אנחנו חיים בהרצליה באזור הטרוגני מבחינה סוציואקונומית. יש פה משפחות שטובלות בכסף בבתים פרטיים רחבי ידיים, בריכות, מפלסים וגינות נאות, ויש אנשים כמונו, כמו שהספיקו להבין קוראיי הנאמנים, אני שפחה נאמנה של המעמד הבינוני הנשחק, הנדחק, הנסדק (יש לי טרמינל בראש עכשיו).
בסיטואציות כאלו החיכוך המיידי הוא דרך מוסדות החינוך, בתי הספר, כמובן. הילדים מזמינים ומוזמנים, ההשוואות עולות מאליהן, גם אצלנו, אבל גם אצלם, הו כן. האמת היא שאני מקנאה בעושר רק כשהוא בא עם ערך מוסף; עושר וולגרי ומופרז לא גורם לי לקנא, הוא מנכר אותי כאילו צפיתי בו בסרט. עושר מתון עם טעם ועם אנושיות – זה כבר סיפור אחר. אבל לאחרונה היה מקרה שבו ציפור קטנה בלב נפצעה, והחלטתי לצאת למאבק בזכות השיבה הביתה; תביטו, גרנו קודם ברמת אביב, לא מקום של מסכנים, אבל שם רמת העושר הייתה מתונה בהרבה ופחות רהבתנית. זה קרה בעת אירוח בבית של אחת הילדות בכיתה, היא אירחה כשישה ילדים, ואת אחת הילדות פגשנו בדרך לשם. הבן שלי העיר שמשפצים את הבניין שאליו פנינו מועדות והילדה ענתה בהתגרות, "גם אצלנו משפצים, ותהיה לנו בריכה וחדר קולנוע, נכון אמא?"
האם לא ענתה, גם היא הרגישה את הצרימה הקולנית, וניסתה להעביר נושא, הבן שלי הביט בי, ועיניו שיקפו משהו שאישר לי שהוא מבין את הצרימה הזו, שהוא תמה עליה, אני גאה בו נורא.
עד לאחרונה השליתי את עצמי שאני עוצמת עיניים מול הפערים האלו, כי לי חשובים דברים אחרים. אבל המקרה הזה שיקף לי כמה זה צבוע, כמה זה שקר. חשבתי שהטרוגניות יכולה להתקיים כי כמו שאומרים הצדקנים "מה שאת משדרת לילד, זה מה שחשוב וזה מה שהוא יקח". זה לא ככה. כי גם אם הוא מזהה את הביקורת שלי, נותר אד חמצמץ של הרודנות הזו של הכסף ומה שהוא משיג, וזה לא רק אצל מבוגרים שטורחים להשוות למי יש יותר גדול, זה מתחיל מוקדם יותר.
א' מתנגד למעבר, הוא גם חושב שהטיעונים שלי חלשים, שבכל עיר ושכונה מדברים היום את שפת הכסף וההשוואות, ואין סיבה להיות "זנב לשועלים" רק כדי להרגיש צודקים יותר , ושיש פה עוד מספיק אנשים כמונו ואליהם אפשר להתחבר. ואני שואלת את עצמי, האם אני רוצה לפסול חברים על בסיס סיבה סוציואקונומית שמבעבעת מתסכול? התשובה מורכבת. אני רוצה לזהות באלו עם הכסף סוג של צניעות, של הכרה במגבלות, של הבנה שחיים טובים זה לא רק שם. זה נאיבי, אני יודעת. אולי אפילו חצוף. אני גם מודה מראש שהסיטואציה מגרדת לי זכרונות מהילדות, שם הפערים היו אפילו קשים יותר, ויש דברים שלא שוכחים. את אפרת ממכמורת שהייתה החברה הטובה שלי עם הבית הענק, החור בלב והבגדים המדהימים מראש אינדיאני, שלעגה למכנסי שבע השמיניות וכפכפי העץ שלי. ויש עוד אירועים שאין טעם להיזכר בהם. אבל הם בכל זאת קיימים בצורך שלי להגן עליהם מהישנות ההסטוריה הזו, במיוחד כשאין סיבה, אנחנו באמת לא אומללים בכלל. אבל אנחנו כנראה נישאר פה בסוף. כבר התחלנו בית ספר, והמעבר למקום אחר לא פשוט עכשיו; אני אמשיך לראות את האמהות בג'יפים אימתניים בגודל טנק, נוסעות עשרה מטר לקחת את הילדים, והגדול ימשיך להדהד את הבוז שלי להן. אנחנו נמשיך לחיות בשני מסלולים, ואני אגיד לעצמי, זה יקר לי מידי המחיר של להיות כמוהם.
.
זאת הסיבה המדוייקת שבאוגוסט אנחנו עוזבים ת העיר.
ריקי
ששואל שאלות נוקבות. איזה כיף לקרוא אותך ריקי, ואת הכנות הבלתי מתפשרת שלך שלא עושה הנחות למציאות ולעצמך. אם ייצא לנו לשוחח בהזדמנות, אני אשמח לתחקר אותך קצת על הילדות שלך. או אולי תכתבי עליה?
ריקי הכל בראש והכל בפרופורציה.
צאי החוצה ותראי את הירוק.
כנסי פנימה וזכרי את לבנדה 32 נווה שאנן 15 וכמה טוב עשית לך ולהם בתרומה קטנה
הכל בראש הרבה בלב
יש כאן תרבות אחרת.
תמי, אני מתלבטת. לפעמים מתחשק לכתוב הכל, אבל אני יודעת שיש לי יצר התערטלות ולכן נמנעת כי החומרים נפיצים, ואני גם רוצה להשאיר משהו להתמודדות עם הספר, מחדש.
רפי, אני אמביוולנטית, כי זה לא חוכמה לראות את לבנדה, זו דוגמה קיצונית ואנחנו לא חיים שם. אנחנו חיים פה ולהערכתי זה יגרום לעוד ועוד התנגשויות. להיות אדם מודע ולחיות חיים ערכיים זה לשאול את השאלות ולהחליט אם אנחנו רוצים להסכין עם התנהגויות וולגריות ובהמיות לפעמים .
ירושלמי, העיר שלך מרתקת, אבל מצד שני גם משרה עלי תוגה גדולה בכל ביקור. היא יפה כל כך אבל אני לא מתרגלת לנופים שלה.
ובסינימטק כבר היית?
ריקי
פה כולם בדירות, מכסימום אחד עם חניה אחד בלי.. יש לי חברה שברחה מצהלה כי הילדה שלה שאלה למה להם אין בריכה (אמא, אנחנו עניים?) ועוד מיני דברים שהיו מסמרים שערותייך.
היא בורחת להרצליה.. מקווה שלא תקרא את הפוסט שלך.
אחרים ברחו מאפקה חזרה לרחוב סוקולוב, ופה נראה לי באמת יותר הטרוגני. לא יודעת אם זה מעניין להיות במקום בו כולם כמוך, בין השאר מבחינה כלכלית. מה שבטוח שזה יותר מאתגר מול ההבדלים. אני בטוחה שגם את וגם הילדים תתמודדו, ודי מסכימה עם א' שבכל מקום תהיינה ההשוואות האלו. זו התרבות שלנו, וזה היה כך גם בילדות שלי בגבעתיים, בה חלק מהילדים גרו בדירת שני חדרים וחלק בשני מפלסים.
הדברים האלו די חשובים וטוב שאת כותבת אודותם
זה גם הכל עניין של פרופרוציות
הבוקר הייתי בשוק בנתניה, חם, צפוף, מסריח, קולני, שם מקבלים פרופורציות, במיוחד כשרואים איזו סימטה שבה מוכרים יד שניה כל מיני עולים ועניים באמת, לאלה באמת אין כמעט כלום, מכיר עוד כמה שאין להם הרבה
גם המושג מעמד בינוני הוא כוללני מדי ואפשר לחלק אותו בהחלט לבינוני נמוך, בינוני ממש, ובינוני גבוה
פרופורציה זה למשל אם קונים בסופר, באיזה סופר, או בשוק…
חוץ מזה, דבר אחד טוב שביבי עשה זה מס על מכוניות יוקרה וג'יפים ענקיים, אז יש תקווה זעירה שהם טיפה יסבלו, טיפה, טיפונת, או ייסעו רחמנא לצלן ברכב פחות ענקי להביא את הילד מהגן
אני עוד הרבה לפנייך, בשלב ימי ההולדת. הילדים הגיעו לפרקם – גיל ארבע זה כנראה הגיל שבו מתחילים בטקסי החניכה הרעשניים האלה של ליצן, מפעילה, בורקס ובמבה. ואני תוהה מה יהיה כשהיא תבקש ממני בבוא העת. מה אומר לה. אולי את מה שאני אומרת בגינה כשהיא רוצה גלידה כמו כולם – שזה עולה המון כסף וחבל.
(אני קונה לה – אבל את הקרטיב הכי פושטי. וגם לא מבינה למה למלא את הילדים בגלידה לפני ארוחת ערב…)
וכן, הטוב ביותר יהיה לא לגור באזור כזה, וגם הייתי מוכנה לעבור אתמול. אבל זה לא פשוט כשהעבודה של האיש פה, והחברים פה והכל.
מאמינה שאחד התפקידים שלי כהורה הוא לתת לילדי את ההכנה הטובה ביותר שאפשר לחיים.
חלק מזה, בעיקר בתרבות צריכה משתוללת כמו שלנו, הוא לדעת לעשות את ההחלטות הכלכליות שלך לא כשכפול להחלטות הכלכליות של האחרים.
אני חושבת שיש תועלת רבה בללמד את הילד גבולות ומידה, גם בהיבט הכלכלי. זה מתחיל בלא לקנות למשל את הגלידה הכי יקרה (ימימה), וממשיך בזה שגם אם היה כסף, קניית ג'יפ למשפחה עירונית היא איוולת שמעידה בעיקר על טמטומו וילדותיותו של הרוכש.
גם הסתכלות ביקורתית על הזולת, ואין זה משנה אם חשבון הבנק שלו מכיל אפסים רבים או שואף לאפס בעצמו, היא חשובה. מגיל מסויים אפשר בהחלט ללמד ילד לא להסתנוור מממון.
אף אחד לא אמר שזה קל ופשוט. נצנצים ודומיהם הולכים טוב אצל ילדים. אבל לטווח הארוך, זו הכנה בריאה לחיים.
הדברים הטובים באמת לא עולים כסף. קשה לנו להבין ואחר כך גם לזכור את זה.
אולי בגלל שזה נושא חודר כליות ובטן (ההשוואות וכל זה) הגישה שלנו כהורים משוכפלת בערוצים נסתרים ישירות לילדים.
כלומר כדי לתת לילד גישה נכונה ומפוכחת, חשוב שלהורה תהיה גישה כזאת שיושבת טוב.
כמובן שגם לסביבה הקרובה יש השפעה, ואכן חיים בקרב ג'יפאים טחונים עושה את העסק קשה.
ריקי,
את מוזמנת אלינו בקיץ ליום כיף בבריכה בחצר ובעוד הילדים משתוללים בחום על הדשא ובמים, אנו נצפה בסרט טוב בקולנוע הביתי במיזוג הקריר.
כן, אני מכיר את העושר הזה די מקרוב, קרובי משפחה שלנו וגם חברים הם בעלי "אחוזות" עם בריכה וחדר הקרנה פרטי.
בכל פעם שאנו נפגשים הם מספרים על העלויות של תחזוק הבריכה ואיך אפשר לספור על אצבעות הגפיים את מספר הפעמים שהם באמת שחו בה.
והקולנוע הביתי מעלה אבק (טוב רק במובן הספרותי הרי יש שפחה שמנקה שם יומיום ;-))
מאושרים ? טוב, אולי העושר משמן את גלגלי החיים הנשחקים בגלל דאגות קיומיות שקצת פחות מטרידות אותם,
אבל אושר נשאר באותם רגעים קטנים שיש גם לנו, פשוטי העם, שאינו קשור לשום מוצר שרכשנו.
לא, אין לנו בריכה וגם לא חדר ייעודי לקולנוע ביתי, אבל ההזמנה שרירה וקיימת, כי בכל קיץ
אנו מנפחים בחצר בריכות גדולות שרכשתי במבצע בעלות של ביקור משפחתי בודד בקאונטרי קלאב
והקולנוע הביתי נשמע מצוין גם שהוא בסלון.
את האושר בפניהם של הילדים אי אפשר לזייף, והוא אינו נובע ממשאבה המזרימה 75,000 ליטר ביממה לבריכת בטון.
היי חזקה !
היי ריקי. אני חיה במקום בו העושר הוא אגדי )ניו יורק( ובו כל המעמדות מתחככים זה בזה. הרבה מהחברים של הילדים עשירים מאד מאד מאד, ועדין אני מוצאת שאפשר להיות חברים. לילדי אני מסבירה כמה אנחנו מאושרים ממה שיש לנו והאמת שאף פעם לא נשמעו תלונות מהם. ילדים הם הראי שלנו לפחות בשנים הראשונות… אם ההורה מאושר בחלקו סביר שגם הילד יהיה כזה. אני תמיד מדגישה את מה שיש ולא מה שאין.
אני מוצאת שבארץ הקטוב יותר גדול והתחרותיות גדולה. פה לא נהוג לנפנף בעושר. כמובן שיודעים מי עשיר ומי לא אבל זה לא בניקור עיניים.
רונית, הייתי רוצה לחזור, אבל פה יש התנגדות. גם נראה לי מפחיד תמיד הילדים הקטנים והכביש בתל אביב עצמה. גבעתיים היא תמיד אפשרות לחזור, חייתי שם כרווקה הרבה שנים.
שרון, אכן דבר טוב, אבל אני רוצה גם מס רצחני על אלו שכבר מחזיקים ג'יפ שלא לצורך אמיתי אלא לשופוני.
ימימה, אבי, מיכל, מיכאל, מישל – אתם מדברים על היכולת והאתגר להסביר לילדים למה אנחנו מאושרים עם מה שיש, אני מנסה לעשות את זה . באמת מנסה. וזה לא שהילד שואל למה אין לנו בריכה, או חדר קולנוע, זה מגיע, ההתנגשות, בדברים יותר בסיסיים. כולם פה נוסעים בחופש לחו"ל, כל הילדים בכיתה, אנחנו נוסעים פעם בשנתיים באזור פסח, ולא בטוח שבשנה הבאה ניסע. לגבי הורה מאושר בחלקו, זה לא קשור לכסף, בכלל, אבל זה משהו שקשה לי מאוד להיות בגלל האופי שלי. הדברים הטובים באמת לא עולים כסף, אבל ביום יום נוח מאוד שהוא יסייע . באמת שאין לי פנטזיות על חדר הקרנה. אני בקושי רואה סרטים 🙂
איפה בתגובתי כתבתי על אושר?
אולי לא מאושרים, אבל שמחים בחלקנו, או מסתפקים?
ריקי,
בשכונה ברמת החיים שלכם – הילד ירגיש יותר טוב. בשכונה של עשירים מכם, תוכלו לקנא כל הזמן.
ההחלטה בידכם, ההורים.
ריקי, נפלא. אני כל כך מזדהה. את מקסימה.
ונכון, בירושלים זה קצת אחר וזה לא מאוד יוצא דופן (תלוי באיזו סביבה כמובן) להיות ילד בלי פלייסטיישן והורה בלי ג'יפ בבית בלי בריכה. אבל ברור שגם פה יש ילדים שגרים בבית פרטי גם גינה
וברור שכבר מגיל קטן ילדים מרגישים את ההבדלים. ויש ילדים בכיתה שכבר נסעו לחו"ל כמה פעמים ולמה אנחנו לא. הפערים יכולים להיות מסנוורים ויכולים להיות "קטנים" אבל בכל חברה יש אותם ואת ההשוואות תמיד עושים.
לפעמים הפערים הם בין אחים ואז זה עוד יותר מביך או כואב או סתם לא נעים
ואז מעבר לדירה או לעיר אחרת לא יעזור
ברחנו משכונה של עשירים לשכונה של "רגילים", באותו בוקר כשעזבנו והמשאית באה עם המובילים
קרא אחד השכנים העשירים לחבר שלו מהמשטרה וביקש ממנו לבוא ולאיים על הפועלים שלנו שאם המשאית לא זזה מהמדרכה תוך 10 דקות הם יקבלו קנס.לא רוצה להרחיב על תחושת הגועל שהרגשתי.
באותם הרגעים….טיפה בים….
אני גדלתי באחת משכונות היוקרה של סלוניקי. כשהורי עברו לשם, השכונה היתה נחמדה, אבל לא יותר מכך. בדיוק יצאנו ממיתון כבד ומחיר הבתים היה זול.
עם הזמן, הגיעו לשם אנשים עשירים. מאד. כמעט אוליגרכים במונחי היום.
אני לא סבלתי את השכונה המנוכרת הזאת ואת האוירה שבה. הורי מתגוררים בה עד היום בביתם הצנוע ומסרבים לעבור.
עדיף שכונה טובה ואחידה יותר מבחינה סוציו אקונומית.
היום הזה בו ההשוואות יהיו בלתי נמנעות
למה אני ישן עם אחי באותו חדר
למה פינת העבודה בסלון
למה אין לי ויש לו
וכו
עושר רוחני יש לנו בני, כך אנסה להסביר לו, להם.
מי יודע אם אצלח.
הילד, כלומר.
יהיו דברים שיביאו אותך להתלבטות אמיתית (אנחנו למשל בשלב הפלאפון). יהיו דברים שיהיה לך נימוק הגיוני מאוד ללמה כן ונימוק הגיוני אפילו יותר ללמה לא.
רק שימי לב שאת לא עושה דווקא בשביל הדווקא. אני סוחבת משלב הילדות טרנינג חיקוי פייר קרדין ונעליים מ"יצחק נעליים" בשוק מחנה יהודה, כי שם המחיר טוב וכי "לכולם יש" זה לא תירוץ.
גם את וגם הוא מספיק בוגרים כדי לשבת ולחשוב על רשימת בעד ונגד ולשכנע / להשתכנע. זו בטח לא סיבה לעזוב עיר (יש הרבה סיבות אחרות אם רוצים).
אני מעדיפה סביבה הטרוגנית, גם אם יהיו בה פערים עצומים, אבל חשוב לי מאד שהחברים של הילדים יהיו ממשפחות שאני גם נהנת לבלות איתן. לגבי בריכה – בהחלט חשוב ונחוץ להחזיק חברים עם בריכה זה מאד נעים. אבל רק אם הם נחמדים. כאלה שהיית חברה שלהם גם אם לא היתה להם בריכה.
ולגבי הילדים – לא חושבת שאפשר להתחבא, אני מדברת עם שלי על סדרי עדיפויות הרבה. אולי אפילו קצת יותר מידי
ונכון, בריכה זה באמת יקר ואידיוטי. אבל אם היה לי המון המון כסף, אני מניחה שהייתי חופרת בריכה
זה נושא מסובך. עכשיו שהילדים גדולים עברנו לתקווה אבל גם בניו יורק עברנו לאפר ווסט סיד שזה עוד היה WAR ZONE
שחזרנו לארץ חבר טוב הסביר לנו שלב תל אביב זה המקום היחידי בארץ שאפשר להיות בו חסרי אמצעים בלי שום בעיה..
וזה נכון לב תל אביב זה המקום היחידי בארץ שמעמדך אינו נקבע על פי אורך הג'יפ שלך
אבל וזה הכי חשוב כמה שלא תתן אהבה בסופו של יום ילדים שנוסעים לחו"ל כל קיץ וילדיפ שהולכים לים עם כסף לארטיק אולי וגם לא קיטנה
לשים אותם ביחד זה לא פשוט
אבל הכי חשוב? תזכרי שהחולשה הכלכלית שלך זה עושר בלתי נתפס אצל אחרים….
ואני לא מדבר על עזה אלא על שכונות שאינן רחוקות מהבית שלך גם ברמת אביב.
בואי אלינו לתקווה לאף אחד אין בריכה בבית ואגב בריכה אני לא מדבר על הילדים אני זוכר את ההרגשה שלי שבאתי למסיבה אצל טיקון הי טק בדיוק מהסוג שאולי רציתי להיות ובסוף לא כל כך הצלחתי..)
וראיתי את רצפת הזכוכית בסלאון הענקי שמשקיפה על הבריכה בקומה מתחת ולא אכחשי שהמחשבה שלחיות ככה קצת יותר נעים לא עברה בראשי..
עדי
זה נושא מסובך. עכשיו שהילדים גדולים עברנו לתקווה אבל גם בניו יורק עברנו לאפר ווסט סיד שזה עוד היה WAR ZONE
שחזרנו לארץ חבר טוב הסביר לנו שלב תל אביב זה המקום היחידי בארץ שאפשר להיות בו חסרי אמצעים בלי שום בעיה..
וזה נכון לב תל אביב זה המקום היחידי בארץ שמעמדך אינו נקבע על פי אורך הג'יפ שלך
אבל וזה הכי חשוב כמה שלא תתן אהבה בסופו של יום ילדים שנוסעים לחו"ל כל קיץ וילדיפ שהולכים לים עם כסף לארטיק אולי וגם לא קיטנה
לשים אותם ביחד זה לא פשוט
אבל הכי חשוב? תזכרי שהחולשה הכלכלית שלך זה עושר בלתי נתפס אצל אחרים….
ואני לא מדבר על עזה אלא על שכונות שאינן רחוקות מהבית שלך גם ברמת אביב.
בואי אלינו לתקווה לאף אחד אין בריכה בבית ואגב בריכה אני לא מדבר על הילדים אני זוכר את ההרגשה שלי שבאתי למסיבה אצל טיקון הי טק בדיוק מהסוג שאולי רציתי להיות ובסוף לא כל כך הצלחתי..)
וראיתי את רצפת הזכוכית בסלאון הענקי שמשקיפה על הבריכה בקומה מתחת ולא אכחשי שהמחשבה שלחיות ככה קצת יותר נעים לא עברה בראשי..
עדי
בהרצליה מוציאים הון כדי לגור בבית מידות.
יש מקומות בלב תל אביב שאותו סכום יקנה לך דירת שלושה חדרים עם רעש מסביב לשעון אבל סביבה הטרוגנית
(אני רואה שזה חשוב לאנשים).
אז מי עשיר יותר ?
בסוף, כך או אחרת, ילדים נחשפים לענייני עושר ומעמדות. החוכמה היא לתת להם יכולת לסגל נקודת מבט ביקורתית.