דגים ארסיים מתים על החוף
על הדרך שממלטת אותך מהרצליה פיתוח לכיוון תל אביב, בסוף שורת מבנים מדכדכים בבנייתם הסכרינית, ואחרי הקניון המכוער בארץ, יש פרצה סודית שמובילה לחוף ים המוגדר מסוכן לרחצה. רק לאופנועי ים וסירות מותר להיכנס למים, אבל החול חופשי לשימוש, והוא גרגרי ונעים למגע, ונקי יחסית לחופים המוניים יותר.
לא כל כך רציתי לבוא לים, מזג האוויר הסגרירי, השעה, כבר שש בערב, המחשבה על החול בבית אחרי הגיחה, ורציתי לכתוב. יש לי את הסיפור הזה שאני צריכה לסיים, והסצינה האחרונה בו עדיין לא נפלטה מהתודעה אל הנייר, היא מפחידה אותי מידי. ברגע האחרון הצטרפתי, נקיפות המצפון והרצון לברוח ממנה, הובילו אותי איתם לים.
משתחלים מהפרצה הבלתי נראית כמעט, חור ברשת, אנחנו חותכים במדרכה הגובלת בחוף, כשלפתע ניגש לבני הבכור אדם גבוה למדי, עם שיער מאפיר, עיניים כחולות יוקדות ועור צרוב. הוא הניף את אצבעו המורה בתנועת אזהרה ואמר "תיזהר! על החוף יש דגים ארסיים מתים, עקרבנונים, אתה יודע מה זה? אתה נוגע בהם אפילו באצבע הזו אתה הולך ישר לבית חולים!".
האיש לא נראה מוזנח, ודבריו היו מונעים בתחושת דחיפות ואפילו כעס. אני כמובן ישר נבהלתי, שאלתי אותו אם הוא רציני, הוא אישר בטון חמור. החרדה הדמיונית הובילה אותי לתסריט שבו אני לא מצליחה לעצור את ביתי הקטנה בת השנתיים וחצי והיא נוגעת ביצור, ואנחנו דוהרים איתה לבית החולים. בני ואבא שלו מיהרו מיד לחפש את הדגים הארסיים, דמיינתי אותם שוכבים על החול אחרי שנפחו נשמתם, עיניהם העגולות לא נחות. בני היה מוטרד מאוד, הוא שאל אם ימות מיד אם יניח את אצבעו על הדג, וחיפש עדויות בחול לדגים, לצבעם וחשד בנחש פלסטיק שחור שהוא הרוצח הרעיל.
מובן שלא היו שום דגים. החול היה רך ומזמין, והילדים התפנו לחקור בו. אנחנו ישבנו על מגבת גדולה, התבוננו במעגן הסירות יאכטות שלפנינו, שגובל בכניסה לחוף ובו גם גרוטאות שהיו סירות ועכשיו הן צללים שלהן ודיברנו. ניסיתי לחשוב מה בעצם אמר לי האיש הזה, ולא הצלחתי להעלות על הדעת. א' אמר שהוא נראה לו ישר קוּקוּ, והבטיח לילד שיראה לו איך נראה עקרבנון במחשב בבית, ושאין שום סיכוי למצוא דבר כזה כאן.
חשבתי על הכתיבה, איך תמיד היא מתרחשת באמת לא מול הדף, או מול המחשב, ואיך כשהיא מטביעה אותי במציאות, אני משתדלת לצלול ולשכוח אותה, רק בגלל שאני מוצפת.
חשבתי על אנשים שכבר אינם בחיי, הם שטים במצולות התודעה, ולפעמים שולחים לי ממנה קולות ומילים. חשבתי שמוטב כך.
הייתי די מאושרת.
אכן נשמע קוקו לגמרי. יש אנשים כאלה שאוהבים להפחיד ילדים, לא ברור לי למה. נדמה לי שהכרתי כאלה בחיי, בקיבוץ.
.
איזה יופי.
אם כי חשבתי שאולי הסיפור צריך היה להימשך אל מעבר לרגע הזה.
כנרת, אני בתוך מונרו עכשיו, זה הגיוני.
דפנה, את מתכוונת לשורה האחרונה?
מהמילה "חשבתי" יש לך שיר
http://www.news1.co.il/Archive/001-D-199792-00.html?tag=03-17-54
הייתה לי תחושה שיש פה התחלה של משהו, אבל אולי שולמית צודקת וזה בכלל שיר. ובכל מקרה נהנתי לקרוא. ובהזדמנות זו – תודה על ההמלצה על ה
the bad plus
הדיסק כמעט לא יורד מהנגן שלי…
למרות המורבידיות הקריפית…
"דמיינתי אותם שוכבים על החול אחרי שנפחו נשמתם, עיניהם העגולות לא נחות"
יצא לך ממש מעולה ריקי
בס"ד
לריקי,
איזה בלוג מקסים כתבת!
זה היזכיר לי את הסיפור "יום מושלם לדגי הבננה
שהיכרוחו אותנו לקרוא בסוף התיכון 🙂
שגם ששם היה חוף ים ואיש פגוע נפש שסיפר לילדים תמימים על דגים שלא קיימים
שאפו
גם המטפורה היפה שעשית בין הים ל – "מצולות התודעה"
וואו איזה ביטוי ! :-))
[נ.ב רק לא אהבתי שקראת לאיש פגוע נפש = "קוקו"
נשיקות
שירן
" בני ואבא שלו מיהרו מיד לחפש את הדגים הארסיים, דמיינתי אותם שוכבים על החול אחרי שנפחו נשמתם, עיניהם העגולות לא נחות" – הכוונה לבן ולאבא, או לדגים?
גוועלד. אני לא עד כדי כך מופרעת. שירן – תגובה מחמיאה מאוד, אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה.
שרון, תודה רבה, גם אתה איש של מורבידיות בצילומים שלך.
כנראה הראש המופרע שלי… אבל תודי שחוסר הבהירות שנוצר שם מעניין, גם אם לא מכוון.
למרות שאני מודה שגם אני (לא) הבנתי כמו עופר, והזדעזעתי קשות…
ואני חוששת שימימה צודקת, יש אנשים שנהנים להפחיד ילדים.
עופר, אינך המופרע היחיד… גם אני טעיתי לחשוב כך משום מה ולכן קצת נחרדתי…
המורבידות אצלי היא בחללים וקירות, ריקי, ולא עם אנשים או דגים מטורללים… (אבל כן…)
הניסוח מטעה, סליחה.
הזמנים עם הילדים מוציאים את זה מאיתנו.