סקרלט ג'והנסון מהרצליה פיתוח

מנדנדת את זבת החוטם הפרטית שלה

בפארק פריזלנד

שמגלשותיו פלסטיק אדום בוהק

בסופן חבטה

ועורה הבלונדי מסנן אותן

ואותי.

you know better than that

היא מפליאה חרישית רכּוּת במנוזלת שלה

והביוגרפיה שלי קדה אפיים ארצה.

הייתי רוצה שתחתום לי על קרוסלה

שתחטוף אותי לפלנטה שלה

שם יחנכוני הליכה על מדרכות לוהטות

בלי ציפורניים.

 

19 תגובות

  1. את החבטה שבאה בסוף המגלשה,
    את קידת הביוגרפיה והחתימה על קרוסלה.
    דמויות כאלה מפחידות גם אותי.

  2. אבל במציאות כל האמהות בטח מבקשות את חברתה.
    כל שורה כאן היא חץ שלוח. שיר מכוונן היטב, גם ברגש וגם בכתיבה של כל שורה. מעולה

  3. אצל רוני הייתי עם מה שאת כתבת כתגובה וכאן אני עם מה שרוני כתבה כתגובה, זה חזק, וכל שורה כמו חץ שלוח ומכוונן, בדיוק

  4. מעבר ליופי השירה, ודיוק הרגש אני חושבת שאולי, אולי דפנה צודקת והביוגרפיה שלך עצמה, מסננת אותך…:)

  5. תפיסה מדויקת במינימום מילים של אישה שעכשיו אני ממש יכולה לגעת בה.
    תודה על פתיחת הבוקר הזה.

  6. חשבתי קודם שזה לא מספיק ברור ששם הפארק הוא
    freezland
    וזה מאוד שעשע אותי בגלל ההקשר הקולנועי.

  7. וידוי מביך, בהיתי בה בלי בושה, והיא אפילו הרימה גבה. היא הייתה כזו… כמו שתיארתי.

  8. בס"ד
    לריקי,
    ניזכרתי בסרט _העולם שבפנים
    שראיתי פעם וגם שם סקרלט ג'ונסון היתה קרירה ומושלמת
    והחברה שלה היתה שונה אבל היא היתה המוכשרת והפיקחית האמיתית
    אז גם את ראית את סקרלט שלך ואת כמו החברה שלה
    שמיסתכלת מהצד ברגישות
    ורואים את זה בשירים שא ת כותבת
    :-)))

    נשיקות
    שירן

  9. אני לא זוכרת סרט כזה, שירן, אבל אבדוק. אין לי ספק שאם הייתה לגברת חברה בחייה, בכל שלב שהוא, החברה הרגישה משונה ואפילו מחוק.
    אנחנו מכירות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *