תקופה של שינויים. לא מזמן סיפרתי כאן איך הפכתי לעצמאית בעבודתי. לקח לי כמה חודשים להפנים שזה לא באמת מתאים לי כרגע. בלי להיות מצוצעצת ומצועפת, קלפים על השולחן, אני לא אשת עסקים כנראה, למכור אני לא יודעת, ובטח שלא בשוק כל כך תחרותי ורווי. אני אשת מקצוע ויודעת להביא את המקצועיות הזו לאפקטיביות מושלמת כשיש לי סביבה תומכת, היררכיה ותפקיד מוגדרים, ופידבק. מה לעשות, אני צריכה פידבק.
על הפנטזיות הכלכליות ויתרתי די בקלות, ראיתי מתחרים שלא נמצאים בשוק אפילו רבע מהזמן שאני עובדת בו, אבל סוגרים חוזי ענק מול החברות הגדולות במשק, והבנתי שיכולתי להיות איתם, בתור מענה מקצועי בתחום שלי, אבל לא במקומם.
ושניה וקצת אחרי שהבנתי את זה, מצאתי עבודה מאתגרת, מלהיבה, שמשלבת את שני הדברים שאני אוהבת במיוחד: ספרים ואינטרנט . הבונוס הוא שיש שם אנשים מאוד נחמדים, פשוט אנשים טובים, ואני מרגישה שאני יכולה לתרום להם באמת, ולהביא לידי ביטוי כמה מהתוכניות המקצועיות שלי שם.
אני מעדיפה כרגע לא לחשוף את שם החברה, וזה גם לא חשוב. אבל חשבתי שהגיע הזמן לחלוק איתכם את ההתפתחות.
***
האתר החדש שהקמתי בעזרתה של המעצבת מיכל פרנקל, "אמהות אובדות", מקבל חשיפה יפה ותגובות טובות. היום וגם שלשום ב"מה קורה" של לינוי בר גפן בערוץ 2, ובשבוע הבא באחד העיתונים. עכשיו אני צריכה לדאוג שיהיו שם מודעות דרושים לאמהות או אבות שרוצים לאזן בין עבודה ומשפחה, וזה החלק היותר מורכב. אם יש לכם רעיונות או חוטים אני אשמח.
אני גם מחפשת אמהות או אבות שרוצים לספר את הסיפור שלהם, גם אם אינם ממעגל אזור חיוג מרכז.
יוצא שבדיוק שחזרתי לקלחת המשרה המלאה, עלה לאוויר האתר שמדבר על תלאות היום יום, ואני עדיין משולהבת מידי מכדי לספר, אבל אני עדיין מלאת פליאה על הדברים הקטנים, הדברים הבאמת זעירים, שמשמשים כאלמנטים ספרותיים דרמטים לתמונה השלמה . הדהרה על הכביש ביום לוהט כדי להספיק לצהרון שמסתיים מוקדם יותר, מוקדם מידי, כשבעיקול בעלייה מהאיילון, פתאום המכונית יוצאת מהתלם, מהמסלול, ונתקפת סלאלום. אני מאבדת שליטה לכמה רגעים מחרידים מאוד על ההגה לכל צפירות הנהגת שבמסלול השמאלי. תמרורים של המסלול המואץ הזה, שמלא בהם, סימנים וסמלים. קודם כל, יש להישאר בחיים.
בדיוק כתבתי לך, ממש במקרה.
וברכות על העבודה החדשה.
מלהירדם לשבריר שנייה על ההֶגֶה. לי זה קרה פעם בסיבובים בירידות מירושלים.
ריקי, אל תגידי אף פעם מה את לא, כי את כן. את נמצאת בתוך שׁוּק תחרותי והעשייה שלך היא עצומה, את אפילו לא מודעת לכך שכבשת שוק שלם של המִגְדָּר הנשי בזה שפתחת אתר שמלווה הרבה נשים בניסעה הארוכה שלהן שנקראת אימהות או בדרך אליה.
תחשבי על ציוני הדרך שפיזרת במהלך הקרירה שלך ותגלי שהיום את באיזשהו שיא שאולי כרישי הביזנס כבר הגיעו אליו, אבל החדשנות והיצירתיות שאת מביאה שונים לחלוטין ממה שהם עושים וייתכן ויהיה להם הרבה מה ללמוד ממך.
תשכבו עם הבוס ויהיה בסדר.
אני חושבת שזה באמת עניין של אופי ולא מתאים לכל אחד, וגם למי שזה מתאים כי הוא לא ממש טים פלייר, יש עדיין גם את הצורך להיות איש שיווק אגרסיבי, דבר שלא תמיד הולך ביחד. (בדרך כלל לא הולך ביחד)
ולהיות איש שיווק ויזם אגרסיבי זה כשרון בפני עצמו שהוא בדרך כלל מנוגד למקצוענות ולכשרון בתחום המדובר.
בדיוק אתמול על ההליכון במכון כושר ראיתי התחלה של סרט בו מערכת עיתון נקנית בידי איזה דוט קום, והבעלים החדשים ממנים נער שיווק אמביציוזי וחסר ידע מוחלט, כבוס של מנכ"ל השיווק של העיתון שנקנה
ההתחלה היתה מבטיחה. משעשעת ומעצבנת. בחיים האמיתיים זה לא ממש משעשע. מעצבן – זה מעצבן מאוד.
וחוץ מזה שיהיה בהצלחה גדולה בתפקיד החדש וגם כמובן בפרוייקט המצויין "אמהות אובדות".
ראיתי (דרך הקישור בטוויטר) ואהבתי.
אני גרה בכרכור שנחשבת מעוז השאנטי. אז אין פה הרבה שאנטי כמו שחושבים אבל מה שכן יש פה זה הרבה אבות שעובדים קרוב או מהבית, והתוצאה היא ביטול אלמנט ההמתנה לבעל שישוב מהעבודה, ויצירת שיתוף פעולה נעים, וכשחושבים על זה גם נורמלי הרבה יותר מהחד הוריות הכפויה שמשיתה עלינו החברה הקפיטליסטית.
אבא לא צריך לתת זמן איכות או לצאת מוקדם מהעבודה. אבא בסביבה: לוקח מהגן, מקפיץ לחוג או מזמין חברה, ובין לבין גם עובד ועונה לטלפונים ואמא גם. נפלא בעיניי.
הזויה, זה כבוד גדול לקבל פידבק כזה. אני אכן מרגישה שיש היענות ובעיקר התעניינות בנושא של האתר, בדיון שהוא מעורר. היום פגשתי אבא צעיר לשניים, אשתו בהייטק ועובדת 14 שעות ביממה. הוא חושב שהכסף לא שווה את זה. שיש עוול גדול לכולם שכסף אינו יכול לענות עליו. והוא צדק. הלוואי שערך חיי המשפחה והפנאי יהיה חלק מחזון של עסקים לצד הרווח הכלכלי.
אסתי, בתאגידים שאנחנו מועסקות בהם, האנשים החשובים והשולטים זה כל אותם סמנכלי שיווק, על אף שמי שמביא את התנועה זה אנשי התוכן. זה העולם ולכן אני משתדלת לא להיות תלויה בו כלכלית. ואת צודקת, שיווק מתנגש עם עולם המקצוענות שאת מדברת עליו.
דנה, זו מציאות אוטופית, כמעט. לא כולם יכולים לעבוד ככה, וזה באמת נשמע נפלא. מקווה שגם אבות עירונים ייהנו מיותר סובלנות מצד מעסיקים לצורך שלהם להיות עם הילדים. אגב, האם אותן משפחות מצליחות להתפרנס?
אני מדברת על אנשים נורמטיביים לגמרי – עו"ד, מרצה באוניברסיטה, בעלי עסקים, רו"ח, עיתונאי. הרוב פליטי תרבות העבודה של 14 שעות שעשו בחירה שפויה. הם בטח מרוויחים פחות כסף מעמיתיהם התל אביבים אבל כסף לא יתן להם את ההיכרות הזאת עם הילדים שלהם ובכלל עם החיים שלהם.
בקיסריה השכנה רוב האבות הם במצב שהכסף עובד בשבילם ובכל זאת לא תראי כזו כמות של אבות באחת בצהריים ממתינה ליד הגן. סביר יותר שתראי גדוד של מטפלות, כך שברור שיש פה בחירה מודעת. אני עוד לא התרגלתי, אני מופתעת כל פעם מחדש כשאני רואה המון אבות במסיבות, באיסופים, בוועדות כיתה או כשאבא מביא אלינו את הילד… אבל זה פשוט כל כך נורמלי שאפשר להשתגע שזה היוצא דופן.
שבזמן האחרון נראית לי כמו רמת אביב ד.
קודם כל טוב לדעת שלא כולם שם תומכי לידה ומייצרי בגדים אורגנים. כמה מרענן למצוא רואי חשבון ועורכי דין.
ושנית – באמת נשמע מעולה. אפילו לחשוב איזה דור של ילדים גדל כשהוא רואה אבאים ואמאות שותפים לחינוך בצורה כזו. והרי אין אין אין כמו דוגמא אישית. יפה.
לגבי התחושות של להיות עצמאית והפער בין היכולות המקצועיות שלך לבין אלה היזמיות.
אני שמחה שהסתדר לך ושמצאת עבודה שעושה לך את זה. יצא טוב, לא?
הרבה הצלחה עם בעבודה החדשה!
עושה רושם שנכיר גם משם…
🙂
עדיף להיות שכיר.
לא פחות חופש יצירתי, כן פחות דאגות, המעטפת הלוגיסטית לא במגרש שלך.
סעי בזהירות.