לבנדה 32, נווה שאנן 15, ריחות, דמעות ואשמה
המדרגות בלבנדה 32 כבר ראו הכל, הזוהמה לא תצליח להיפרד מהן גם בעזרת כימיקלים תוקפניים. גם הריחות יתקשו להתנדף, ריחות נוכחים-נחושים של חיים עלובים, וחוסר אונים.
בקומה השלישית בלבנדה יש מעון לילדי עובדים זרים. לפני חודשיים יצאה ממנו ילדה אוטיסטית, חמקה תחת עין המטפלת שעסוקה בהשגחה על עוד כ40 כמוה, ברחה אל הכביש ונדרסה למוות.
המטפלת שביקשה להתאבד אחרי המקרה, עדיין נמצאת שם, היא פותחת לי את הדלת ומשפריצה עלי את ענן היגון החונק שלה, תוך כדי חיוך מרצה, "איי אם פיין, טנק יו, גוד בלס יו", ולוקחת את שקיות הבגדים שהבאתי, ואת הדובי הגדול הלבן, עם המבט העגום, שביתי ביקשה לחמוס לעצמה, אבל כבר יודעת לדקלם, "זה לילדים".
בנווה שאנן כבר מכירים אותי, בפעם הקודמת ירדה הגננת רוּבי למטה, מהקומה השלישית, ולקחה ממני את השקיות, הפעם עליתי למעלה תחת הסתיגות, מבחינה שוב בזונה שהתמקמה בקומת הקרקע, עומדת ומעשנת, מחכה ללקוחותיה.
בפנים כ40 ילדים, רובם מסביב לשולחנות אוכל קטנים, הקטנים יותר בלולים, ותינוקת אחת קשורה לטרמפולינה, מתייפחת בלי הפסקה. התמגנטתי אליה. המטפלות המשיכו להתרוצץ, הן שתיים על ארבעים ילדים. כשאמהות מהשכונה שלי בודקות גן פרטי הן מקפידות על היחס שהומלץ במשרד החינוך, אחת לשישה מקסימום. התינוקת ששיערה נכרך בקוקו ובמקומות מסוימים ראשה הקריח, המשיכה לבכות ללא הפסקה. התיישבתי לידה על רצפת הלינולואום החומה, ניתקתי אותה מהכלוב, ולקחתי אותה ואימצתי אותה אל חיקי, בזהירות, ברגשות מעורבים של חמלה, אין אונים, ודחיה מסוימת מזיעתה, ומהריחות ששררו במקום. מי אמר שאני מלאך. 10 דקות בערך ניסיתי להרגיע אותה באופנים שונים, אבל היא לא התמסרה ומצוקתה, נדמה, רק גברה. בדמיוני ראיתי את קוראי הבלוג הביקורתיים מחייכים חיוך סרקאסטי. "היא חדשה", אמרה לי רובּי, ולא התרגשה שהמשיכה לבכות כשהחזרתי אותה. אין הפי אנד, אין ניסים במקום כזה שבו החיים חוצבים בתינוקות מראשית ימיהם את חוסר התקווה שבבכי לעזרה.
ובדרך חזרה אני שוטפת את הצער באחד ממקומות הנחמה שלי בעיר, הוא נקי מכל תחושה של מחנק וצער, וחברתי הטובה מתקשרת. החלום שלה מתגשם בימים אלו. אנחנו חולקות את אותו חלום, הוא מזין את הרצון שלנו לפקוח עין בבוקר, להתנגש בעולם במקום להימלט ממנו, ואין דבר אותו אנחנו רוצות יותר. אני עדיין פליטה בארץ החלום שלי – לאחרונה עם סכנת הגליה, והיא קיבלה תעודת אזרחות. אני מאושרת בשבילה.
המעבר בין עולמות כ"כ שונים תוך כמה שעות נשמע לי משהו קשה מנשוא. היתה לי תקופה בחיים שנעתי ככה בין עולמות, ובכל אחד מהם הסטאטוס שלי היה אחר, היחס אלי היה אחר, הרגשתי כמו שני אנשים שונים ונדרש ממני מאמץ אדיר לעבור מעולם לעולם בחתיכה אחת.
שיתגשמו כל חלומותיך, שתקבלי אזרחות של כבוד בארץ החלום שלך ושתמשיכי להיות בן אדם, לא מלאך, "רק" בן אדם. בימינו, זה לא מעט.
נהדר
רק משום שלא הרגעת את הילדה לא אומר שלא הענקת לה רגע של חמלה
את (ואני וכולנו מן הסתם) רחוקים מלהיות מלאכים
אבל יש אומץ גדול בנכונות להישיר מבט אל העולם
גם כשהוא מקום של סבל, בכי ולכלוך
ויש טוב גדול ביכולת לומר את הדברים
לתת להם שם וקול ונוכחות
וזה מה שעשית היום
ועכשיו שוב הטוקבקיסטים של וולווט יגיבו.
הכתיבה שלך הולכת ומשתבחת באופן עקבי.
תמי, נדמה לי שהמסע בין העולמות מתקיים כל הזמן ממילא בתוכי, רק לאחרונה אני מסוגלת גם לצעוד בעולם של הסבל גם במציאות. זה קשה, חצי יום אחרי אני מדוכדכת, אבל זו המציאות.
תודה על המילים היפות.
שאת בוחרת לתאר את המעון בלבנדה 32 בכאלו צבעים שכן בין גני הילדים ה'פיראטיים' של העובדים הזרים הוא דווקא נחשב לאחד הטובים יותר
מטפלות מצוינות שמשתדלות , מקום מרווח יחסית ואכן קרתה להם טרגדיה נוראית, אבל הם עדיין מעון מצוין יחסית לאחרים
תקראי שוב את הטקסט, בלבנדה הייתי רק בדלת, ותיארתי רק את היגון של המטפלת, שאולי דמיינתי אבל יותר סביר שלא, לא כתבתי שום דבר על עליבות שם, וגם אין לי שמץ טענה בפוסט על המטפלות, אלוהים יודע שאם הייתי מופקדת עם עוד אחת על 40 ילדים, הייתי קופצת מהגג אחרי יום אחד בקושי. הן עושות עבודה על-אנושית.
מה לעשות, מדובר בבניין ישן מאוד והמדרגות שם אכן כאלה. המעון עצמו אכן מרווח, זו לא פעם ראשונה לי שם.
כתבת ממש יפה ריקי. כמו תמיד.
אני מכירה גם את תחושת הריקנות. אתה חושב לעצמך, אעשה משהו קטן, זה יותר טוב מכלום. אבל אחר כך לא מגיע קתרזיס אלא כאב וחוסר אונים.
זה נושא שמקבל כל כך מעט סיקור וחשיפה.
תודה
אותה תמר מהתגובה הקודמת?
טוב שהבאת להם דברים, טוב שהרמת את הילדה וחיבקת אותה- גם בלי קתרזיס, גם בלי "תוצר של הצלחה", ככה זה בחיים, לפעמים. וטוב שכתבת לנו.
תמר שכבר הגיבה פעם-פעמיים
ושתמיד קוראת, נהנית, מתרגשת, מעריכה, מזדהה ומחכימה, גם אם בדרך כלל לא מגיבה…
🙂
.תודה