לפנות ערב הביא לי הדוור מעטפה. הוא ביקש שאחתום בספרו, השם המלא שלי היה כתוב שם. זה המוכחש, המוחבא, מתעודת הזהות. הנחתי אותה על השולחן, התבוננתי בה. לא היה כתוב דבר מצד השולח.
הילדה הסתקרנה ושאלה מה יש בה. עניתי שאמא לא יודעת. אולי יש שם פיל? אולי נחש? אולי שועל גדול? אבל היא לא צחקה. שאלה אם אפשר לצייר עליה, הבאתי לה חפיסת טושים והיא ציירה כמה כתמים אדומים ואז חדלה. לא רוצה יותר, היא אמרה.
עשינו ביחד אמבטיה ארוכה, והכתמים צפו במים, והפונט שבו נכתב שמי התכווץ והלך.
לקח לי שעות להרדים אותה, היא שבה וביקשה שאספר לה אותו סיפור קבוע, שוב ושוב: את נעמי הרופא הגדול ודאי ירפא, אבל אם יהודית לא תשנה את התנהגותה עם הבובות שלה, שום בובה לא תרצה להישאר אצלה. זה ברור.
המסע אל האי אולי, שכתבה סופרת הילדים האהובה עלי, מרים ילן שטקליס. הספר שבו שלושת הצעצועים של דני לוקחים את הבובה המקולקלת לתיקון באי אולי.
בכל פעם שניסיתי לקום וללכת ממיטתה, היא פרצה ביבבות שתחינתן סתמה את צינורות נשימתי.
לבסוף נכנעה לשינה. הרקות שלי הלמו מתוך דממה גדולה. הלכתי אל המטבח, מזגתי אל הכוס מים.
או שהחלטת לכתוב את האפילוג לפני פרקים שקודמים לו (אני יודעת שאני נאחזת בקש, אבל בכל זאת…)
כולם נכתבו במהלך אותו יום שבו פרסמתי. חשבתי שאתן לסיפור עוד הרבה זמן, אבל קרו כמה דברים שגרמו לי לסיים אותו. אולי עוד אציף אותו, הדמות הנעדרת שכבר הפכה לאורחת קבע אצלי, בהמשך.
אין דבר כזה קרו כמה דברים שגרמו לי לסיים אותו.
סיפור לא מסתיים סתם כך. התחלת, ויש לך מחויבות כלפיו, שלא לדבר עלינו.
אני מציעה – נשימה ארוכה, לא לנסות לעמוד במשימה היומרנית של כתיבה כל יום, ועוד בפני קהל רעב. זה בלתי אפשרי ולעתים בא על חשבון האיכות. להיכנס לקצב אחר, אבל להמשיך אותו. יש כאן אנשים שנותרו עם חצי (מה חצי, בקושי שמינית!) תאוותם בידם.
אהבתי את הסיפור קטוע ככה. לא יודעת להסביר כל כך למה. אפשר שיהיה הפרק הבא ובהמשך הסיפור דברים אולי יתחברו אולי לא. כמו בחיים. (וחושבת גם על הכתיבה של הרוקי מורקמי). ונעים מאד קוראת כבר כמה זמן 🙂
ימימה, הרגשתי בדיוק שאם אני לא עומדת בכתיבה כל יום, בגלל העבודה החדשה שלי, אז אני צריכה לסיים בכבוד, כי אחרת אני מפשלת, אבל אחשוב שוב לאור התגובה. מה גם שלא ידעתי אחרי הפרק הלפני אחרון אם אני מצליחה להחזיק.
יעלילה, זו מחמאה ענקית, תודה
כתיבה היא ריצה למרחקים
ארוכים.
והרץ הוא בודד.
הוא והמילים.
הטוב הוא מובן מאליו.
אין פרסים.
חולקו שבחים על האומץ
שבהיעדר העריכה מראש – אבל
יוצא שהריצה הייתה קצרה
ומישהו דפק את ראשו בקיר.
ככה נגמר הסיפור?
או שפיספתי משהו בדרך.
משהו חתוך ולא מתחבר.
שתי התגובות האחרונות מוכיחות שעשיתי טעות, וחיבלתי בקרדיט שלי אצל חלק מהקוראים. לקח מר. אפשר עדיין לשנות את דעתי?
הקרדיט שלך אצלי לא מחובל בכלל אבל גם אני נשארתי עם אי אלו חלקים של תאוותי וסקרנותי בידי.