YNET ציטטו היום הודעה מפורום "גישור במשפחה" על דף הבית, ומאז שקראתי אותה יש מהוּמה בנפשי.
אשה מבקשת עצה, יש לה שני ילדים קטנים, והיא בהריון לקראת לידה ובדיוק עכשיו בעלה החליט שנשבר לו מזה שהיא לא מפרגנת לו ולא מבינה אותו, ומהלחץ שלה ליותר נוכחות שלו בבית, והוא החליט לעזוב אותה ואת המשפחה. ברקע יש סיפור משנה מקומם יותר.
מעבר לדחף הבסיסי לעבור על הבן זונה עם משאית, זה מעורר מחשבות נוגות על עומק הבור שבו כולנו מצויות כשאנחנו אמהות, על עומק התלות, ועל העול שכרוך על כל אחד מבני הזוג, עול כזה שלפעמים מעביר אנשים על דעתם – אם זו הייתה שם אי פעם. אם הבינו בכלל את המשמעות של המושג משפחה והויתורים שהיא מחייבת מהם.
בחג האחרון נשאלתי על ידי בת משפחה אם אין לי תוכניות להביא ילד שלישי, וכשעניתי שחד וחלק, לא ולא! קיבלתי תגובה שחבל, ושלה נראה ששלושה ילדים זה כבר באמת משפחה. אין בליבי כעס עליה, הנימה לא הייתה שיפוטית כלפי, אלא משקפת את האיוולת שבסטנדרט הישראלי, שלושה ילדים, מודל מנצח למשפחות, והנה, חלק גדול מהן משפחות אבודות, משפחות קורסות, גם כשהן נותרות יחד, משפחות שבהן הפרט לא יודע איפה הוא נגמר ואיפה מתחיל הקולקטיב המשפחתי.
לרוב האנשים – ולגברים במיוחד לדעתי – אין מושג קלוש ברמת התובענות שילדים קטנים מביאים לחייהם, ובמחיר שתתבע מהזוגיות, בשלב הילד השני והשלישי רוב הגברים נמצאים במירוץ קריירה מאומץ במיוחד. ולקיים את הפנטזיה של שלושה ילדים כשאין מבן הזוג מספיק תמיכה בנוכחות שלו, ובשיתוף שווה בעול, זו טעות מהותית של נשים, המסכימות להפרות את רחמן במה שאולי יביא להן את הקש שישבור את הגב הרעוע ממילא. אמרתי לבת המשפחה, אני רוצה להספיק לעשות עוד הרבה דברים, ילד נוסף פשוט יחסל לי את התוכניות האלו. נדמה לי שהיה צער מסוים בעיניה, אבל לא צריך לדאוג, אחרות ימלאו את המאזן הדמוגרפי ואת החזון הישראלי האוטופי במקומי.
….
היום בשעת דמדומי ערב, שמיכת צמר-עננים אפורה בחוף ים גרעיני, התכנסה ועטפה אותי לכמה רגעים על טבעיים, הערפל היה אני.
הפוסט הזה מלבד שהוא כתוב נפלא והעלה בי חיוך הוא מעורר מחשבה (ובו בזמן מדכא מחשבות אחרות). נגעת בדיוק בנקודת הג'י. ילדים זה דבר תובעני. תובענית יותר החברה המאוד לא שיווינית שאנחנו חיים ומנסים לממש את עצמנו בה. קורה שזה פורח מזכרוננו (הפגום הודות ללידות) בדיוק כשהביוץ עולה לנו למוח, אבל אנחנו נזכרות בזה כל יום מחדש כבשעה 16:00 אנחנו שומטות מידינו את העט (או המקלדת) ועפות הביתה. לילדים.
אחלה פוסט. כתוב מצוין.
עוד לא הגעתי לגיל ולמצב בו אני יכול להסכים או לחלוק עליך..
חג שמח!
אפתח בגילוי נאות: אין לי ילדים. אבל אני צופה קבועה בחייהם של הורים ונדמה לי שלעתים הביקורת כלפי האבות לא הוגנת. הנה סיפור שאני מכירה מקרוב: היא – מטפלת בהמון אהבה ויצירתיות בילד שלהם בן הארבע. לא עובדת. לא אדם יעיל ומתוקתק, ההיפך מזה, אבל עושה את מיטבה. מתלוננת כל הזמן על בן-הזוג. בעיניה הוא אף פעם לא נמצא מספיק עם הילד, או איתה, תמיד עייף ועצבני. הוא – המפרנס. עבודתו היא בעיקר כורח נטול תשוקה, והפרנסה מצומצמת. ויתר על חלומות לטיול סביב העולם, או על חיפוש אחר עיסוק מספק יותר. קם מוקדם כדי להעיר את הילד ואת אשתו שיש לה בעיות השכמה. רץ לעבודה, להתמודד עם הלחצים. חוזר לבית שבו נחשבים תמיד רק צרכיו של הילד, שאותו אגב הוא אוהב אהבת נפש והיחסים איתו קרובים וחמים ביותר. מוצא הרבה בלגן ובעיקר ים של תלונות וביקורת. וכל הסידורים המעשיים של היומיום – עליו. וגם הוא לא הבנאדם הכי יעיל, וזה קשה לו. משחק עם הילד, לרוב מקריא לו סיפור לפני השינה. אבל לא משנה מה יעשה, זה אף פעם לא יספיק. התקשורת בינו לבין אשתו, באשמת שניהם, היא לרוב רצף עצוב של עלבונות וטענות. אשתו רוצה ילד נוסף, הוא חושב שהם לא יכולים להרשות את זה לעצמם, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת יחסיהם שעומדים קבוע על בלימה. גם על כך הוא מואשם – שהוא שולל ממנה עוד ילד. ואני חושבת: נניח שהיא תיכנס להריון, למרות התנגדותו. ונניח שהטורים בבית יעלו עוד יותר, והאומללות שלו תגיע לקצה. כי גם כך הוא חושב לא פעם על פרידה. ואז הוא יעזוב. מה שיהיה באמת נורא לכולם, כולל לעצמו. אבל זה יהיה צעד של ייאוש. אז הוא בן-זונה שצריך לעבור עליו עם משאית? אני לא בטוחה. אשמתו, שהיא גם אשמתה, שלא למדו איך מתקשרים ואיך מתנהלים ביחד בצורה טובה. זה הכל.
זוגיות היא המפתח, ואם אין לה בסיס היא תשבר, ומספר הילדים הוא אולי רק זרז לעניין.
הילדים אינם הבעיה, הבעיה בנו ובהחלטות הזוגיות שאנו לוקחיםף לעיתים בגיל שבו, אולי, אנחנו לא מבינים מספיק את משמעות של זוגיות ומשפחה.
כתבת יפה ומדויק.
תראי, גם אני גדלתי במשפחה עם 3 ילדים ואולי בגלל זה כל הילדות שלי היה לי חזון של שעתוק המודל בחיי הבוגרים. אני רואה את זה הרבה, שאנשים מאמצים את המודל המשפחתי שהם עצמם גדלו בו; לחילופין, מתמרדים בו.
היום (טרם ילדים) אני מפקפקת בכמה הכרחי זה בכלל להביא ילדים לעולם העצוב הזה. נראה לי שאם כבר, אני בעד לאמץ.
והשורה האחרונה מסממת.
גילי וצביקה. גילי, פשר השכחה הוא נושא מעניין, אנחנו באמת שוכחות ואז נכנסות לזה שוב. יש כל מיני נקודות שבהן אנ חנו באמת זוכרות כמו שכתבת, ארבע, שמונה במרתון ההשכבות, ואולי גם בהשכמות כשהם קטנים, בחמש בבוקר. ובאמת חשבתי על זה כשחשבתי על הפוסט, על החברה התובענית שמאדירה מימוש עצמי לכל אחד, בלי התחשבות בנושא הלא פעוט של הורות שתובע יותר ממשרה מלאה.
מבוגר אחראי על כל ילד
מספר זוגי והרמוני
ותיאום לרכב קטן לימות המיתון
הרי שזוגיות היא הבסיס שיכול לקבל עליו את כל מה שנביא, ילד, כלב, חמות, קשיים כלכליים או אחרים, והיה ויש בה בזוגיות מקום לכל אחד מאיתנו בנפרד, אולי תהיה חזקה ועמידה יותר בפני טלטלות הדרך.
וריקי, אני הבנתי אחרי ילדה אחת, שדי לי. המודלים המספרים לא חיים איתי, רק אני חיה איתי, ומאידך קיימת החרדה השקטה, שזה הכל או כלום, והיה וקרה משהו נורא לאחד משלושתנו, מאין תבוא הנחמה?
לכל בחירה, המחיר שלה, ואין סקאלה למחירים הללו.
לא, תמר, זה סיפורים אחרים לגמרי. אל תשכחי שסיפור המשנה בהודעה שהבאתי הוא מערכת יחסים עם אשה נוספת שהוא מעוניין בה.
המקרה שאת מתארת אחר וקשה לשפוט מרחוק רק נשמע לי שכדאי להם ביחד או בנפרד לקבל טיפול, זה בנאלי לומר, אבל האומללות שאת מתארת מכווצת.
לזוהר, אני מסכימה שזוגיות עם תקשורת טובה היא מפתח, אבל אם אין מודעות למחיר שילדים מביאים אז גם היא תיפגע.
רוני, ברוכה הבאה – אני שומעת את זה, מנשים, היינו משפחה גדולה וגם אני רוצה, אבל הזמנים השתנו, החברה השתנתה ותובענות הקריירות משחקת תפקיד מכריע כאן. תודה רבה.
טוב אני לא יכולה לתת דעה כי אין לי ילדים
והחלום שלי להביא תינוקת
אני מקווה שיתגשם אם אני אתחיל להזיז את התחת
אבל כתבת יפה וזה מה שבעצם רציתי להגיד
מצחיק. בדיוק חשבתי על זה היום שוב כשקראתי מוסף במעריב על בתים ומשפחות של חברי כנסת. גם עלה לי בראש פוסט על זה. יש לי סלידה מה"שלושה ילדים" הזה. כבר כתבתי זאת כמה פעמים בעבר בכל מיני מקומות, גם ברשימות. הדבר הזה של מספר הילדים ושל מקובלויות או מוגבלויות חברתיות מעסיק אותי. אני חושב שילד אחד זה עולם ומלואו ואפשר להסתפק בכייף. שני ילדים זה אחלה. למה צריך שלושה? ובאמת, גם הנטל הכלכלי זו מכה. ונטל הזמן שאין לך. היום כמובן יש את הטרנד אצל היאפים לעשות 4. אולי בגלל המיתון זה יתמתן עכשיו. לא מבין את הקטע הזה של שלושה, למה. מי קבע. זה פשוט ראוי להערצה בעיניי שיש מישהי שפוייה כמוך שאומרת שהיא לא רק מסתפקת בשניים אלא בשום אופן לא רוצה לעשות שלישי. גם אני כך. לא מוכן בשום פנים ואופן לעשות שלישי, בשום מצב או תסריט. ולגבי הגבר ההוא שאת רוצה להשטיח עם משאית. אין לך את התמונה המלאה וזה לא הוגן להסיק מסקנות כאלו מהירות. לא כל הגברים חארות. ולא בהכל הם אשמים, יו נו. זה ה"מצב". אשם. הזוגיות התובענית עם ילדים. החיים כאן. וכ"ו.
אני כתבתי בכעס על הגבר הזה בגלל שיש לו שם מערכת יחסים נוספת, ולדעתי זה מה שגורם לו באמת לקום וללכת. זה פשע כלפי אשה בהריון. גם אם לא, אשתך יולדת עוד חודש, רבאק, תחכה שנה שתתאושש, תחשוב עליה.
יולי, טוב שאת כותבת את זה, גם אני חשבתי על זה כשהיינו רק עם אחד, בהחלט מהשיקולים העיקריים שלי להביא עוד אחת.
מלוכסנת, תתפלאי לפעמים שניים נופלים מהרגלים עם בת שנתיים 🙂
תודה לכולם
טקסט בנוי לתלפיות. אבי תמיד אמר שבפעם הבאה הוא עדיף לגדל עיזים… מסכימה עם כל אחת מהתובנות שלך. שלי לא חיכה להריון השלישי אלא עשה זאת באמצע השני. לא היה קל אבל לפחות הצנזור על הכתיבה עזב יחד איתו
ריקי, זה כתוב מצוין.
והנושא חשוב.
לענין עצמו: מסכים עם תמר פלג. "הגבר – לא משנה מה יעשה, זה אף פעם לא יספיק". זה נכון. אצל הנשים הישראליות אני מוצא את "עיקרון התלונה המתמדת". הנושא והמושא משתנים – אבל התלונה תמיד תישאר שם. נגד הגבר.
יש גברים מחורבנים, שמגיע להם "שיעברו עליהם עם משאית", אבל יש גם גברים מצוינים וטובים (רבים מחבריי) – שצריכים לנשק להם את הידיים שהם נכנסים הביתה, כי הם הכי קרובים למודל "הגבר המושלם", ועדיין הם לא זוכים ליחס טוב מהנשים שלהם (לדעתי, כצופה מהצד).
יש בי אמפתיה גדולה למצבן של נשים ישראליות. כלומר: אני חושב שקשה מאוד מאוד להיות אישה בישראל (אבל יותר קשה להיות אישה בהודו, בסין, בפיליפינים, בניגריה או בערב הסעודית).
ובשורה התחתונה: אפשר להביא גם חמישה ילדים, אם יש מוכנות נפשית ויש יכולת כלכלית.
זה מאוד עצוב לצמצם את זה ל"זה", אבל אם יש הרבה כסף – ואני מדבר על *הרבה* – מונע את כל הבלאגן. כשיש אפשרות לממן מטפלת, אופר, בייביסיטר, מנקה קבועה, מבשלת ונסיעות לחו"ל ולחופשות לעתים קרובות, אין שום דבר שהוא קשה מדי.
שמתלוים אליה, הביאו אותו להחליט לא ללדת ילדים. אני, זאת אומרת. והמצחיק הוא שהבנתי א זה הרבה אחרי שנפלה ההחלטה, כי בבסיס חוסר הרצון להוליד בני אדם נבע ממקומות לא כלכליים, לא של זמן, לא של אחריות אלא איזו חרדה עמוקה מחוסר היכולת לשמור עליהם מהעולם הזה.
"לרוב האנשים – ולגברים במיוחד לדעתי – אין מושג קלוש ברמת התובענות שילדים קטנים מביאים לחייהם, ובמחיר שתתבע מהזוגיות" –
אם מדובר באנשים בלי ילדים – אפשר להבין למה הם לא קולטים את גודל האחריות, התובענות וכו'.
אם מדובר באנשים עם ילד אחד שלא קולטים שהצורך לפרנס שניים, לחלק תשומת לב בין שניים וכו' זה שונה מהותית מאחד – עוד אפשר להבין.
אבל אנשים עם שני ילדים שעושים את השלישי בלי להבין איזו תובענות הילדים מכניסים לחייהם? יש להם כבר שני ילדים והם עדיין לא קלטו? תמוה מאוד. גם גבר שעובד עד שעות מאוחרות מאוד וגם ניחן באישה קדושה, בכל זאת חוזר הביתה כל יום (בד"כ), נמצא בבית לפחות בשבתות (בד"כ), מודע לנטל הילדים על התקציב המשפחתי (הוא עצמו קורע את התחת בעבודה כדי לפרנס את אותם שני ילדים. מה, לא ברור שילד שלישי יוסיף עוד קריעת תחת וקשיי פרנסה?) וכן הלאה, והוא אמור כבר לשים לב שהעסק של הילדים, הממממ, מאתגר מאוד, למי שכדברי בועז לא זכה בבוחטות של כסף (ורוב הישראלים הם כאלה, רובנו לא עשירים כקורח). מה הקטע?
לפני שנולד לי ילד הייתי בטוחה ששלושה ילדים זה הכיון. היום אני חושבת ששניים זה יהיה נהדר. ההכרה ברמת התובענות שילד דורש שינתה לי את המחשבה ואני חושבת שאימא, אבא ושני ילדים זו יופי של משפחה. ובכן, ימים יגידו.
שלושה ילדים זו בחירה מוזרה, וסליחה שאני סוטה מהנושא הרציני, ופונה לרציני אחר, אבל אני … בשם השני שהופך במחי ילד שלישי לילד אמצע עם
חותם אמצע די אכזרי…
http://www.notes.co.il/chelli/35125.asp
וגבר שבוחר לעזוב אשה עם שני ילדים קטנים ובחודש שמיני להריונה ראוי לכל גינוי…אין סיבה בעולם שתצדיק מעשה ערל לב ואכזרי כזה…
מעניין מה "ינצח" אצלך…הרצון להספיק עוד הרבה או הרצון שאת מודה שיש בך לעוד ילד…נחכה שנה שנתיים ונדע….:)
עם שאלות ותגובות על ילדה אחת בת חמש וקצת. "היא לא רוצה ילדים", אומרים בצער ורחמים. זה לא נכון כמובן. רוצה, בזמן שאני אחליט ושום "חייבים" ו"ככה כולם" לא ישנו את זה. כנ"ל לגבי שלושה או ארבעה ילדים. מתי שנוח, איך שנוח ואם בכלל. כשנפסיק להתייחס למה אומרים ולמוסכמות החברה שמישהו פעם קבע, יהיה לנו יותר נוח.
חלי, איפה קראת שאני מודה שאני רוצה עוד ילד? ממש לא. כן, לפעמים אני רואה תינוק מתוק ומתגעגעת לתחושה שהוא כרוך אחריי, במיוחד כשיש לי בת שנתיים וחצי בשלב האדיפאלי כנראה, אבל שניה אחר כך אני נזכרת.
בועז, אני מקווה שהילדה שלי תגדל לעולם שבו לא צריך לנשק את ידי הגברים שמואילים לבוא הביתה לקלח את הילדים, או להכין להם ארוחת ערב. עולם שבו זה מובן מאליו שכל מה שכרוך בילדים או משימה מ ש ו ת פ ת במלואה! כרגע מסביבי אני לא רוצה את זה. ונכון, כמה זה נורא שהעניין הכלכלי הוא המכריע פה, אני בתקופה האחרונה עובדת הרבה פחות, ולכן ברור שאהיה יותר עם הילדים, וברור שאם כסף לא הייתה בעיה, יש פוסטים שלא היו נכתבים פה, למשל, על זה שניקיתי את המטבח במשך שעה וחצי הבוקר, ומיד אחר כך הכנתי ארוחת בוקר ונחשו מה, הכיור מלא שוב! סיזיפיות נפתרת כשיש כסף.
תא – לפעמים הילד השלישי הוא זה שגורם לסחרור, ולהיות הקש ששבר, לפעמים עם שניים עדיין שורדים, וילד שלישי מתחיל מחדש את המעגל הסיזיפי של התלות, הלילות, הכל. ברור שהם יודעים מה זה, גברי םעם שני ילדים, אני חושבת שהתייחסתי יותר לגברים שעדיין לא נכנסו להורות. ועדיין, גיל ארבעים המסוכן, התחושה ש"זה הכל"? ילד שלישי יכול להיות בהחלט תוספת הרת אסון.
דפנה, גם אני חשבתי ככה, הרבה שנים, עד גיל 32 למעשה. האם אני מצליחה לשמור עליהם מהעולם הזה? לדעתי לא מספיק.
שולמית, תודה, אני שואלת את עצמי הרבה אם זה צנזור אצלי או פשוט תירוץ.
התגובה של תמר פלג העציבה אותי מאד. התמיכה שנתן לה בועז רק הוסיפה לכך.
תמר, אשה המגדלת ילדים היא אדם עובד מאד ומותש מאד גם אם היא לא מוסיפה לזה קריירה בחוץ או הברקת הבית כעובדת בית. זאת מלכודת שובניסטית ידועה, להפוך את עובדת הבית לבטלנית ואת עובד החוץ למפרנס. להזכירך, לנקות, לבשל, לטפל בילד (כולל הקשבה אינסופית למצבו שזה החלק המתיש מכל), לכבס- כל זה שווה ערך להרבה מאד כסף. אז אם הבעל יוצא לעבוד בחוץ- תזכרי שהאשה שעובדת בבית מפרנסת ע"י חסכון. ותזכרי שאצל עובדת הבית לא נגמר היום אף פעם כשיש לה ילדים קטנים ולכן מוטל על הבעל להמשיך את העבודה איתה בשובו מבחוץ. לכן ישיבות העבודה בהרבה משרדים מתחילות אחרי הצהריים- שיגיעו הביתה כדי להקריא סיפור לפני השינה ולא יותר.
לתגובה של בועז קשה לי להתייחס דווקא מפני שככותב הוא מחונן בהבעת רגשות עשירה ומדוייקת וכאן הוא נשמע לי כאחרון הטוקבקיסטים באתר "יחסים" של ווינט. הנשים הישראליות הן מתלוננות מתמידות, בועז? הן גם לא שוות כמו הרוסיות/שוודיות?
אחת מהצפון, ולמרות שאני מאוד אוהבת את בועז, וחושבת שהוא אבא נהדר, גם אני הרגשתי ככה.
ריקי, כתוב נהדר.
לשמחתי, אני כיחידנית פטורה מכל ההתלבטות הזאת, ילד שלישי יהיה בגדר התאבדות כלכלית ורגשית מוחלטת, ואלא אם אלוהים יגלה חוש הומור ממש אכזרי וישלח לי תאומים בפעם הבאה, שני ילדים יספיקו לי.
מה גם שדווקא ילד שני, כשאני יודעת בדיוק לקראת מה אני הולכת, מפחיד אותי הרבה יותר מילד ראשון – זה בדיוק ההבדל שבין קריאה על חוסר שינה לחוסר שינה במציאות.
לבועז: לשום גבר לא צריך "לנשק את הידיים" בגלל שהוא ממלא את תפקידו בברית הזוגיות. בתור אב לבנות, קשה לי להאמין שאתה באמת חושב שהן יצטרכו לנשק את ידיו של בן זוגן כי הוא מגיע בזמן לשעת המקלחת וההשכבה.
לא ברור לי איך הסקת מדברי שאני מפחיתה ממאמציה וקשייה של האם בסיפור שהבאתי. ודאי שהיא עובדת קשה בגידול הילד. הנתונים הם שהיא אינה עובדת מחוץ לבית ולכן עול הפרנסה נופל במלואו על בן הזוג, שאינו חוגג עם איזו קריירה מלאת סיפוק אלא עובד קשה כדי להביא כסף. וגם עושה את מיטבו בבית. אין לי שום ביקורת כלפי העובדה שמישהי אינה עובדת מחוץ לבית – לא כולן מסוגלות לזה במקביל לגידול ילד (אפילו שהוא בגן כל יום עד ארבע). מדובר בשני אנשים טובים שעושים את המיטב למען משפחתם הקטנה. הנקודה שלי היתה שלעתים, גבר שעוזב את הבית בטענה שאינו יכול לשאת עוד את הביקורת המתמדת מצד אשתו אינו בן זונה שראוי לדריסה. לפעמים מסתתר שם סיפור מורכב יותר על חוסר-תקשורת הדדי, ששני הצדדים תורמים לו ואחראים לו במידה שווה.
נשים מתלוננות הרבה הרבה יותר מגברים.
נוצר מצב בשנים האחרונות, שלפיו רק הנשים נושאות בעול גידול הילדים.
אז בבקשה להרגיע, ומיד.
רוב חבריי (הגברים) גם נושאים בעול גידול הילדים (הכל, כולל הכל) וגם עובדים בחוץ (קשה) ומביאים כסף.
לגדל ילדים זה קשה מאוד לשני הצדדים, אבל איכשהו תמיד שומעים רק טענות של נשים נגד גברים.
שמת פעם לב לביטוי "מביאים כסף הביתה"?
אף פעם לא אומרים אותו על נשים.
על גברים תמיד אומרים, בהקשר של ילדים ואישה ובית, שהם מביאים כסף הביתה.
לא סתם מרוויחים כסף.
זה ממש מזכיר את הסצנה של אריק איינשטיין ממציצים "בשביל מי אני עובד? בשבילי? זה בשביל לחם בשבילך בשביל הילדה". לא ייאמן שאנשים פה מעלי עדיין משתמשים בביטוי הזה.
אני מצאתי פתרון בדמות עצמאות כלכלית. אין דרך אחרת. אם הדבר שאיתי יילך זה לא ימוטט אותי. לא כלכלית ולא משום בחינה אחרת. אתאבל עליו מעט ואמשיך הלאה. אני מציעה לא להיות קורבן מבחינה תפיסתית.
כמובן שאישה שכבר נמצאת בתוך סיטואציה של ילדים בלי עבודה, תלוייה כלכלית בגבר… היא בבעייה.
העצה היחידה שהייתי נותנת לה היא "לא לפחד כלל". שיילך לדרכו אם הוא רוצה ללכת. חיים עם גבר כזה הם סיוט וגם לה מגיע אהבה. המשבר הזה הוא הזדמנות בעצם. לצאת לחופשי, למצוא עבודה, למצוא גבר חדש. מאוד קשה אבל שווה.
אומרים ועוד איך "היא מביאה הביתה יופי של משכורת". בהחלט אומרים.
אבל בלי שום קשר, גברת מ צודקת.
עצמאות כלכלית היא חובה לאישה. אני מחנך ככה את שתי בנותיי. אף פעם לא להיות תלויות בגבר כלשהו.
ריקי, את כותבת ש"חיים עם גבר כזה הם סיוט וגם לה מגיע אהבה". אני עדיין לא מבינה למה להניח שבכל סיפור על זוגיות שלא צלחה וגבר שקם ועזב מדובר בגבר שהחיים איתו הם סיוט. התסריטים המציאותיים מגוונים הרבה יותר, ומורכבים יותר. אני לא מדברת דווקא על הסיפור שהבאת כאן אלא על הקביעות הגורפות שבאו בעקבותיו. מה זה "לצאת לחופשי"? בחלק גדול מהמקרים עומדים שני אנשים שלמרות כוונותיהם הטובות והשתדלותם האינסופית לא היטיבו לנהל את חייהם המשותפים, אולי בשל אי-התאמה בסיסית, ואולי בשל אי-כשירות כלשהי שתלך איתם לכל קשר חדש כל עוד לא יבדקו מה היתה תרומתם לכישלון הקשר.
בעניין עצמאות כלכלית, זה ודאי מומלץ, אבל לא תמיד אפשרי. וכאשר הפרנסה מוטלת כמעט כולה על כתפיו של אחד, אני חושבת שמאמציו בתחום הזה ראויים להערכה ולתודה, בדיוק כשם שראוי להעריך את מי שמקדיש את זמנו וכוחו להיות עם הילדים רוב שעות היום. זו חלוקת תפקידים לגיטימית.
אגב: בעיני לגמרי מתקבל על הדעת להתמוטט בעקבות פרידה, בלי שום קשר לעניין הכלכלי. ברור שאחר כך ממשיכים הלאה. אבל קשר אינטימי ממושך עם אדם אחר הוא לא משהו שהייתי עוברת לסדר היום אם הוא היה קורס לי.
לא מבינה ולא הבנתי אף פעם מה העניין הזה עם השלושה ילדים. כשהבת הקטנה שלי הייתה בת 3, ועדיין גרנו בקיבוץ, התחילו לשאול אותי מתי אני מביאה את השלישי.
אז כבר ידעתי, שאני פשוט לא מסוגלת "להביא" עוד ילדים. כל אחד משני הילדים שלי זה עולם ומלואו, ואני לא מצטערת לרגע על כך שהם "רק" שניים. להיפך.
מה שבונה את המשפחה זה לא שלושה ילדים, או שניים, או חמישים. זה הבסיס עליו היא מתפתחת, האהבה, הכבוד, האכפתיות. ועוד מיליון דברים גדולים וקטנים.
תמר פלג, את צודקת לגמרי, מסכימה עם כל מילה ועדיין חושבת שלנטוש אשה בהריון זה מעשה ערל כמו שאמרה חלי. אני חושבת שראוי להעריך את מי שמביא את הפרנסה בבית, בלי ספק, זו חלוקת תפקידים לגיטימית אולם טיפול בילדים אינו דומה לעבודה משרדית כל שהיא, הוא קשה יותר מכל עבודה שאני מכירה, לכן אני מאוד מבינה את התביעה שלה ליותר נוכחות שלו, כי העובדה שהוא מפרנס לא פוטרת אותו מחלוקה מסוימת של עול, בכל זאת זו המשפחה שלו.
סיומת ההודעה שלך מזכירה לי את הספר שלכם, ימי הנטישה, שלא יכולתי לקרוא בדיוק בגלל זה, יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להתמוטט.
מ', בועז צודק, מעריכים אשה שמרוויחה טוב כי מעריכים כל אחד שעושה את זה בחברה הזו, יותר מכל תכונה אחרת, אבל אני לגמרי מסכימה עם המסקנה שלך, ואנסה לחנך את ביתי לעצמאות כלכלית משלה .
אליסיה, היי, אני איתך.
גם אני בחרתי לוותר על הבאת ילדים, וההכרה בתובענות של גידול ילדים, בין אם האישה עובדת או נשארת בבית עם הילדים, גורמת לי להיות שלמה עם הבחירה שלי והמחיר (החברתי בעיקר) שלה.
בכלל, לחץ חברתי זה דבר שמומלץ להתעלם ממנו אם הוא סותר את הרגשות שלך. קשה בהתחלה, נהיה קל יותר עם השנים.
בהתחלה לא רציתי ילד. ואז החלטתי שכן – כי אמרו שאהיה שלמה יותר וגם פחדתי שאצטער אח"כ. אח"כ גם לא כמהתי ממש לעוד אחד. אבל עשיתי אותה בשביל שהראשון לא יהיה לבד בעולם הזה, כשאני כבר לא אהיה כאן. אבל אז באו שתיים, תאומות. אז יש לי שלושה. באמת שלא התכוונתי.
יש לי שניים ויש להם בדיוק מקום על כל ברך, וכל הזמן שואלים מה עם השלישי. אני ובן זוגי והגיסים והחברים כולנו ממשפחות של שלושה ילדים. זו הנוסחה. אבל טוב לנו ככה. בישראל מתקשים להבין את זה.אני מכירה אישית חברות שיולדות את השלישי בלי לחשוב. כי צריך. כי נהוג.
בתורכיה, סיפרה לי חברה שגרה שם, אם יש לך יותר מילד אחד, כולם זוקפים גבות בתימהון.
אני מתעצבנת כשאני קוראת על הח"כית הזאת שיש לה עשרה ילדים, תמיד כותבים עליה כאשת חיל, כאילו היא מגשימה אידאל. ואני תמיד חושבת איזה מסכנים הילדים. האם הם צריכים לקבוע תור מראש עם אמא? כמה קשה להתחרות עם כל כך הרבה ילדים על אמא.
וחוץ מזה, גנבת לי, בדיוק רציתי לכתוב על זה פוסט.
דנה, לא גנבתי בכלל, אשמח אם תכתבי, כל אחת יכולה להאיר זוויות ולהביא משהו משלה. הנושא מאוד רחב.
לגבי הח"כית אנסטסיה מיכאלי, צר לי, שמעתי אותה מנחה פאנל שבו דיברתי, הדעות שלה מרתיחות, שוביניסטיות נורא, חשוכות ונבערות והיא לא נשמעת לי אינטיליגנטית במיוחד.
יעל, והיום כשיש לך שלושה, לא מציקים לך מה עם עוד אחד?
אריאלה, תודה רבה, אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל לך יש שבט תומך וזה יכול להקל מאוד.
בתיה, ילדים לא צריכים לקבוע את קצב ההולדה שלנו, למרות שאני מזדהה, גם ליונתן היו שאלות בגיל שלוש
ולגבי מיכאלי – היא עם ליברמן, לא ? סיי נו מור.
קראתי את הפוסט ואת כל הטוקבקים ואני מרגישה צורך עז להאיר טיפה על הצד השני, של אנשים שכן רוצים שלושה ילדים. לא מוכרחים, לא לחוצים, רוצים. לפני שילדתי את בני הבכור (והיחיד בינתיים) היה לי ברור שהמשפחה שלנו תמנה אבא, אמא ושני ילדים. לא חשבתי על יותר, לא רציתי יותר.
נכנסתי לכל החוויה הזו צינית וסקפטית עד מאוד. חמושה בסיפורי אימה ופחדים לא מעטים. שבוע אחרי שיהונתן שלי נולד כבר רציתי עוד אחד. כולם אמרו לי שזה זמני והיו גם לא מעט שאמרו: "סחטיין על האומץ" וגיחכו מתחת לשפם שאלו ההורמונים, ותיכף יעבור. דווקא החיים עם ילד גרמו לי להבין שמשפחה אידיאלית, בעיני,דווקא כן מונה שלושה ילדים. פחות מזה פשוט לא הרגיש לי נכון. אומר יותר מזה, אם מצבי הכלכלי היה מאפשר לי, הייתי עושה גם ארבעה. נכון שקשה להתחייב ממרומי פעוט בן שנה וקצת, אבל ככה אני מרגישה, לגמרי מרצון שלי. ויש לי קריירה ויש לי לא מעט יכולות להבין את הקשיים (ואלוהים ואתם יודעים שהם לא מעטים) ועדיין – זה מה שאני רוצה ואם זה היה תלוי בי, כבר הייתי אחרי הלידה השנייה ממש עכשיו.
לדעתי זה עצוב מאוד מאוד שגם מי שרוצה וחושב שיש בתוכו מה שצריך כדי לגדל יותר משני ילדים פשוט לא יכול לעשות את זה במציאות הכלכלית הנוכחית, אם הוא אדם אחראי. ולא, אני לא מדברת על המיתון הנוכחי אלא על המירוץ המטורף אחרי עוד חוג וטיפולי שיניים יקרים ובייביסיטר וצהרון ומעון ב3000 שקל, וזה עוד לפני השכ"ד על הדירה הגדולה ועלות החלפת האוטו. יוקר המחיה שלנו כל כך מטורף שכמעט בלתי אפשרי להחזיק בית בן ארבע נפשות, אז מי בכלל חושב על חמש או שש.
במדינה יותר סוציאלית לא הייתי חושבת פעמיים, אחרי הילד השני הייתי מאמצת בלב שלם ובאהבה גדולה. מצד שני, ביררתם פעם כמה זמן זה לוקח? אני כן, וזו עוד עדות לטעמי למצבנו הבעייתי. אבל זה כבר פוסט אחר לגמרי.
משפחה בכלל במדינה הזאת.
מעניין שיותר ויותר משפחות
חילוניות מגדלות היום שלושה ילדים ולא שניים. אנחנו משפחה עם ילד אחד והמחיר החברתי קשה מאוד.
[זהירות, ספוילר!]
זו כרוניקה של התמוטטות בעקבות נטישה, אבל בסופה החלמה ושינוי. באמת יופי של ספר, בלי קשר לכך שיצא אצלנו.
בעניין חלוקת העול: ודאי. אין שאלה. הילדים הם של שני הוריהם וזקוקים לשניהם. ועבודת ההורות אף פעם לא נגמרת. בכל אופן, בסיפור שהבאתי לא מדובר בגבר שמתחמק מאחריותו כלפי המשפחה שלו אלא בשני אנשים שעדיין נאבקים זה בזה ומתקשים לשתף פעולה. אני מקווה שהם ילמדו, כי במצב הנוכחי שניהם מרגישים די נטושים.
או.קיי, אז קרובת משפחה אחת שאלה אותך אם בכוונתך להביא ילד נוסף ואולי קצת התאכזבה כשהשבת שלא. יש כאן חטטנות, לא יותר.
אני לא חושב שיש, בחברה החילונית לפחות, לחץ כלשהו על זוגות שיש להם שני ילדים להביא ילד שלישי. מכסימום איזו סבתא רומזת פה ושם. יכול להיות שלרוב המשפחות אכן יש שלושה ילדים, כך שזה מעין סטנדרט, אז מה? לחץ אין כאן. זה שונה ממצבו של מי שבוחר שלא להביא לעולם ילדים כלל.
שנינו – בעלי ואני עם שני ילדינו דיי בטוחים שזהו, מספיק לנו שניים אין את הכוחות הפיזיים הנפשיים והכלכליים לכך
באחד הימים – שהיבטנו מתמוגגים מילדינו, הסתכל עלי בעלי ושאל: "מה, זהו? לא נשכפל עוד אחד/אחת כזו?….
ואני עניתי לו: אתה יודע מה? אין בעיה, בוא נוסיף עוד 100 אלף ש"ח למשכנתא אותה אנחנו מתכוונים לקחת, ונממן בזה אופר, מה אתה אומר?
?
כמובן שכל זה היה כדי להמחיש ב ד י ו ק, מה אני מרגישה…
בעלי חייך ולא הוסיף אומר….הוא הבין ב ד י ו ק למה התכוונתי
ד"א בימים אלה בדיוק החלטתי פשוט לא לענות ולהישמע מצטדקת מול כל אותם "לוחצים חברתית" אלא פשוט לחייך לעצמי ולהם ולממש הלכה למעשה את ההשלמה שבהחלטה
🙂
פה בארה"ב רק העשירים "מביאים" 3 או יותר ילדים. זה כל כך יקר שרק הכנסה מסוימת מאפשרת זאת.
אני כרגע אחרי ביקור בארץ ואני חייבת להסכים עם בעז. הנשים בארץ באמת הרבה יותר מתלוננות למרות שהגברים (לפחות אלו שאני פגשתי) עושים הרבה, לפחות הרבה יותר מהנהוג באמריקה.
דיון מעניין ורלוונטי לחיינו מאין כמוהו,
ומה לגבי משפחה חד-ילדית?
לא מזמן יסמין קיני רצתה לכתוב על משפחות חד ילדיות והתקשתה מאוד מאוד למצוא מרואיינים שאינם חד הוריים, פרודים, או רוצים אבל לא יכולים בגלל בעיות פיזיות.
http://www.nrg.co.il/online/29/ART1/850/139.html
הכותרת של הכתבה, אם כך, לא ממש מוצלחת, כי טרנד- זה כנראה לא.
ציטוט מכונן של בן-גוריון, שהופיע בכתבה
מסביר את ההבניה התרבותית הזו:
"הגברת הילודה היא תנאי הכרחי לקיומה של ישראל, ואישה יהודית שאינה מביאה לעולם לפחות ארבעה ילדים, מועלת בשליחות היהודית."
בימים ההם אמירה כזו היתה כנראה כמו המאמץ להזכיר שארץ ישראל היא ארץ התנ"ך, ומאות אלפי הפליטים שהגיעו לארץ, הם צאצאי אברהם, ויהשוע ודוד.
עדיין, במדינת ישראל מוקדם לדון על השיקולים האקולוגיים בתכנון ילודה, כי זה עדיין לא מהווה איום המשתווה לשלל האיומים הקיומיים גלותיים.
לא רק בהשוואה לארה"ב. בהשוואה לכל מדינה אחרת שהייתי בה – הנשים בישראל מתלוננות הרבה יותר. כל הזמן.
יותר מכך. הנשים שאני פוגש היום מתלוננות הרבה הרבה יותר מכפי שהתלוננו הנשים בדור של אמא שלי – ולאמא שלי היה הרבה הרבה יותר קשה לגדל אותנו, כי אבא שלי עבד בשתי עבודות כדי לפרנס אותנו, וחזר בלילה, כשאני ואחותי כבר היינו עמוק במיטות.
בעז, אני מסכימה איתך. איני יודעת מה הסיבה. אולי מכיוון שהנשים יותר פמיניסטיות בארץ, אולי בגלל הצבא. בכל מקרה הנשים בישראל מאד אסרטיביות או אולי אגרסיביות ואולי מסרסות… איך שתרצה לקרוא לזה, וזה מאד מאד בולט. הגבר הישראלי – בבית חפ"ש בחוץ רמטכ"ל.
במדינות אחרות אולי לא הכרת נשים מקרוב כמו שאתה מכיר כאן אז נדמה לך שכולן קוקטיות מקסימות שלא דורשות מהבעל למלא את חלקו בבית. יש צרפתיות ואיטלקיות שמסרסות את הבעל לגמרי, והן "טיפוס" מוכר, לא משהו ייחודי. שלא לדבר על האמריקאיות והבריטיות. קרא את "גאווה ודעה קדומה" של אוסטן, ותראה איך כבר בשנת 1800 היא תיארה את גברת בנט, האבטיפוס של הבריטית המתלוננת שמשגעת את בעלה…
חוץ מזה לכל מטבע יש שני צדדים – זה לא שהן מתלוננות פחות זה שהגברים שם שותפים יותר.
אני מודה ומתוודה – יש משהו מפתה בלהניח עכשיו את הכל ולהגיד – זהו, סגרתי את הבסטה. עוד שנה פלוס מינוס הילדה תיגמל מציצי ואז הגוף שלי יחזור לרשותי, עוד מעט כבר לא אצטרך לבדוק כל שנייה איפה היא נמצאת ואם לא הכניסה משהו לפה או נגעה במשהו אסור. בגיל שנתיים הלילות כבר סבירים יותר וגם זה לא נורא רחוק – עוד שנה בסך הכל. איזה בן אדם בר דעת יכניס את עצמו לעניין הזה שוב?
אבל אני לא מסוגלת לחשוב על זה שזהו. פשוט לא. עם כל הקושי. ולא בגלל לחץ חברתי. פשוט לא נראה לי הגיוני שיהיו לי רק שתי ילדות. אולי אשנה את דעתי עוד, אבל זה בינתיים.
ולעניין אחר קצת, ובר כאן לא מעט על הצד הכלכלי, ולא שאני מומחית גדולה בדיני חיסכון, אבל ברור לי שזה אפשרי בלי להידרדר למחוזות תחת קו העוני. אם רוצים, כמובן. אבל הפינוק הזה, חייבים שתי מכוניות, חייבים שיהיו שלושה חוגים, חייבים לקנות ולצרוך ולרפד בכסף, חייבים חדר נפרד לכל אחד. אם ממש רוצים – אפשר גם בלי כל אלה, בצמצום.
קוממה אותי לא מעט.
גנים עולים כסף (עד גיל 5, לפחות). דיור וארנונה וחשמל ומים וטלפון (שהכרחי לעבודה) עולים כסף, גם אם חוסכים. תרופות וטיפולים רפואיים הכרחיים שצצים פתאום, עולים כסף (שלא להזכיר טיפולי שיניים).
לי ולבעלי יש אופנוע אחד וזה הרכב היחיד שיש לנו, אין לנו מכונית ומעולם לא היתה. אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים קטנה, שני הילדים גרים באותו חדרון יחד. הילדים לא הולכים לאף חוג כי אין לנו כסף לזה. מעולם לא נסענו לחו"ל.ואנחנו מסובכים בהלוואות ובחובות ובקושי מפרנסים אותם. למה? אין לי כוח להתחיל לתאר כאן, וזה גם יהיה אאוטינג מוגזם. רק אגיד שמעולם לא חיינו בפינוקים, ושיש הרבה כמונו מסביבי. אבל כשמישהו מעיז להתלונן, או סתם להגיד שהוא מרגיש שלא יוכל לגדל עוד ילד מסיבות כלכליות, ישר יש מי שמחליט בשבילו שזה כן אפשרי ושהוא סתם מפונק ועבד לתרבות הצריכה וכו'.
אל תשפטי אחרים ואת האילוצים שלהם לפני שאת מכירה ויודעת.
היא שכורה. חשוב לי לציין את זה כי בגלל אנשים שיפוטיים שמניחים הנחות אני במגננה מתמדת בעניין ההתנהלות הכלכלית שלנו. אם לא אציין זאת עוד יחשבו חלילה שקנינו בית כשלא יכולנו להרשות זאת לעצמנו ולקחנו משכנתא מוגזמת עליו.
כמו שבמקומות מתורבתים יותר לא רואים ולא שומעים אנשים מדברים בטלפון סלולרי בבתי קפה, הופעות ואולמות תיאטרון – ככה במקומות אחרים גם הנשים מתנהגות אחרת, ומתלבשות אחרת.
יש תופעות שהן ישראליות לחלוטין. ג'ינס נמוך, למשל. חימצון אובססיבי של השיער. 4 על 4 שחונה על מדרכה. אדם שצורח בסלולרי כשהוא יורד במעלית עם 10 אנשים. הופעות שמתחילות ב-23:00 בלילה. גברים שמקפידים לא להתגלח. אנשים שמעשנים מתחת לשלט "אסור לעשן". כל אלה תופעות ישראליות. וגם נשים אגרסיביות וכוחניות במיוחד הן תופעה ישראלית.
זה לא אומר ש*כל* הנשים הישראליות הן כאלה, אבל זה בהחלט אחד המאפיינים של האישה הישראלית הטיפוסית. היא לא עדינה במיוחד, בלשון המעטה.
הגבר הישראלי הטיפוסי הוא בהמה גסה, אבל גם האישה הישראלית הטיפוסית איננה ג'יין אייר.
אני מצטערת אם נשמעתי לך מתנשאת. אמרתי את מה שאמרתי בהשראת כמה מהדברים שנאמרו לפני על יוקר הגידול של שלושה ילדים.
ושוב, אני לא אומרת שחייבים. אבל אם באמת רוצים, ולא בגלל לחץ חברתי, זה אפשרי.
שיש כבר שני ילדים, ואז אחד מבני הזוג רוצה לסגור סוף סוף את הבסטה, בשעה שלשני ממש מתחשק עוד אחד. זהו פער לא קל לגישור.
מישהו צריך לכתוב פעם על החברה הסופר-שמרנית שאנחנו חיים בה והלחצים שהיא מייצרת. זה די מדכא לשמוע ממך שאם לא מספיק שאני (ידועה בציבור) צריכה להדוף לחצי חתונה השכם והערב, שחברתי הנשואה ללא ילדים צריכה להדוף לחצי ילד ראשון, שבעלת ילד אחד צריכה להדוף לחצי ילד שני, אז גם אחרי שני ילדים הלחץ לא נפסק?!
דודו, התגובה שלך מעידה לדעתי על חוסר הבנה. תאמין לי שאם היה מדובר בבת משפחה אחת ששאלה פעם אחת זה לא היה כזה עניין. אצלי לא עובר אירוע משפחתי אחד בלי דיון בנושא, שלא לדבר על מכרים מזדמנים שפוגשים ברחוב. וזה קשה.
גם אני ידועה בציבור. מזמן הפסיקו לשאול למה אנחנו לא מתחתנים. ככה!
פתאום אני קולטת שזה שקנטרתי את חברתי הטובה בעלת השלושה ילדים שאמרה שהיא רוצה עוד, זה באמת לא יפה.
אפשר, אין ספק, ומי שרוצה עוד, אין לי אלא לא להתערב, שלא כפי שעשיתי במקרה החברה, זכות כל אחד לנהל את חייו. אבל העניין הכלכלי הוא חלק מזה, כל ילד בעצם לוקח את הרווחה שיכול לספק הכסף הזה, עניין של סדרי עדיפויות. חוץ מזה, תא צודקת – עלות המחיה פה מטורפת לחלוטין
ואני בעל מעורב.
זה תובעני ומתגמל.
אנחנו לגמרי חושבים על הרביעי. ונבהלים מהמחשבה…
הפלא ופלא, בעולם עוד לא שמעו שהנשים הישראליות אגרסיביות וכוחניות יותר מכל הנשים בעולם.
האמריקני חושב את זה על בנות ארצו דווקא:
Top Ten Reasons Why American Women Suck
1) Selfish – to the point where they don't know the difference between love of self and plain downright greed–and drilled into believing that whatever happens is the fault of whatever man is in their life because of the feminist crud drilled into them by the cadre of asexual closet cases called "therapists" who appear on "Ricki", "Oprah" or other such electronic drivel
2) Deluded – into thinking they "deserve" a rich, model-handsome husband who will "take them away from all of this"–whatever the "this" might be–and leading to resentment when they discover that the universe does NOT revolve around them
3) Angry – ALL the damn time about things which are so far out of their control as to be nonsensical–and constantly wanting to "discuss" this mind numbing drivel ad nauseam
4) Psychotic – multiple personalities in the same woman – as "Nomad" put it in the "Star Trek" episode: "Woman…a mass of inconsistencies…", and also when the feminist voices in their heads start with the regrets and victim acculturation
5) Worthless – anything that does not immediately resolve itself in her favor or to her benefit is meaningless to her, especially husband and family
6) Lazy – drilled into their head that they "deserve" a maid, nanny and personal slave to take care of every detail – and that their husband/boyfriend is REQUIRED to cater to their each and every mindless whim
7) Resentful – especially of other women who have things that they do not, in material, spiritual and esoteric senses
8) Greedy – to them, "housekeeping" means getting the house in the divorce (thanks to Zsa Zsa for that immortal line) and sucking the guy for every last cent, even if they had nothing to do with the building of the nest egg
9) Mindless – constant, irritating, idle prattle about topics they read about in some women's magazine and then become instant experts–particularly pop psychology and the latest crap they see on "Oprah" or "Ricki"
10) Vain – believing that they are irresistible to everything in pants and therefore are allowed to behave sluttish and without any honor.
ותראה מה אומר הבריטי על הנשים בארצו
young Uk women have the highest levels of alcohol abuse, STDs, obesity and unplanned pregnancies in Europe. Their unruly behaviour can ruin nights out if you want a quiet drink or a meal.
The costs they impose on the health service, police and social services are so unnecessary and the damage they do to their health reduces their chances of a long and happy life, seems such a waste to me.
Too many unfeminine ladettes – If I wanted a bloke, I'd get a real one! But I'm no pedał!!!
Fortunately most non-British women still behave like real women, which is why I mostly go for Asian and Mediterranean women these days. English women think they are so superior to the rest, but they aren't worth the effort.
ישראלים אומרים אותו הדבר על הנשים בארצם. מזהה פה מגמה?
כמובן. וכל הכרוכיות שמצווחות כאן למולו רק מאמתות את התיזה שלו. שילוב של יבוא מאוחר של הפמיניזם, נטיה כל-ישראלית לתגובת יתר היסטרית בכל עניין, וה"מגיע לי" המפושט לכל תחום, כל אלו אכן מתמצקים לכלל תערובת לא נעימה של פמיניזם קולני ומוקצן, טרוניה מתמשכת וכו' וכו'. ואולי זה פשוט חוסר הנימוס הרגיל במקומותינו שפושה גם למערכות היחסים המשפחתיות. כולל קללות וכו'.
אין בי שנאת נשים.
ואפשר להגיד "לא, לא, לא" – ואפשר להסתכל למציאות בעיניים.
ישראל מדינה כוחנית, שאינה מאמינה בעדינות, בנימוס, בהתחשבות ובתקשורת שקטה.
לכן גם הנשים אינן חפות מכך, והן צעקניות יותר ותוקפניות יותר ושונות בתכלית מהנשים האירופאיות שיצא לי להכיר (והייתי פעם-פעמיים במדינות שונות, במהלך חיי).
גם אם תטמני את הראש 100 פעם בחול, זה לא ישנה את העובדות. והעובדות קשות הן.
הורות הינה הדבר הכי טבעי בעולם ועם זאת – אולי אינה כל כך טבעית. אולי זהו מיתוס שמותר להרהר בו… הורות דורשת עבודה מתמדת.
התגלגלתי לכאן כבר לא זוכרת איך ופוף אבדה לי שעה 🙂
אני מוצאת את עצמי פה בשאלות והדילמות, מתעצבנת על תגובות, מזדהה לגמרי, אוספת נקודות למחשבה – מרתק פה, ותודה על זה!
רציתי לומר שבחוויה שלי חושבים ומתכננים ומחפשים מה נכון ומתי הרגע וכל הדברים ההגיוניים האלו, ותכנון זה טוב! אבל אז זה פתאום קורה וכל השיקולים נדחקים הצידה, ויש את הקסם הזה שהוא עוד מישהו איתנו, עוד אישיות שמצחיקה, מרגשת, מלמדת, או סתם שום דבר מיוחד, פשוט היא וזהו, וכל השאר אבק.
ילד זה לא לישון איזה שנתיים, חרדות, כסף שאין, רופאים, מושב באוטו, מאזן דמוגרפי…
אבל כשהוא כבר נמצא זה ברור שהדברים האלו הם שוליים. כן, צריך לחשוב עליהם ולקחת בחשבון, אבל הם שוליים לחלוטין.
אין לי ביקורת על דברייך, להפך – אם משהו קיבלנו מהפמיניזם (חוץ מעבדות בפרך) זה את ההכרה בזכותנו לתכנן את המשפחה ואת הקצב שמתאים לנו, ואת זה שזה לא העניין של אף אחד מתי וכמה מתאים לנו.
תודה, מחמם לב.
אלון, אני שמחה שגם גברים מכירים בזה.
כמי שבאה ממשפחה עם ארבעה ילדים זה תמיד נראה לי מעט מדי ואם לא הייתי מתחילה מאוחר היו לי בטח ארבעה. כן, זה יקר, כן זה קשה, כן זה תובעני אבל לא היינו עשירים עם שניים ואנחנו לא עשירים עם שלושה. לא היה לנו בית משלנו עם שניים וכו'. אני באמת לא חושבת שהעול הכלכלי הוא הסיבה לא ללדת עוד ילד (ותסלחו לי אבל אני מקיאה מהביטוי 'להביא עוד ילד'. להביא מאיפה, מהמכולת, מצער בעלי חיים?). העול הנפשי שמוטל בדרך כלל על האמא המודרנית (אל תעלבו, גברים) הוא עצום. הצורך גם להיות אמא מספיק טובה, גם להתפרנס, גם למצוא זמן לעצמך גובה מחיר מאוד גבוהה ובאמת צריך לחשוב הרבה לפני שהופכים למשפחה (עם אחד, שנים או שלושה). אבל בואו לא נגזים, תוך כמה שנים הם גדלים והייאוש הופך הרבה יותר נוח. הגדול שלי תיכף עוזב את הבית ושלושה זה נראה לי מעט כל כך פתאום …
ויחד עם זאת, לי זה שווה. כל ילד הוא עולם ומלואו והעובדה שיש לי שלושה עולמות כאלו בבית הופך אותי להכי עשירה בעולם.