ראשון
הנטישה האכזרית ביותר היא נטישה שמתחוללת בתוך הזוגיות, כפעולה של קבע, כחלק מדפוס. נשאר איתי אבל לא נמצא לעולם. נוכחותו החמקמקה איתה התחתנתי והתרגלתי לחיות, מעירה בי שוב ושוב זעם מסמא, מכאיבה לי כמו הכשה מתמדת, היעדרותו היא ממארת בחיי, הגם שהוא שב בכל ערב מעבודתו, מניח את תיקו החום באנחה על הכיסא המרוט בכניסה לבית, ופותח בטקסי שארית היום הקבועים שלו; מוזג לו כוס יין אדום, מחמם לו שניצל תירס מעובד, תמיד התירס, ואם אין לא יאכל דבר, מזליף עליו רוטב קטשופ אדום כזעקה; אוכל בלעיסות קטנות, מחית התירס נכתשת בפעולות קצובות של הלסת, ואז נבלעת בתוכו, היין נערה פנימה ועוזר לוושט בפעולת העיכול, עיניו מרוכזות בצלחת, או בעיתון היומי שנותר במבואה של הבית מהבוקר, והוא חלף על פניו, צועד בצעדיו החפוזים, הדורסים את היום.
בחלק השני של שגרת פעולותיו הוא מתשאל אותי על היום שהיה לי עם הילדה, מה עשתה היום, מה אמרה, מה אכלה, מתי נרדמה, וכיצד ביליתי את היום והאם כאב לי שוב בצלעות היום, ואם לקחתי את הכדורים. המענה מניח את דעתו תמיד, גם אם היה חסר, וגם אם שיקרתי, וללא ספק ידע על כך. ללא ספק ידע בימים המעוּנים שראתה טלוויזיה, שהנחתי לה לאכול שוקולד כחזירה קטנה, ושנגררתי אחרי מצבי רוחה, נותנת לה לקבוע את סדרי הבית, כי הייתי עצלנית מידי. עצלות אינה תכונה נשית מוצלחת, הפוך. פעם אמר לי הנעדר שמעשיות ודינמיות הן בסופו של דבר המנוע הסודי של אשה מושכת באמת.
שני
כשאמר זאת, צפה בטלוויזיה בסרט תיעודי על מרגלת סובייטית שנתפסה ושמה קץ לחייה בכלא ועוד לפני כן הספיקה לחרוט על הקיר "ניצחתי, כלבים". הוא צופה רק בסרטים תיעודיים ומכל היתר סולד, כי לדעתו הם וולגריים ולא משקפים את המציאות. הסרטים התיעודיים האהובים עליו הם על בתי כלא, הוא מתעניין בארכיטקטורה שלהם, בתנאי הכליאה, בתאורה, בעונשים, במיוחד מהפנט אותו הצינוק, "את מבינה שבמטר על מטר הזה הם לא יכולים אפילו לעמוד?" ונדמה ששמעתי בקולו התרגשות מסוימת. לקח לי זמן להבחין בהעדרו שכן הוא נוהג להסוותו באמצעים מתוחכמים. באירועים משפחתיים הוא מנפק את המשפטים ההכרחיים כדי שלא יחשדו, הוא נוהג להעיר הערות מבודחות ונינוחות, ולעולם לא להגיד דבר המסגיר את תאורת עולמו בהווה. עם חבריו המעטים ממילא נפגש בלעדי, וכשהוא נשאל על תוכנם הוא עונה, שתינו בירה אצל הגנב, כרגיל, שום דבר מיוחד. משחקיו עם הילדה נדמים גם הם כנקבעים בתא סודי במוחו שבו לכל מהלך יש תכנון מדוקדק, וכשהילדה מאבדת עניין, הוא מתנתק, ונראה משועמם מאוד. הוא מניח לה להמשיך בשלה, וכבר אני מזהה את מצב ה"ירד מהקו" שלו. עיניו חרכים סגורים, על אף שכל בר דעת יגיד שהן פקוחות, הוא מביט דרכי ואומר "לבשת את זה גם אתמול, לא?"
"הגברים, הם לא בשביל לדבר שיחות יותר מידי, כמונו, הם נולדים אחרת. כל היום בעבודה, עושים את התככים והמשחקים שלהם כדי להישאר בחיים, בשביל הבפנים יש חברות", אמרה אימו המשותקת, האלמנה פנינה, שגידלה בחצר הבית הישן שלה טווסת, נקבה כחולת ראש וציצת, שהיה לה פעם בן זוג זכר, אבל הוא נהרג במלחמה עם כלב משוטט. מאז מנסה האלמנה למצוא לטווסית שידוך ראוי, אולם בינתיים בלי הצלחה, "לי היא דווקא נראית יותר מבסוטית מאז שהוא מת", היא צוחקת, "למרות שאומרים שזה הפוך, עכשיו היא פחות צווחת, השכנים היו מתלוננים כל יום, אבל אני חייבת לפחות בשביל הפרוטוקול למצוא לה בן זוג, ככה אמר לי המגדל, כי אם היא לא תתרבה השנה, סיכוי טוב שהיא תמות".
שלישי
מאוורר התקרה המתערבל היה הסימן הראשון, צלעותיו אוחזות רסיסי חלום שתמונותיו הולכות ודוהות. הבא בתור היה קול תחנונים, הילדה קראה לי, אמא, קומי, קומי כבר, בואי לקחת אותי. האין מאוורר אמור למנוע סדין ספוג לחות? ומאיפה הריח הזה?
נמייה בארון. הייתה לי נמייה בארון, והקטנה היא זו שגילתה אותה, פתחה את ארון הקיר עם הדלתות השחורות, מי לעזאזל מזמין ארון קיר שחור, והיא הייתה שם, הנמייה, מתבוננת בנו בעיניה הזעירות והידעניות כאילו לא הופתעה כלל, גופה סבוך השיער סומר, אוזניה הקטנות מקופלות על פדחתה, לא יכולתי שלא להתרשם מהטפרים המטופחים שלה, למרות שפחדתי פחד גדול. הקטנה צחקה נורא ומחאה כף.
אני מרימה אותה ממיטת התינוק, רטובה כולה, הגמילה שלה מתמהמהת. "את צריכה להיות יותר עקשנית איתה, לא להיות חלשה מולה, כי היא קולטת אותך טוב טוב, ואם תמשיכי ככה, בטח היא לעולם לא תרצה להיגמל" הוא אמר, מניח לשיערו המתולתל להתערבב בשיערה השחור הגלי, עד שהיו לפקעת אחת, סמורה, וצוחק, תגידי לה, אמא, אני רוצה להיגמל כבר.
איך קרה שהטלפון צלצל? הרי תמיד מנתקים אותו כשהולכים לישון. הוא מתעקש, לא אוהב אור, לא צליל, רוצה דממה, ואני, רועשת כמו מכונת ריתוך בדממה. המחשבות שלי צורמות גם מתוך החלום.
דלת השירותים הייתה סגורה, זו הייתה ההטעיה הראשונה. השניה הייתה שהטלפון הנייד שלו, כבוי וחסר חיים נשאר במקום שהונח בלילה.
בתמונה הבאה אני עם הילדה בפארק שבו כל העלים נשרו על הקרקע והיו אדומים, וצרבו לי בעיניים בצבע המלאכותי שלהם. אני עומדת בקצה המגלשה על הקרקע, והיא על הסולם, מתקרבת לנקודת הגלישה, ואז מישהו מגיח מאחורי, וטופח לי בחוזקה על הכתף, ציפורניו שרטו את בשרי.
ההטעיה השלישית הייתה שהוא מעדיף גם ביום חולין לא להגיד הרבה בבוקר. הדף היה ממוגנט למקרר כשהוצאתי ממנו את קרטון החלב שלושה אחוזי שומן.
הוא גבר גבוה, כמטר תשעים
קומתו רצוּצת מדרגות.
קליפת פדחתו שחורה – גלית,
האצבעות ננעלות בצפיפותה
עיניו סהרונים כחולים
ממלכדים
מבנה גופו מלא וריק
כתפיו הנובלות נכנעות
לדבר מה נעלם
שכמו הולך בעקבותיו
שמעניק לו את זהותו
לבש מכנסיים כהים
וחולצת אשמים.
נראה לאחרונה
נראה לאחרונה
….
כל היודע דבר.
שישי
מה את יודעת על האיש שחולק איתך קירות בגוון שמנת, ילדה בת ארבע שעיניה מועתקות מאלו שלו, רכוש זעיר, ליטוגרפיה של אורי ליפשיץ (שהוזמנה בקפריזה לילית אחת, בימים הראשונים למגורינו יחד, ולאחרונה העתיק אותה שוב ושוב ממקומה בסלון, עד שהייתה כמעט נסתרת)? כשהיה בן שבע, לקחו אותו הוריו למלון פלזה בטבריה, אלו היו ימים טובים, היה כסף מהעסק של אביו שייצר מדים לעובדי תעשייה ובתי חולים. קנו מכונית חדשה וטלוויזיה גדולה. אמו קנתה בגדיה ב"משכית". הדברים הרעים קרו רק אחר כך. במהלך הטיול הוא אכל משהו רע, וגם בלע המון מסטיקים, זה פשוט היה לי טעים אני חושב, אמר, וכך הגיע בערבו של היום הראשון לטיול לבית החולים פוריה, מקיא ללא הרף, מזיע, מפרכס. זו הייתה הרעלת קיבה כנראה, והמסטיקים ההם סיבכו אותה, אבל מאז, בכל פעם שנסעו לטיולים, הוא היה מקיא, בלי קשר לתזונה שזכה לה, וזו הייתה תזונה של בתי מלון חמישה כוכבים, לעתים קרובות, מלבד הפעם ההיא שנתקעו בלוזאן ולא מצאו מלון, וישנו באכסניה. ולכל נסיעה שיצאו אליה, גם לירושלים, לחיפה, היה מקיא בלי שליטה, בפתאומיות, ועל הריפוד החדש, על הבגדים שלו ושל אמא שלו, ואף פעם לא ידעו מתי ואיך הוא ישליך את קרביו החוצה על הכל, אבל זה בא בלי יוצא מן הכלל, עד שחדלו לנסוע בגלל הדברים הרעים. התופעה המשונה חזרה רק כשהתחלנו לנסוע עם הילדה, בשבתות, לטיולים בקצוות שונים של הארץ, ביוזמתו העיקשת, "אי אפשר להישאר עם הילדה כל הזמן בבית, לשמוע את השירים המטופשים או לקרוא לה ספרים, וכל אחד בעניינים שלו, צריך ליצור הווי משפחתי, זה בונה לה את הביטחון העצמי, את לא מבינה?" הוא יודע.הוא מרים אותה על כתפיו כשאנחנו צועדים במסלול המעגלי למפּל ג'ילבון שבאצבע הגליל, שלוש שעות עד שנגיע למפל, המונומנט הגיאוגרפי שהוא במיוחד אוהב וגם אני מתרחבת בפנים, מהתנועה הכוחנית של המים שנופלים ומכים בקרקע. וכל הדרך הזו אינו משמיע כל תלונה על משקלה או כשהיא מושכת בשערו במשובה, צווחת בבהלה. כמעט סטואי נושא אותה מעל ראשו, מדבר אליה ללא הרף ומסביר לה את הנראה לעין. אבל כשאנחנו כמעט מגיעים לבריכת הקצינים, "הנה, תיכף, כמה דקות ואנחנו טובלים את הרגליים, תראו כמה קר ונעים זה יהיה", זה קורה, בלי שום הכנה, סימן מקדים, התרעה, מלבד עווית מסוימת שחולפת בפניו. הוא מוריד את הילדה במהירות לקול מחאתה, וכמעט נובח החוצה את הקאתו על האדמה. כך זה חוזר גם בטיפוס התלול להר מסור, מעל עמק הערבה, בנחל כזיב שבמונפורט, "אחד המסלולים הכי יפים, אי אפשר לפספס מקום כזה, את יודעת שיש בו נחל של מים קרים שזורם כל השנה? זה לא יישאר ככה עוד הרבה שנים, צריך להספיק להיות שם, הילדה כבר בגיל שהיא זוכרת דברים כאלו". שום אמתלה רפואית לא הגיעה הפעם עם התופעה הזו, ואני דווקא חיפשתי אותה. אחרי הכזיב הכרחתי אותו לבוא איתי לדוקטור שחר, הרופא הקבוע שלי, ששלח אותו לבדיקת גסטרו, וזו חזרה תקינה, "אולי אתה פשוט לא אוהב לטייל אדוני, תגיד לאשתך שתפסיק לגרור אותך", הוא צחק.
|
אורי ליפשיץ, ליטוגרפיה
שביעי
כמה מעטים חפציו של איש שצבר חייו 38, ואיתך גמע שבע שנים שנצבעות במניפת גוונים רבים וטקסטורות שנעות בין הרך והענוג – לגבישי ודוקרני.
החפצים האלו הופכים שקופים כשהוא חולק איתך את שגרת היום יום העמלני, שבו חשבונות מכל הסוגים – אלו שצריך לשלם ואלו שמתנהלים כל הזמן. אבל כשהשעות זחלו אחרי שמצאתי את הפתק על המקרר, כשהקטנה בגן והקירות לובשים את תווי הפנים שלו, אני מתחילה לחפש את החפצים המעטים האלו, ולראות בהם את מי שהוא היה.
1) ראשית הטלפון הנייד, מדגם ישן, שנותר על השולחן, כהשלמה למילים שכתב, כאות סופי לכמה שנא אותו. כשהגיע בערב והטלפון היה מחפש אותו, היה מתייחס אליו כמעט בשאט נפש, שיחות העבודה או דרישות השלום מחבריו, במיוחד אם נכנסו בשעת הצפייה בסרטים שלו. הודעות טקסט קיבל ברוח טובה יותר, והשיב להן כמעט תמיד, גם כשהיו ממני במהלך היום (תבוא מוקדם?). המכשיר השחור שכב שם, מכוסה אדים שמנוניים, שרוט וכבוי. הבטריה אזלה במהלך הלילה. חשבתי שאם אטען אותה, אולי יתקשר לבדוק שיחות. בשמונה וארבעים עוד לא ענו בעבודה שלו, חברה שמספקת ציוד לצוללנים; הלקוחות שלהם מגיעים מאוחר.
2) הספרים שלו דחוסים בחמישה מדפים מהחנות שאין להזכיר את שמה, לא התערבבו בספרים שלי, ובניגוד אלי שמר על סדר קפדני בהצגתם, ולא החזיר אף פעם למקום שונה מכפי שהיו קודם, או השכיב על ראש הערימה ספר במצב מאוזן מתוך עצלות. תמיד קרא את הספר מכונס בחדר בשקט, ללא הסחות דעת, לא מחפש לעולם תשואות מהסביבה על כך שהוא מואיל לקרוא. שוות נפש הייתי כלפי הספרים שלו, נעלבת שאינם חברים בעולמי סירבתי לרובם, הגדרתי אותם משמימים, רציניים ואפילו מורבידיים. אני פותחת את "אלברטין איננה", ומתחילה לקרוא. מה יש לי לעשות עוד?
3) הבגדים שלבש. טקסי הבוקר שלו כללו גיהוץ ארוך ושבע רצון של החולצות המכופתרות, ומכנסי הבד. אחת עם פסים בכתום וחום, אחת משובצת באפור, אחת בתכלת חיוורת, אחת כחולה בוהקת, ושחורה שאינה זקוקה, אבל התענג על הליטוש, על התיקון שהופך קמט לחלק וצייתני כל כך. תחתוני הבוקסר האפורים והשחורים שהוא קונה בעשיריות, חולצות הטריקו ששמר מי יודע ממתי, דהויות, תיכוניסטיות, שלו.
4) הוא לא הסתדר עם מכונת הגילוח שקיבל במתנה מהאלמנה. אין לי איתה כימיה, הוא צחק. אהב את המגע של הסכין כאילו סיתתה מחדש את פרצופו, משיכותיה משמיעות קול ניכוש ואחריהן, עור בגוון זית, מרקם מעורב הייתה אומרת ליזי, כמה נקבוביות פתוחות, עצמות לחיים שיכולת לקטוף מרוב שבלטו. סנטר מעודן עם קפיציות מסוימת בקצהו. הנה הטלפון שלו מצלצל.
חלק שמיני, 24.6.09
המספר היה חסוי, כמובן. איך יתכן שהמספר לא יהיה חסוי? האם מי שנעדר יתקשר ממספר מזוהה? אבל זה לא היה הוא, כמובן. "בוקר טוב", קול גברי של מוכר בערוץ הקניות, "מר כהן נמצא?" מי רוצה אותו? גבי מאגם טורס, הוא ענה, עם מי אני מדבר? את מזכירתו? כן, כן. אני. מה העניין? אפשר לעזור? הוא היסס. תאמרי לו בבקשה שיחזור אלי בהקדם, לנייד. אבל הוא לא עם הטלפון שלו כרגע, זה ייקח זמן עד שהוא יקבל את ההודעה. או, אני מבין, הוא נשמע מוטרד, ואת לא יודעת מתי יחזור? לא, אני לא, אני יכולה למסור לו, מה הוא חיפש אצלכם? מצטער, ענה גבי, אנחנו לא רשאים למסור פרטים אלא ללקוח עצמו, ואגב יש לנו עכשיו מבצעים סופר אטרקטיביים לסופי שבוע במלדיביה, בורנה, בפאפוס, חמישה כוכבים חצי פנסיון, במחירים שמתחילים מ249 דולר, פשע לפספס דבר כזה. בא לך לנצל את סוף השבוע הזה לנוח קצת? אני אחשוב על זה, אבל זה מה שהוא הזמין? תתביישי לך, מנסה לסחוט מידע על הבוס שלך? הוא צחקק, לא יפה. אז תחשבי על זה, אני במספר הזה. # מספרים אחרונים שחויגו # שיחות שלא נענו # תיבת דואר נכנס # הודעות שנשלחו # הינך מועבר לתא הקולי. אין סיבה, אין תשובות וקצוות אינם. העסקאות האחרונות בכרטיס האשראי שלו (יש לך קול נעים, אומרת הפקידה), אין בהן כדי לשרטט נתיב היעלמות. לא אגם, לא טורס. "לא, לא שמעתי ממנו כל השבוע", אומרת האלמנה ומשתעלת לתוך הפומית, "מה קרה? יש בעיות? "לא, הוא שכח את הטלפון בבית", אני משקרת. "נו? בשביל זה היסטריקה?" "איך הוא יסתדר בלעדיו" אני אומרת לה, "מה הוא יעשה? הוא צריך אותו". "אוי", היא נאנחת, בטח מגלגלת עיניים שם, "נשים היום הן כאלה, אתן לא נותנות מנוחה לבן אדם! זה מפני שיש לכן יותר מידי זמן לדעתי". "את צודקת". "את שומעת? פגשתי את אמא של רונן, החבר שלו. את יודעת הרי שהתגרש", היא מושכת את הש' במין שריקה. היום אף אחת לא מטפלת בילדים שלה, כולן עושות קריירה, על חשבונם של הילדים, ואחר כך הן גם רוצות שהבעל יבוא, ייקח אותם כאילו שהן לא יכולות להיות יותר משעה וחצי עם הילד". אני שותקת. "אל תתגרשי אף פעם, ריקי אני אומרת לך, נשים שמתגרשות, הן בסוף נשארות בלי שום דבר בחיים האלו, יוצאות לעוני ולבדידות, גברים תמיד יסתדרו, ימצאו מישהי שתנקה ותטפל בילדים, אבל נשים, אחרי שהן מבינות שהגברים האלו, שמחפשים נשים גרושות, רוצים רק לקחת ואין להם שום דבר טוב לתת, הנשים האלו גומרות בסוף באבדון". |
פנים, בית, חלל סלון.
ספה בגוון חום עם כריות אדומות מוכתמות. שתי כורסאות שהיו בעבר בגוון אוף וייט. שולחן עץ חום, שעליו עיתונים, כוסות יין חצי מלאות. על הקיר תמונות, כולל ליטוגרפיה גדולה בגודל 80X60 של אורי ליפשיץ.
"18 מעלות וחם לי, אני לא מבין את זה", הוא אומר, קם, פותח חלון לרווחה.
הילדה תתקרר, אתה יודע שהיא מעיפה את השמיכה.
שטויות, לא מתקררים כל כך מהר, סתם אמונה תפלה.
אולי אתה חולה? להביא מדחום?
מה פתאום חולה. למה שאהיה חולה, אני מרגיש בסדר, רק חם לי כאילו 28 מעלות ולא 18.
הולכת למטבח, חוזרת עם כוס מים שהשקיעה בתוכם קוביית קרח.
תודה, הוא מחייך קלושות.
אתה לא נראה כל כך טוב האמת.
עזבי, אני בסדר. רק שאין כלום בטלוויזיה. הוא מזפזפ בין הערוצים, בערוץ ההיסטוריה מראים סרט בשידור חוזר, שכבר צפה בו, "עולמות אבודים, הורדוס הגדול".
הוא מוותר ומכבה.
להביא לך משהו לאכול?
לא, זה בסדר, אין לי תיאבון, ואכלתי היום צהריים.
עם מי?
לבד, אצל שמש, מתחת לחנות. אולי זה מהאוכל הזה.
אנחנו שותקים כמה רגעים. "תשמעי איזה קטע היום, הוא פותח. הגיע זוג לחנות היום, היא בערך בת חמישים, אבל נראית טוב, מטופחת כזו. והוא צעיר, אולי ארבעים. אמרתי לעצמי, הם לא נראים אמא ובן. חשבתי אולי אחים, אולי עובדים ביחד. אבל לא, זוג. התלטפו, התנשקו, נראו מסונוורים, מעניין מה הקטע שלהם. שמעתי אותם מדברים על שארם, הגנים הרחוקים, נראה לי שעמדו לנסוע.
הם קנו משהו?
חליפות, את לא מאמינה, הם מדדו ביחד, היה משונה מאוד. קנו גם משקפות, סנפירים, גיהצו איזה שלושת אלפים, אבל הם היו משהו. מעניין איפה דגו אחד את השני.
לאן את הולכת?
שניה, רק לראות אם היא מכוסה, סגרת לה את הדלת, איך נשמע אותה?
"את תשמעי אותה עד הקוטב בשקט הזה, מה את רוצה".
ששששששששש!
חוזרת לסלון, מסדרת את ערימת העיתונים. "לקחתי אותה לפארק החדש היום, היא לא הסכימה לעלות למגלשה, כמה שניסיתי, אמרתי לה שתעלה איתי, הראיתי לה ילדים קטנים ממנה, הפחדנית הזו".
כן?
ממש מעצבן איך שהיא לא מוכנה לנסות שום דבר חדש.
הוא לא אומר דבר ואז הוא מותח רגליו קדימה על השולחן, כוס אחת מועדת והמשקה האדום נוזל, מטפטף עליו וזולג לרצפה השומשומית.
נו באמת, אתה חייב?
קמה מהספה עליה ישבה קודם כשרוב גופה נינוח מידי, נמשך מטה. חולצת הטריקו בקושי מכסה את תחתוניה עם ציור המיקי מאוס. היא הייתה צריכה לגלח שערות.
המטלית הזו מסריחה, היא קוראת מהמטבח .
וההתחלה מעיקה וקשה.
אני אקרא. כל הזמן. בהצלחה.
אקרא כל ערב
אני אקרא. בטוח.
שיקרה עם זה מה את רוצה שיקרה עם זה.
אני כאן 🙂
.
יהיה פה שמח ממתינה לברקים והרעמים שיתחילו אצלך.
נ.ב ביום שרעש הלְעִיסָה שלו הפריע לי ידעתי שאני לא יכולה לחיות יותר בשִׁגְרָה הזו. זה כמו לגור עם שותף שאין לך אינטראקציה איתו ואת הכנסת את עצמך לכלא הרגשות, כשאת האסיר, הסוֹהֵר וגם השופט שיכול לתת לך חנינה.
}{
אגרוף לצלעות , התחיל דימום פנימי
עם המשפט "הנטישה האכזרית ביותר היא נטישה שמתחוללת בתוך הזוגיות". גדול.
היה לי פעם משהו דומה בבלוג (סיפור בהמשכים שהתחיל מ'התחייבות' לכתוב 28 פוסטים בחודש מסויים). אולי עכשיו יהיה לי זמן להתחיל משהו דומה.
בהצלחה.
מתחיל בבום,
ונראה מבטיח,
בהצלחה!
אני מחכה בסקרנות להמשכים ומקווה שתשאבי לזה כל כולך כי ברור שיש לך מה לתת שם, בכתיבה.
האם היית מגדירה אישה מעשית
גם עאשה עם לב טוב
כי בלי לב שום דבר לא שווה
לדעתי
האם היית מגדירה אישה מעשית
גם עאשה עם לב טוב
כי בלי לב שום דבר לא שווה
לדעתי
סתם היטפלות: את פעולת העיכול עושה הקיבה, לא הוושט.
נורא מדויק. נורא כואב.
ונורא, נורא ממכר.
כמה נורא שאת חייבת לדעת את כל זה כדי לכתב את כל זה!
שזה קצר, כי מעט מאוד אוויר יש שם בפנים. יופי של דבר. בהצלחה, ריקי.
בהצלחה. בינתיים אני מרגישה המון דיוק. המשיכי כך.
בעניין ההיכרות, חלקית, ובחלקה המסתורי יותר – האינפורמציה יוצאת מתוכי כשזה נכתב כאילו נמסרת לי מיד שלישית. מזמן לא הרגשתי נלהבת כל כך למשהו שאני עושה.
אגרוף בבטן
הפתיחה של החלק השני מעולה. אפילו הייתי משאיר רק פסיק אחד אחרי 'כשאמר זאת'. ואז בום, בנשימה אחת עד כלבים.
בהצלחה.
ריקי,
זה נשמע כל כך אמיתי שזה מלחיץ.
אני מקווה שהמציאות פחות מעיקה, כי לאם האובדת עוד איכשהו הסתגלתי, לרעיה האובדת צריך (ואולי אסור) להתרגל.
כל טוב!
אבי.
הגעתי למעמד שבו אני צריכה להסביר אם הסיפור אוטוביוגרפי. זה מה שקורה לסופרים לא? ובכן, זה סיפור, ונסו לדמיין גיבורה אחרת. זה מה שאני עושה
זה סיפור פשוט מדהים. מאוד חזק, מרגש, רב עוצמה. כתוב מעולה. ממש ממש מעולה בעיניי.
אני מחכה להמשך.
הוצאת לי המלים מהפה. כל כך חונק שלא יודעת אם אמשיך לקרוא. אין לי כח לדברים מדכאים עכשיו (גם את ענת עינהר זנחתי אחרי שני סיפורים)
(כמעט כתבתי מדאיג/ מפחיד ואז קלטתי שזה לא מדוייק).
לא ידעתי על הניסוי, עכשיו גם אני פה מחכה בהרבה סקרנות וקצת חשש.
ובגלל שהיית מאושרת מהשאלות האלה אני מודה שגם אני תהיתי לגבי אמיתי/לא אמיתי.תמשיכי ותצליחי!
ישר חשבתי אצל כמה אנשים שאני מכירה זה ככה…
ׁ(אם בכלל)
המשיכי בבקשה
מהתמציתיות הזו אפשר להפליג להרבה מקומות.כ"א יקח את זה למקום שבו הכי מזדהה.אהבתי את הניסוי.אני בהחלט עוקבת
עשיתי פעם עבודה כסטודנט על המילה האנגלית ambiguity יענו גבוליות/דו משמעות/חוסר בהירות
זה שם כל זה, כל העניין האמיתי סיפורי וכל זה
מוצא חן בעיניי מאוד זה שאת כל פעם מוסיפה על אותו פוסט מתמשך, מתמלא, גדל, מתעצם, קונספט חדש חדיש ומחודש, יופי ריקי
רק תנסי לא להכנס לכל הקלישאות החבוטות של סופרות שמתארות חיי נישואין של זוגות בורגניים עם בעל פלקטי שחוזר מאוחר והוא אדיש וקר, כי הוא גבר, והרי נשים הן יותר מוצלחות, ויש לו מאהבת וכד' וכד' והן בונות את עצמן מחדש וכמה זה נורא כל עבודות הבית והצביעות של כולם מסביב שחיים בשקר וכל הבולשיט הלעוס.
שבכל זאת יהיה מיוחד
בהצלחה
(-:
עידית, מחשבה מעניינת
ואני מפתחת סלידה כלפיו מפעם לפעם – מה זה? היא לא ילדה שלו? הוא לא יכול לעשות משהו למען הגמילה שלה?!?
מרגע לרגע מסקרן יותר, פשוט מעולה.
עלי להבהיר כאן שהדמות איננה בשום אופן בן זוגי, כבר נעשה לא נעים. תודה על המחמאות, גם לבתיה
עצוב לקרוא, מציאותי ונוקב.
ריקי, מחזקת את ידייך.
ריקי, זה מרתק. מצמרר.
איזה דיון מוזר – לרגע לא חשבתי שזה בן זוגך.
אני ממש מחכה, מחכה לעוד!
ואפשר להבין את החשש שלו, רוני אומרת שיש משפט כזה, להתחתן עם סופר זה כמו להתחתן עם כייס/ת.
תודה רבה
בס"ד
לריקי
אני אוהבת מאוד את הסיפור הזה למרות שקשה בו _לישמור על רצף"
אהבתי את ההיתעניינות של בן-הזוג במקומות של כלא
במיוחד שבתוך מוחו יש _תא סודי_ והעיניים שלו
_חרכים_ .
סיפור מותח
מעניין מה יקרה הלאה
🙂
נשיקות
שירן
מגיבים מהמין הגברי מתקבלים כאן רק אם אינם סובלים מרגשי נחיתות, ונחיתות אנושית ושכלית מבוססת. היתר מוזמנים לא לטרוח (זו לא ביקורת, זו אשפה)
אבל, למעשה פעולת העיכול מתחילה כבר בתוך הפה (הרוקח חומצי)
אוהב את המשחקים של המדיומים (את האודיו אי אפשר לשמוע)
בלי קשר לכתיבה של מה שהספקתי לקרוא שהיה טוב
אני יכול לנחש שחלק מהדבר היומי הזה הוא לייצר דד ליין לעצמך? קשה שזה רק אתה מול עצמך
תודה ריקי. מסמך נוקב ואמיתי עד כאב.
לא ברור לי אגב על איזה ניסוי מדובר? נישואים? או מה בעצם?
תזרקי אותו!
ויפה שעה אחת קודם.
הניסוי הוא אכן לקבוע לעצמי דד ליין, לכתוב כל יום סיפור בהמשכים בבלוג. וזה בלי לכתוב אותו מראש ולפרסם, הסיפור די מוליך אותי. אודי, אני אנסה היום להעביר לפלטפורמה אחרת
אז לאן הסיפור מוליך אותך?
ניחוש שלי – גירושין.
ואני לא אומרת את זה כדבר שלילי עבורך אלא להיפך.
וסליחה אם זה נשמע חטטני וחצוף, אבל אני עוקבת אחרי הסיפור הזה מתחילתו והוא נקרא אצלי כפעילות תרפויטית שמצפה לפידבק מקוראי הבלוג.
כמו דברים רבים בבלוג המצויין והאמיץ שלך.
הנה הפידבק שלי. תאזרי אומץ.
אני כותבת סיפורים ושירה, ולפעמים הגיבורים שלי הם קולאז' של כמה דמויות שונות והרבה המצאה. מצטערת שבן זוגי נאלץ לספוג את הדבר הזה, אבל אני כותבת על אדם שזר לי.
הסיפור [רומן?] הולך ומשתבח.
האומץ שלך לכתוב בהמשכים ללא
עריכה מראש – ראוי להערכה.
אבל זה מובן מאליו שזו לא את.
ובן הזוג הוא דמות בפני עצמה.
ואם יש לך [את הכותבת] בן זוג
פרטי שדומה לבן הזוג הפרוזאי –
אשרייך!
בהמתנה להמשך.
תודה רבה. 🙂
יופי של פרוייקט
מרתק מבלבל.
ולמען השם
רדו
ממנה
זה
לא
בעלה
!!!
מרגש לקבל פידבקים כאלו.
מקווה שהמציאות נראית אחרת, שההוא פחות אנאלי, שלך יש יותר רגעי שמחה, שמדי פעם יש גם קצת שמש בתוך הקדרות הממושכת הזו.
היה מעניין לקרוא ותודה על הקישור!
אני חושב שיין אדום עושה כתם על ריצפת שומשום, כן, כתם, יש כאן הרבה כתמים, פיזיים וגם לא, ולו ריד מתאים כמובן כאן מאוד, עם האפילה והלכלוך והתעתוע והקשיים
וזה נהיה יותר ויותר מעניין.
אני אוהבת מאוד את המדיומים המתחלפים וגם את מוזיקת הרקע שנלחצהלי בכלל בלי להתכוון.
ועלן מישהו אמיתי לא הייתי כותבת בחיים בנחרצות כזאת! לגמרי ברור שאלה דמויות פיקטיביות. תמשיכי…