש הרבה אמהות עובדות שלא יחושו הזדהות עם הפוסטים באתר, גם אם הפרופיל שלהן שונה מזה של הכותבות. ולא צריך להיות אמא כדי להזדהות, מספיק להכיר מקרוב אמהות ולחלוק איתן ימים או שעות מסוימים ביום כדי לגלות אמפתיה לסדר היום הסיזיפי הזה.
מנקודת מבטי לפחות, יעבור עוד הרבה זמן וייכתבו עוד המוני פוסטים לפני שהנושא יתקרב אפליו למיצוי.
לייחס לריקי קריירה, עם או בלי מרכאות?
אני שמחה שלקחתי את הזמן היום כדי להגיב כי הצטברו לי מחשבות.
נורא מעניין למה בפוסטים האחרונים רואים תגובת נגד ביקורתית נגד "הקיטור" הלכאורה דומיננטי, ובעצם לא לכאורה, בפוסטים, למה זה כל כך מרגיז, למה דווקא לזה נתפסים.
לדעתי באופן שבו אני ואמהות אחרות מחצינות את הקושי שלהן, יש איום על התפיסה האינרהנטית שלנו מהי אמהות, ועל מיתוס האמהות בכלל, כמכילה אינסופית, כמתמסרת, ובסופו של דבר כמוחקת את עצמה, וצדדים שקשורים ליצר שלה.
ההאשמות על "פינוק" בעידן שבו כל הפרסומות והמדיה צועקים לנו להתפנק, להשתדרג, להרוויח, הן די מוזרות. גם הטענות על כך שאנחנו מעמיסות על עצמנו עומס יתר, כן, ועוד איך מעמיסות, האם זה רק באשמתנו או שיש לחץ בלתי פוסק מהחברה להיות יותר מאמא?
הנה, אפילו שאני שקועה עמוק בכתיבה על אמהות, אני מרגישה לפעמים צורך להוכיח שאני לא רק אמא וזה לא התחום היחיד שאני עסוקה בו, תתפלאו. בעיקר לגברים אגב, ולא פלא שהמגיב מעלי מתבטא ככה. האם ניהול קהילות באתר הכי נצפה במדינה במשך שמונה שנים, אינו קריירה? מגוחך באמת.
אבל אני מערבבת, וחוזרת לטיעון העיקרי.
מצד אחד אנחנו חברה שמביעה בלי סוף חוסר סיפוק, אבל על האמהות, אסור להגיד מילה של אי נחת, זה מבעית אותנו ואת האמונות הבסיסיות שלנו.
נ.ב
תמי, הורדת לי אסימון, תודה.
את יותר מפונקת מנשים לפני 50 שנה, אבל גם הגברים הרבה יותר מפונקים היום מאבא שלי.
90 אחוזים מהגברים שאני מכיר היום – כולל אני עצמי – לא היו שורדים יום אחד של אבא שלי ב-1970, שתי עבודות, בשמש, בשטח, 14 שעות כל יום, בלי אוטו, בלי מכונת כביסה, עם שני ילדים, ומגורים בדירת חדר וחצי בג'סי כהן.
אז כן. אני יותר מפונק, הרבה הרבה יותר מפונק, מאבא שלי, והנשים היום הרבה הרבה יותר מפונקות גם כן. אין מה לעשות. העולם השתנה.
להכחיש את זה, זו טעות.
יותר קל לנו היום – כי הטכנולוגיה השתנתה והיא נותנת לנו כלים ואפשרויות ואמצעים חדשים.
אבל לא נוח לי עם ההגדרה הזאת שאנחנו היום יותר מפונקים.
נכון שיש לנו מכונית ומכונת כביסה. אבל אנחנו מתמודדים עם מערכת אחרת של לחצים וציפיות וקשיים.
ויש לנו מחשבים להעסיק איתם את הילדים, וטלויזיה, ויס מאקס או הוט VOD וספריות די.וי.די ודיסק און קי ואין מה להשוות, בכלל, עם הלחצים והקשיים שהיו להורים שלנו.
בחייאת. הם היו עסוקים בהישרדות בלתי פוסקת. ההורים שלי ראו בית קפה פעם בחודש, אולי, במקרה הטוב
תמי
מהי האמירה הנוקבת שנוצרת בפוסטים?
אולי שכל אחד רוצה מכונית ויש יותר מדי פקקים, שזה בטח עושה עצבים, אבל למה שיסעו ברכבת או באוטובוס, למה באמת ?
אולי שאנחנו רוצים יותר יותר ויותר כסף?
אולי שיוצא שבגלל זה בקושי רואים את הילדים?
אולי שהבחירות שלנו בעייתיות, שאנחנו נכנעים יותר מדי ללחצים חברתיים?
אני טוענת שאצל פלחים יותר גדולים באוכלוסיה, מאימהות קרייריסטיות, יש קושי ועומס יותר גדולים שאת אפילו לא מדמיינת לעצמך. פלחים שאולי אין להם בלוג ושהם אפילו לא יודעים שנהיה מגניב לקטר פה בזמן האחרון ושגם אין להם זמן לזה.
גם עבודה שהיא לא קריירה יכולה להיות קשה ומורכבת ומעמיסה.גם לאמהות שנשארות בבית יכול להיות עמוס.
אני לא אוהבת קיטורי יתר גם אם לי לא עמוס פחות. פשוט הגישה שלי שונה. גם בטירונות שנאתי את אלה שמקטרות יותר למרות שלכולן היה קשה אותו דבר. גם לגברים יכול להיות נורא קשה אבל אין להם לגיטימציה לקטר כי הם הרי לא עושים ספונג'ה (נו, במילא העוזרת עושה), אבל לקבור את עצמך בעבודה עם כל הלחץ של לצאת גבר מפרנס זה גם לא קל .
אמהות עושות המון דברים, זה לא סוד, אבל פתאום נהיה פחות ופחות לגיטימי להגיד שאת נהנת מזה. פחות ופחות לגיטימי להגיד שאת מתה לעשות רק את זה, כי כולן כ"כ מקטרות על הילדים והעומס (שתכלס הן יותר בעבודה מאשר בבית ויש להן בדר"כ עוזרת) שתראי הזויה אם תגידי שאת אוהבת את זה, את העבודה שאת קוראת לה "סיזיפית".
כאילו דוחו"ת חודשיים במשרד של הקריירה, זה לא חתיכת סיזיפי.
ברור שהנושא לא יגיע למיצוי. זה כיף גם לקטר על המקטרים (-;
ריקי
קודם כל אני מוחה על"מוחקת את עצמה". מה, אמא שעושה הכל בסבבה, בהנאה אמיתי, בלי לקטר יותר מדי, מוחקת את עצמה? לי נראה הרבה פעמים שנשים שנותנות את הכל במשרד חונקות את עצמן ומוחקות את עצמן.
את אומרת שאסור בחברה לאמא להגיד שקשה לה. אבל יש להגיד שקשה ולקטר ויש להגיד שקשה אבל להתמודד , למצוא פתרונות יעילים, לא למשל לפנק מדי את הילדים, ללמד אותם לשתף פעולה בבקרים ובערבים, לראות באמהות תהליך רוחני אפילו, ולדעת למרות הקושי להגיע לשקט נפשי.
אני בטוחה שאם היית מקטרת ככה לחברות שלך על בן זוגך או על העבודה, מזמן היו אומרים לך, יאללה, לא מתאים לך אז תעזבי. חשבת אולי שבעצם ילדים זה לא מתאים לך, או שאת מאלה שכבר ינוחו בקבר? למה אמהות שמקטרות עושות עוד ילדים? מה הן כל כך מהר נכנעות ללחצי החברה? הן להן דעה משלהן? הן לא למדו כלום מזאתי, דבורית שרגל? נראה לי שאם היה לגיטימי להתגרש מילדים, חצי מהמשפחות בארץ היו עושות את זה. בעצם, ריגשית הן כבר עושות את זה. גם לפתוח בעימותים עם הילד על הבוקר ולהשאיר אותו בגן עד לפנות ערב זה להתגרש ממנו. טוב, אולי אני בוטה מדי, אבל יש בזה משהו.
(ואני לא מתכוונת ספציפית דווקא לכותבי הפוסטים הספציפים )
מה את נכנעת כל כך ללחצים חברתיים, ריקי? קוראים לך להתפנק בפירסומות אז את רצה להתפנק? מישהו לוחץ לך תהיי יותר מאמא אז את רצה מהר להיות יותר מאמא ודואגת שכולם יראו את זה. מה פאקינג נורא בלהיות אמא? מה את נכנעת כל כך מהר. תעשי מה שאת בוחרת ואל תשחקי אותה קורבן חברתי.
מה שמבאס אצלך ריקי זה שאת לא מאזנת, את מביאה רק את הנאחס וזה מדבק, ואם המגחך שאל אם את קריירה במרכאות או לא, אז קריירה בקיטור יש לך בהחלט בלי מרכאות. והכי אמיתי וכיף היה לקרוא אותך דוקא בפוסטים שבהם לא קיטרת, בפוסטים בהם היית עם איזשהי שלווה, בפוסטים בהם לא מיהרת להראות שאת יותר מאמא.
פתאום אז נשמעת מאוד אמיתית.
בועז.
אתה צודק. יותר מפונקים.
אנשים לא אוהבים שאומרים עליהם שהם:
1.מפונקים
2.בורגנים
3. אשכנזים
ובטח כל כותבות הלו"זים יודעות בסתר ליבן שלעוזרת בית שלהן (שהן ממש מתות עליה ולא יכולות בלעדיה..)יותר קשה ועמוס, ואיזה מזל שיש להן את כל מה שיש להן, עם כל הלחץ. שלא יגמר לעולם..
זה מה שעשיתי במקום לראות כוכב נולד, כל הכבוד לי.
את באמת ויתרת על כוכב נולד בשביל חבורת קוטריות? איזה מזל שהעונה החדשה של האח הגדול עוד לא התחילה…
אני מצטערת, אבל התגובה שלך מתנשאת ומתייפייפת. את יוצאת מנקודת הנחה שכל הכותבות באתר הן שטאנץ והקו המשותף לכולן הוא שבעצם הילדים האלה הגיעו רק כי הם מתאימים לסלון האיטלקי ולסרוויס מאיקאה וזה בכלל טרנד שיחלוף עוד רגע.
הרעיון של האתר היה להראות סדר יום של הורה וע"פ רוב אמא. לא הורים, לא ילד ולא שכנים. הורה אחד על כל ההתמודדויות הנגזרות. לו"ז שכולל בתוכו מטלות, חובות, כיף, ציפיות, מחשבות. כל אחת (וסליחה למיכאל זילברמן על הכתיבה בלשון נקבה) כתבה את הדברים באופן שבו הם הסתדרו לה בראש ונראו לה הגיוניים. פרט לכך, כל אחת יצגה את עצמה מתוך נקודת המבט שלה. יש עוד אנשים שמרכיבים את התמונה היומית ואותם אנשים מוזמנים לכתוב לעצמם את עצמם. יש אנשים שיקבלו יותר את הרעיון והביצוע, ויש אנשים שלא יתחברו.
והואיל ורק על עצמי לספר ידעתי – האיש שלי והילדים שלי מרכיבים את תמונת החיים השלמה שלי ועדיין, נעים לי למצוא פינה שקטה של לבד ולחשוב לעצמי ולקטר. כן, גם לקטר. וזה הכי כיף לקטר בעיני ואוזני קהל שאני לא רואה ולא שומעת (ואוי למי שמעביר את הפוסט לאמא שלי…) אני לא יכולה להשבר מול הילדים כי אני המבוגר האחראי, אני לא יכולה להשבר מול האיש כי זה לא יתרום לנו כלום ואת יודעת מה? כמו שכתבת, יש לי ילדים מקסימים ומים בברז אז אין לי סיבה מספיק טובה להשבר. אז אני מתארת ומקטרת. אני לא מצפה לסימפטיה או לאוזן קשבת. אני זורקת המילים לאוויר ויפלו איפה שירצו, העיקר שיצאו ממני. זה לא פינוק, זה לוקסוס.
אני בוחרת להעזר בפלאי הטכנולוגיה, בדיוק כמו שאני בוחרת לחסן את הילדים שלי – כי זה שם וזה זמין. אין סיבה שארוץ לבאר לשאוב מים או ארד לכבס בנהר כשיש לי את היכולת להתקדם, בדיוק כמו שאין סיבה לחתוך את האף כדי לעצבן את הפרצוף.
ואם את נורא מתעקשת – אני הצ'כונה שדיברת עליה. לא אשכנזיה, לא עשירה. בת זקונים מבית טוב שהתחתנה עם החבר הראשון שלה. אין לי עוזרת כי את הכסף המיותר שלי אני משקיעה בחינוך הילדים והבית שלי נראה בהתאם. אני לא קופאית בסופר, כי מצאתי עבודה אחרת, אבל בקדנציית ביבי הקודמת, עם תינוקת על הברכיים ותואר שני ביד הצעתי את עצמי כמחלקת התה של חברת החשמל כי הייתי צריכה כסף ועבודה. לעבודה אני נוסעת באוטו שנתקע אחת לשבועיים רק כי הרכבת ממודיעין לא מגיעה לירושלים וכשאני צריכה לגמור את החודש, אני יוצאת באוטובוס של 6 בבוקר כדי שבעלי יוכל לפזר את הילדים עם האוטו. לעבודה שלי קצת קשה לקרוא "קריירה" וכדי להספיק לעשות את השעות של המשרה המלאה בשכר של המגזר הציבורי, אני חייבת להשאיר את הילדים במסגרות עד אחה"צ, זה לא באמת בגלל שאני לא אוהבת אותם.
את התגובות והפוסטים אני כותבת ממחשב ענתיקה שמקריש אחת לכמה דקות ואני לא מצפה שתרחמי עלי. אני גם לא מצפה שתקראי אותי. רק תעשי טובה, אם את כבר כאן – אל תתפסי עלי תחת.
סיון, שמת לב שאת מצפה ממני להיות אמיתית לפי תכתיב שלך? אני שמחה לפחות שראית שיש לי גם פוסטים שמחים ומרוצים מהאמהות, כי יש כאלו שפשוט מסרבים לראות אותם.
מטרת האתר היא לתת ביטוי לחיים של אחרים, הפעם. אם שמת לב, עוד לא כתבתי שם. לא אמרתי לכותבים, תנו לי פוסט קיטור, ביקשתי סדר יום, זה מה שיצא, למה אין לך סובלנות להכיר בכך, שגם חיים של אנשים שיש להם עוזרת – ואגב – לי אין, אנחנו מנקים לבד, יכולים להיות לא קלים?
הרגע סיימתי לראות שלושה פרקים של מחוברות, להבדיל. ליבי שותת מהדרמה של חנה רטינוב והוריה, באמת כמו שציפית בסטריאוטיפ שלך, קושי קיומי אמיתי, האם זה מבטל את הכאב של דנה שקונה ג'ינס בשש מאות שקלים? לא. אני מכירה את דנה, ופעם ראשונה שחובטת בי ההכרה כמה כאב היא סוחבת, וכמה קושי. האם זה אומר שהיא לא אוהבת את ביתה? הצחקת אותי, רואים ומרגישים את האהבה הזו בכל פעימה שלה.
איילת
קודם כל אני מתנצלת אם נפגעת.
ציינתי בתגובה שאני לא מתכוונת ספציפית לכותבי הפוסטים. אני מתכוונת לכל אוירת הקיטורים האופנתית של הזמן האחרון שהיא לא טובה לדעתי. התייחסתי להמון דברים יחד לא בכולם חשבתי על הדברים שכתבת אלא על המון דברים שכתבו אחרים בהמון מקומות דומים אחרים ועל אנשים שאני מכירה אישית שרק מקטרים ולא לוקחים אחריות על הילדים שלהם.
את יודעת מה חבל? שהפיסקה האחרונה שלך כאן בתגובה לא הישתמעה מהפוסט שכתבת. הפיסקה האחרונה שלך כאן מציגה אותך באור אחר. כך שזה מראה שבפוסטים של הלו"ז יש פיספוס.
אני יודעת שנשמעתי פלצנית אבל, שוב, לא הכל התייחס אליך
ואני לא תופסת עליך תחת
ריקי
מה זאת אומרת לפי תכתיב שלי? ככה הרגשתי . את מכירה את ההרגשה שמישהו אומרת משהו ואת רוצה לחבק אותו כי זה נשמע אמיתי?
את יודעת מה חשבתי, שעצם זה שמבקשים ממישהו לכתוב סדר יום זה ישר יכניס אותו לרוח קיטורית, פינוקית. אולי הפואמט הזה לא נכון, אולי הוא טכני מדי אולי זה כמו ההבדל בין מבחן אמריקאי לתשובה פתוחה.
לא ראיתי מחוברות (הספקתי לראות את הסוף של כוכב נולד..חחח…), ואת דנה אני מכירה רק מהעיתון, בקושי. לי היא עושה רושם של החורה שלא לקחה אחריות על הבחירות שלה.
לא נגמור עם זה. תמיד כשיורדים לדוגמאות ספציפיות זה מסתבך. אבל בגדול יש אוירה לא טובה.
לילה טוב
וכן, יש בעית באתר. רציתי לראות איזשהו פוסט ונפל לי.
כשאני אומרת: רציתי לראות פוסט ונפל לי אני קצת מצטערת שלא הבאתי מראה מקום ספציפי. מה ניסיתי לעשות, ומה לא עבד. ככה מי שצריך ידע איך לתקן.
ואין לי כוח לאנשים שמקטרים. כשמדברים בקוטריות אני עושה כן כן ולא מקשיבה, ובאינטרנט אני משתדלת לא לקרוא.
אני יותר אוהבת להתגאות ב"היתה לי בעיה ומצאתי פתרון". אולי מישהו אחר ילמד.
אם הייתי נולד מאוחר יותר הייתי יכול לעשות קריירה כאחראי אתר הספריות הצבוריות ומנהל קהילות באתר הכי נצפה במדינה במשך שמונה שנים.
אני מניח שבאמת לא ביקשת פוסטים של קיטורים, אבל לפעמים לא צריך לבקש, ברור שזה מה שיכתבו. אין בעיה עם קיטורים ואני חושב שאת מעמיסה על זה יותר מדי תיאוריות (מופרכות לטעמי). זה לא מאיים על תפישת האימהות או האבהות. זה פשוט מעצבן ולעיתים מגוכך.
מעבר לכך, אין בעיה לקטר, הבעיה היא שהופכים (הופכות) את זה לדגל, הבעיה היא שאין הרבה מעבר לקיטורים, כשהקיטורים הופכים לעיקר ולא מנסים לראות הרבה מעבר להם.
אם כבר הזכרת את מחוברות, זה קצת יומרני להציג את הכאב של חנה לזה של דנה, הכאב של חיים קשים לעומת הכאב של "מה יאמר בעלי על קניית ג'ינס בשש מאות ש"ח". היום לא אופנתי ליצור היררכיות ולכולן כואב וכו', אבל יש כאב מפונק, כאב שהופכים אותו לדגל, כאב שעוזר לכתוב עוד טור ולעומתו יש כאב אחר, לא אינסטורמנטלי.
בפוסטים שאליהם כיוונת יש אכן לוז קשה, מטריד ולוחץ, אבל חלקו באמת נראה לחץ של פינוק, של נשים מבוססות בעלות מודעות עצמית שלחוצות מבדיקת הפייסבוק והודעות בסלולארי לפני-אחרי ותוך כדי הדאגה לילדים.
נא באמת, עם כל הצער וההשתתפות בכאב, זה לא זה. הזכרת את "מחוברות", אמנם לא אופנתי כל כך להשוות בימינו וליצור היררכיות, אבל זה בדיוק כמו ההשוואה הנואלת בין הקושי של חנה לבין הקושי של דנה. בין הקושי של החיים הקשים כל כך לעומת הקושי של "מה יאמר בעלי על קניית ג'ינס בשש מאות שח". ברור שהיא נושאת איתה (דנה) הרבה כאב, אבל חלק מהכאב הזה הוא מלאכותי, כאב עם "פריבילגיות", כאב שעוזר לכתוב עוד טור.
צ'טער, לא קונה את זה.
את הפסקה האחרונה?
כי אז היית מרגישה טוב יותר בנוגע ללו"ז שלי?
אני מרגישה אחלה עם הלו"ז שלי. ועם הילדים שלי. וכשאני איתם, אני משתדלת שהטלוויזיה תהיה כבויה ושתשומת הלב שלי תהיה איתם. וזו לא התנצלות משום סוג. אני לא אם השנה. אני נורא משקיענית ונורא חרדתית, ונורא חושבת על "מה יגידו" אבל – ואולי הכי חשוב – אני בן אדם. לפני אמא ואישה. וכשצובטים אותי אני מצתבטת.
אגב "רק אבא" – הפלאפון שלי הוא מהעבודה. לפניו ואחריו לא היה מכשיר ולא יהיה מכשיר. אני בודקת הודעות כי זה מה שהמנהל שלי מצפה ממני. ואני בודקת מיילים פרטיים ופייסבוק וויינט כי זו הדרך שלי להתחבר אל העולם בג'אגלינג שבין העבודה לילדים.
אתם רוצים לראות בזה קיטור? שיבושם לכם. יש לי הרגשה שלא חשוב מה שנכתוב – כולנו, עצם העובדה שהדברים נכתבים באינטרנט ומתעדכנים בטוויטר, מתייג את כל אותן אמהות כותבות בקופסה מאוד מסוימת מבחינת כל המגיבים כאן.
וטוב שיש לנו אחת את השניה, כי אחרת איך היינו מוכיחות שאין לנו אחות?
אין לי ספק שהקריירה שלך היא משהו שכל מכריך מקנאים בו ויכולים רק לחלום עליו, שילה דה בר? איך זה שיש לך זמן לפקוד את הבלוג המסכן שלי? אני מוחמאת.
סיון, לקחת אחריות זה מושג שיש בו קורבנות פאסיב אגרסיב. זה מושג שנועד לסתום את הפה לכל מענה וטענה, כי הזולת, למשל את, לא יכולים לשמוע את הכאב הזה, אולי זה יגע בך? ממה את מסתתרת? תגידי לי את, אם את כל כך מאושרת, איך את עושה את זה? אולי אלמד ממך.
רק אבא, קשה לי להבין איך מכל זה לקחת את המה יאמר בעלי על קניית ג'ינס. הרי היא עצמה דיברה על חוסר יכולתה לאהוב את עצמה, על היחס שלה לבעלה כאל אב מחמיר ועל הפחד ממנו, אלו דברים כל כך מורכבים פסיכולוגית, שקשה לי לראות איך אתה רואה רק את המעטפת. נכון, לחנה אובייקטיבית יש חיים קשים, אבל אני ממש לא אוהבת את הנטיה שלנו לייחס רק לעוני את הסבל האולטימטיבי. בעיני יותר מכל, זו סדרה על בדידות קיומית, ואני רק אחרי שלושה פרקים.
מסכים איתך לגמרי, יש שם הרבה בדידות קיומית, א ב ל אני חושב שיש מגמה להפוך את הבדידות הקיומית הזו (שאינה תופעה חדשה) לדגל. לגבי דנה אני (אישית) כבר לא מאמין לבדידות הזו מאחר שהיא צבועה בכל כך הרבה קישוטיות ילדותית אני לא יודע איפה הבדידות נגמרת ומתחילה הכתיבה הצינית/מתנשאת/מתייפיפת על הבדידות. מעבר לכך, מה שמרגיז אותי הוא האופנה להפוך את הבדידות ואת הקשיים לדגל (שלא לומר לפרנסה לא רעה בכלל).
אני חושב שזו ראייה צרה מדי לקשור את הבדידות/הקושי (רק) לאימהות, זה מאבד את נקודת המבט המורכבת יותר ואולי קשור לאופנתיות של הסבל (ואם יורשה לי להיות פלצן לרגע: ראי את ספרה של פרופ' אווה אילוז על אופרה ווינפרי ועל שיח הסבל).
איילת
הפיסקה האחרונה עושה אותך יותר עמוקה. הפוסט משטיח אותך. טוויטר משטיח ומפספס.
אם נגמרה התקופה של פוסטים עמוקים לטובת שיטחיות בטוויטר אז חבל.
ובקשר לאין לנו אחות. כן' לרובנו באמת אין "אחות", זה מה שהופך את הכל ליותר קשה. אחותנו האמיתית גרה רחוק וברחוב שאנחנו גרות בו אין הרבה אנשים שיעזרו לנו. בקיצור, התפרקה הקהילה שבעבר היוותה מקור תמיכה. אבל אם משאירים את האחות לתפקיד של אוזן לקיטורים חבל, זה פיספוס וזה רק מלבה קיטורים. אבל אם מישתמשים בה לפיתרונות יצירתיים לקושי, זו ברכה.
לקחת אחרויות זו בגרות בסיסית. את לא מצליחה, תיקחי עזרה. יש אנשים ובעיקר ילדים קטנים שנפגעים מחוסר האחריות שלך, אז קחי את עצמך בידים ואל תתקרבני יותר מחמש דקות. אני לא מתכוונת אליך כמובן, זה רק נוסח דיבור.
כל הדיבור שלך ריקי הוא קורבן, קורבנות. יש לאנשים גם אחריות למעשים שלהם ולבחירות, לא הכל זה החברה המסריחה אשמה.
איך אני עושה את זה?
אולי זה האופי שלי, ההכרה שזה זה לא מוביל למקומות טובים, אלא להפך.
אולי אני פשוט נהנת מכל אותם דברים שאחרים מקטרים עליהם, אולי אני מוצאת דרכים לעשות את הדברים יותר נעימים, אולי אני רואה בהם סוג של עבודה רוחנית, אתגר, אולי אני רואה תמיד מול העיניים את אותה אמא יהודיה שסחבה את חמשת ילדיה בקור בבריחה מהנאצים, או את האמהות שיצאו מאתיופיה לישראל ברגל עם תינוקות על הגב. הן סוג של מודל בשבילי, של התמודדות עם קושי אמיתי.
אולי אני פשוט מברכת כל יום על גג, על מים נקיים, על חשמל, על מכונת כביסה, על בריאות, על המספיק כסף שיש, ואולי, למרות הגנים שלי, אני לא מספיק פולניה, אני פשוט לא אוהבת לקטר, אני רואה בזה חולשה, אני יותר מעריכה התגברות, איפוק, אצילות, מציאת פתרונות וכד'.
אולי בן הזוג שלי (אני גם לא כזה.
המוטו שלי, שאני מעבירה גם לילדים (שלושה ילדים קטנים בגילאים שונים):
קיטורים ורחמים עצמיים, כמו ממתקים-רק אחד ביום.
אין צורך להסביר את הנזקים של כמויות גדולות.
שמעתי כמה גברים שאומרים ככה על הכתיבה של דנה, כפי שקבעת, מעניין למה זה בא מגברים? באמת, לא שמעתי נשים שחושבות ככה, שמטילות ספק בכנות הכאב, ובמחיר האיום שהיא משלמת על החשיפה האכזרית, המתאבדת שהיא עושה לעצמה כל שבוע. יש מיליון בעלות טורים חינניות שמלהגות בהומור ציני על חייהן בלי מינימום של כנות, בלי אפס קצה של הקרבה. דנה נשכבת על המזבח הזה, וכן, היא מתפרנסת ממנו ומגיע לה, של חשיפת הפצעים הזוגיים והאנושיים שלה, בלי חשבון לאיך היא נראית ויוצאת. אני מעריצה את זה.
לגבי אווה אילוז, תכננתי דווקא, סקרן אותי.
סיון, הכנעת אותי טוטאלית, הרגת אותי. אם כדי להקל על עצמך, כדי לנחם את עצמך את זקוקה להשוואות לאמהות שבורחות מהנאצים, סימן שאת חיה בשאול עצמו. אם את זקוקה לכאלו משככי כאבים, אני לא ביקורתית יותר, אני מלאת אמפתיה.
נקודת המבט שלך מאוד מצמצמת את הדברים. קשה לי לראות איך דברים מסוימים את שומעת מגברים ודברים אחרים שומעת מנשים. אני לא מזדהה עם הכאב שמציגה דנה בגלל הסגנון והתוכן ששניהם ילדותיים בעיני. אני זכיתי לשמוע ביקורות דומות על כתיבתה גם מנשים. אני לא רואה בכתיבתה הקרבה עצמית גדולה כדי לחשוף לאנושות את הקשיים בחיי הזוגיות (בכלל ואת שלה בפרט), אלא אני משייך אותה לקבוצה שאת הזכרת בעצמך, של כתיבה להגנית על "מצוקות" החיים (בכוונה יש מרכאות כי הכתיבה שלה לא משדרת אצלי אמינות רבה, אלא יותר משחקת עם המצוקות ולטעמי מחפה ומכסה על המצוקות שאכן קיימות. וזה מביא לעיקר – המצוקות הרבה יותר מורכבות מאלו שמציגה דנה או שמציגים הפוסטים הנ"ל ובוודאי שהן הרבה יותר דומות בין אמהות לאבות מאשר מוצג בפוסטים, בתגובות (ובמחוברות) ועל כך עיקר צערי.
גם אני חושבת על דנה את אותם דברים כמו רק אבא, שהתגובה שלו מצאה חן בעיניי. אל תהפכי את כל הנשים ואת כל הגברים למקשה אחת.
חוץ מזה מי לעזאזל ביקש ממנה להתאבד כל שבוע, שוב את מתייחסת לעיניינים כאלה כאל נפילת קורבן, אין לה בחירה בעיניין? היא לא יכולה להפסיק לכתוב לכל המדינה אם היא כ"כ סובלת מזה?
ובקשר אלי. החיים שלי שקטים ונעימים, לא שאול ולא קרוב לזה. אני לא זקוקה לנחמה, רוב הזמן אני באמת עם חיוך . מעניין שרק לעיניין האמא הבורחת התייחסת ולא לשאר הדברים שכתבתי.
הנשים האלה הן דמויות שאני מעריצה, שהן סמל בשבילי לגבורה, זה לא אומר שהחיים שלי קשים. יש לי עוד גיבורים שזה שאני מעריצה אותם, לא אומר שהחיים שלהם דומים לשלי.
ואת, אם התחלנו לנתח אחת את השניה, את בורחת מהשלווה כי אולי, את חושבת, שהיא לא תיתן לך כוח כמו שתחושת ההתקרבנות נותנת. כשאת קורבן את יכולה להאשים את כולם בלי לקחת אחריות. זה כואב לקחת אחריות, יותר קל להיות קורבן מקטר.
תראי, אנחנו לא באמת מכירות. בואי ניקח את הדברים שאנחנו אומרות אחת לשניה בערבון מוגבל, כחומר למחשבה, לא באמת כהאשמות אישיות.
קיטורים הם כמו הכרזה: "הי כולם לראות, אני עושה משהו אני לא מתבטלת, אני שווה!"
כי אם את עושה את אותם הדברים בלי הרעש של הקיטורים, אנשים עוד חס וחלילה עלולים לחשוב שאת לא עושה כלום וזה משהו שאת לא מוכנה לסבול.
אני מקטרת משמע אני שווה
ותחשבי על זה..
מעניינת אותי התגובה שלך לפוסט קומיקס של אורית עריף. גם היא מקטרת כמו כולם?
אחד שמבין
אורית עריף לא מקטרת כמו כולם.
(זה לא שאסור להגיד שקשה, תלוי איך עושים את זה וכמה) נתחיל בזה שאצלה הכתיבה לא טכנית, טוויטרית, אלא עמוקה יותר וכמובן שהאיורים מוסיפים המון.
היא מביעה המון רגשות ומחשבות,
אצלה מרגישים אהבה והנאה עם הילדה ובן הזוג, אפילו שקשה לפעמים. ולמרות החרדות והפחדים יש גם שקט פנימי וצניעות שמורגשת.
אני אוהבת אותה היא מתוקה מאוד לפי הקומיקסים שלה.
וואלה, את באמת חושבת שכל הפוסטים שכתבתי פה במשך שבע שנים כמעט, על הקושי שלי היו כדי להראות לעולם כמה אני עושה? באמת ככה את חושבת? מעליב, מצמצם, ותפיסה כמעט וולגרית של מה שאני עושה.
אני בורחת מהשלווה? טוב, אין לי איך להתמודד עם טיעון כזה. ואני מצטערת, אני מטילה ספק שאת אמא לשלושה ורוב הזמן נעים לך ושקט לך, אני לא מכירה חיה כזו, את נשמעת לי טרול.
כתבתי קודם שבואי ניקח את התגובות בעירבון מוגבל כי אנחנו לא באמת מכירות.
אז אל תעלבי.
הצעתי לך "לחשוב על זה". חשבת על זה והגעת למסקנה שאת לא ככה, אז בסדר. לדעתי יש בך את זה במידה מסויימת, כמו בכולנו, את הצורך בהכרה במה שאת עושה, את ההחצנה של מה שאת עושה כדי לזכות בהערכה ואת כתבת בעצמך שאת לא רוצה להראות רק אמא אלא אחת שעושה עוד דברים.
אני אמא טריה לשלושה וזה אומר שהשניים האחרונים הם תינוקות. למרות שמאז ומתמיד הייתי בחורה רגועה, עברתי תהליך יותר רציני ועכשיו אפילו אני יותר סבבה. זה לא שאני לא כועסת ומתרגזת, אבל אני משתדלת לקחת נשימה, לתת לזה לעבור, או לטפל בזה. ורוב הזמן אני נהנת. עד הערב אני איתם לבד בבית (לפעמים בא מישהו לבקר)ועכשיו בחופש גם הגדול בבית, וזה אתגר שאני לוקחת בחיוך. ההשראה והאמונות שלי לאימהות ולחיים בכלל באה ממקורות רוחניים. זה מה שטוב לי.
את רואה ג'ירפה ואומרת שאין חיה כזאת. בסדר, לא בכל מקוםפ יש ג'רפות הרי.
תקראי את מלי גרין. מעניין ורלוונטי.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3744899,00.html
הבחירה בכותרת אמהות אובדות לאתר ולבלוג מפריעה לי מאוד.
כאמא לשניים שהגיעו אחרי טיפולים קשים והריון קשה אני אסירת תודה על כך שהפכתי לאמא.
תבואי לבקר בוקר אחד במחלקה להפריה חוץ גופית ותראי עשרות נשים שהכמיהה.
מרוחה להן על הפרצוף, בלי שום פילטר.
ויש שם גם גברים שהכאב צועק להם מהפנים.
הם אלה שיכולים להשתמש במילה אובדן. שנים ארוכות מנסים להפוך להורים ולא מצליחים. ואת מקטרת, כן מקטרת, אין לי מילה אחרת, על אובדן הזמן?
נכון, גם הקריירה שלי עכשיו מסובכת יותר.
והמיתון לא תורם לעניין.
אבל הילדים יגדלו קצת, והדברים יתאזנו.
כנראה שצריך לעבור דרך הסבל והקושי בשביל לראות דברים בפורפורציות.
ומסכימה עם בועז – הדור שלנו מפונק יותר.
לצטט מה שכתבת לסיון:
אני מטילה ספק שאת אמא לשלושה ורוב הזמן נעים לך ושקט לך, אני לא מכירה חיה כזו, את נשמעת לי טרול.
אני פחות מסין בטרולים, אבל המשפט הקודם שלך מטריד ממש. את לא מכירה אמא שרוב הזמן נעים לה ושקט לה? אני לא יודע באיזו סביבה את חיה, אבל אני מרשה לעצמי לומר שזה הכל בראש. יש כאלה שגם עם חמישה ילדים וקריירה תובענית יהיו רגועים ושקטים ויש כאלה שגם לפני שהיו להם ילדים, משפחה או עבודה תובענית – מעולם לא היו שקטים ורגועים.
אני חייב לומר לך (ומקווה שלא איחשב לטרול) שלי יש שני ילדים ועבודה קבועה, חלק מהזמן אני טרוד, עייף ועצבני, אבל ברוב הזמן נעים לי מאוד מאוד מאוד. כך גם בסביבתי, מרבית החברים (ההורים+עובדים) לא עולים על בריקדות ולא מקדישים את מרצם וזמנם לספר כמה קשה וכמה תובעני להיות הורה ומפרנס (ובן של, ואח של, ולהוריד את הכלב/לטפל בחתול).
אני מציע לך להאזין ברצינות ולחשוב על הרושם שמעבירה הכתיבה (שלך ושל כותבות הפוסטים שהוזכרו) והרושם הוא של קיטורים – אמנם אמיתיים ולעיתים נוגעים ללב, אבל גם כאלה שמכסים על כל השאר, שעוברים לקידמת הבמה ולנושא העיקר במקום להיחשב כחלק (שולי) של הנושאים החשובים יותר (והחיוביים יותר).
וגם ימים יפים ומענגים, לא חושבת שיש טעם או עניין לכתוב עליהם במיוחד. הדרך שבה הציגה סיוון את אמהותה נראתה לי מוזרה מידי ביחס למה שאני שומעת מחברותיי, לא רק ביחס אלי, אני מודה שהווליום הרגשי שלי גבוה.