"אמהות בוחנות את ילדיהן בזכוכית מגדלת, ונדמה לי, שהבנות "זוכות" לתאורה אכזרית במיוחד", כתבה אורית יוגב, פסיכולוגית מוערכת שעוסקת בקשר שבין השמנה חריגה לפסיכולוגיה, (ולקוחה שלי בימים אלו בשביל הגילוי הנאות). למקרא המשפט החותך הזה עמדו בעיני רוחי מסדר הנשים שקיבלו את מסכת "התיקונים" מאמהותיהן, חברות ונשים שהכרתי במהלך השנים.

סליחה שאני חולקת על סמכות, אבל אני לא מסכימה עם האבחנה של אורית ש"גברים נוטים פחות לתקן", ואפשר לראות את הטור האחרון של דנה ספקטור כדוגמה לכך (חבל חבל שהוא לא ברשת). גם אצלי, אני זוכרת אמא מפרגנת ליכולות ואבא מערער את האמונה בהן, ובכלל בעצמי. כשהייתי בת עשרים, הוא מאוד רצה שאהיה פקידה.

אבל גם אם אמא שרצתה בשבילי יותר, קשה לפתח דימוי עצמי תקין כשלאמא שלך יש אחד שפל במיוחד, ועל זה מדברת אורית בפוסט שלה. יכול להיות שאבי לא עשה זאת כהשלכה של הדימוי שלו, אלא פשוט כי הוא לא מחזיק מנשים מי יודע מה. לא כאלו שגדלו בסביבתו. אצל אימי, שהדימוי שלה בהחלט רוסק בהתמדה על ידי אם חולה מאוד, היה ניסיון הירואי לחלץ את בנותיה מהמלכודת, אבל באמת קשה להשתלט על רגשות כואבים כל כך והוא קרס תחת המציאות. יום אחד בהחלט אכתוב על כך, כשארגיש גדולה מספיק.

 

ועכשיו, אני בודקת כל הזמן איפה הדימוי הישן שלי מפריע לי לראות את הבת שלי כפי שמגיע לה שיראו אותה, נהדרת וכלילת מעלות; רק השבוע כעסתי מאוד על אחיה שכינה אותה "שמנמונת", בחיבה. אני שמה לב שכשאחד מהם משקף לי תכונה שאני פחות מחבבת בעצמי, אני הופכת אגרסיבית, וכן, לא תמיד מצליחה להסתיר את זה. אולי "ברכה", אמא של "אסתי", מהספר של אורית, ("רדו ממני", בהוצאת כתר) היחצנית בעלת לב הקרחון ישמש לי עוד אות אזהרה לא יישכח במהרה, בסיפור הכואב כל כך.

אורית שואלת בפוסט, מה הקשר בין הדימוי הגופני שלנו ליכולת לקבל את הבנות שלנו. לי זה לקח כמה שנים להשתחרר מהלפיתה הזו, לא בהקשר של שומן (רוב חיי הייתי רזה), בהקשר גופני אחר, אבל  נדמה שהיה צריך איזמל מקצועי כדי לנתח החוצה את הנגע הזה. אני משתוקקת להעניק לבת שלי מסלול אחר של התיידדות עם הגוף שלה, יחס לא מכני אליו, אבל אני לא הגורם היחיד במשוואה הזו, ויש גם את החרדה, היא כמו שד שנתלה לי על הכתף, ומטלטל אותי בכל פעם שאני חושבת על ההתבגרות המינית שלה, ותוהה מה צפוי לה. זו רק ההתחלה, מה?

 

8 תגובות

  1. לא הרגשתי את זה מאימי ואני מניחה שאני לא מעבירה את זה הלאה. לא רק בדימוי הגוף, לא הרגשתי שאני תחת זכוכית מגדלת. אבל כן, גם לי חשוב שהילדה תהיה שלמה עם עצמה וגם עם הגוף שלה. מנסה להדגיש את היתרונות ופחות לעסוק בחסרונות. דווקא האבות שאני מכירה קשים יותר בעניין.

  2. ריקי, קודם כל ולפני הכל תזכרי שאת אמא מצויינת. איך אני יודעת? כי אשה כמוך, ששואפת לכנות מלאה עם עצמה, היא בדיוק הדוגמא שילדתך צריכה.קצת פחות חרדות ורגשי אשמה ואז תוכלי לראות כמה יפה היא בתך. אפשר להתאמן- מנסיון.

    אני רוצה לספר לך שבתי המתבגרת היא נערה שמנמנה ויפהפיה. תמיד היתה מלאה וכנראה, אם היא לא תפצח בהרעבה, גם תשאר כזו. אני מעולם לא יזמתי דיאטה ותמיד התפעלתי מיופיה והיא לא הבינה על מה אני מדברת כי כולן בכיתה רזות ויש מי שלועג לה. הזכרתי לה שלכל ילדה יש את "הפגם" שלה שנראה לה ענק ובולט. אחת לא אוהבת את השעירות שלה והשניה את המקורזלות והשלישית את צבע עורה ועוד ועוד וזה נורא חבל. והקפדתי להתעלף מפניה היפות ועורה הצח ושערה החלק ומגופה שהכי מתאים לו זה המלאות. היום היא כבר מקבלת מחמאות גם מהסביבה (כן, גם מבטי זימה מגברים "זקנים" כדבריה בני 30-40) והיא נושאת את גופה בגאון ונשמרת לנפשה מזאבים.

    נ.ב. אצלנו דווקא הסבא והסבתא היו נותני ההערות המרעילות. כמה שאגות עליהם, הרחק מאוזניה, והם בלמו את פיהם.

  3. גם אם היה לי קשה עם גופי כמתבגרת (לא קל להיות שטוחה, לא לקבל מחזור שנים אחרי כולן ועוד להיות מטר שמונים בים של גמדים) ואני לא חושבת שזה בא מאמא שלי, היום אני מסתדרת איתו מעולה ומקדישה תשומת לב בעיקר לפנימיות שלו – חשוב לי איך הגוף מרגיש – ונדמה לי שהילדים שלי יגדלו עם זה – לשים לב לאיך אנחנו מתייחסים לגוף שלנו, מה אנחנו אוכלים, איך אנחנו זזים ועוד. גם זה דימוי גוף. הילדים שלי רואים אותי נפרדת מהם ועושה יוגה פעמיים בשבוע וגם זה (כך אני מקווה) מודל לחיקוי. הבת שלי מבקשת ממני לרשום אותה ליוגה כבר כמה שבועות.
    חלק מהחינוך וההשראה הוא להראות לבנות שלנו שגוף זה לא רק איך הוא נראה אלא גם איך הוא מרגיש לנו וכמה עונג הוא מסב לנו.

  4. תודה על התגובות, בתיה, אחת מהצפון ורונית. אחת, אני חושבת שפעלת נפלא עם החיזוק שנתת לילדה, ממש דוגמה לאיך צריך לבנות דימוי גוף נשי. ובהחלט מוצדק ששאגתם על סבא וסבתא. כמו שרונית כתבה, לאהוב את הגוף לא כי הוא עומד בתקן של חברה חולנית, של התקשורת, אלא חיבור אליו לא בתור חפץ נאה ומרשים, יוגה זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לגוף בשביל זה.

  5. הייתי בת תשע אני חושבת, ההורים שלי ישבו מאחורי ודנו בשאלה – ממי ירשתי את התחת שלי.
    הוא האשים אותה, שזה התחת של המשפחה שלה
    לא זוכרת מה היא ענתה
    זוכרת את עצמי בוחנת שנים את הבת דודה, זו שיש לי תחת בול כמו שלה, ותוהה אם אנחנו דומות. בתחת.

  6. על זה.
    ולעצם העניין, נראה לי שעצם העובדה שאת כל כך חושבת על האימהות שלך, ועסוקה בה – כבר שמה אותך במקום טוב.

  7. לשמוע דבר כזה בהחלט יכול לשרוט נפש, לגרום רגשי נחיתות גדולים לכל החיים. נשמע כמו סצינה מנטליה גינצבורג.
    ענת – תודה 🙂

  8. (יותר מדי טוויטר)
    מזדהה מאוד עם המשפט שלך, וממש השבוע ראיתי את זה בבהירות רבה – כשאני מזהה בילדיי תכונה שאני לא אוהבת בעצמי אני נהיית אגרסיבית!

    בהתחלה לא הבנתי למה אני כל כך כועסת על משהו די שטותי ואז פתאום הבנתי את זה וזו הייתה מכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *