בשיטוטיי האחרונים הקשורים במטלות החג, הכנות, פעילות, טיולים, אני שמה לב יותר מאי פעם לכמות האנשים והילדים השמנים-  שעלתה משמעותית לפי סקר שבוצע לאחרונה (אין לי כוח לחפש), ולפי התרשמות לא אובייקטיבית.

הרבה, הרבה מאוד אנשים עם עודף משקל ניכר, ילדים גם, וכל זה בתרבות שמקדשת את תרבות הכושר שהיא חלק מהלייף סטייל של העידן הזה.

 

כבר כתבתי פה פעם, ויש להביא זאת שוב כגילוי נאות, שעליתי במשקל מאז ההריון הראשון, ואת חלקו אני שומרת עד היום, כך שגם אני לדעתי בעלת עודף משקל מסוים, תלוי בפרמטרים של המתבוננ/ת.

אני תוהה מה הופך את המשפחה הישראלית, מעבר לאבחנות סוציולוגיות, למועדת לפורענות בעניין הזה. נכון, השפע, הבולמיה הצרכנית שלנו, אורח החיים, המחשבים לילדים במקום פעילות בחוץ, אבל אני מנסה לחדור פנימה אל הפסיכולוגיה של השומן והמשפחה, והמסקנות שלי עדיין עמומות ואישיות מידי. קשורות מידי לפסיכולוגיה של עצמי, אבל  אולי כן אבחנה כוללנית אחת או שתיים, בכל הקשור לאמהות אובדות, אוכל מופרז הוא נחמה, מעניק תחושת שליטה, פיצוי מיידי על התלאות והתשישות, והוא גם עיסוק שיש בו אינטימיות עם עצמך, במידה ומאפשרים לך לאכול.

 

קראתי השבוע, לא בפעם הראשונה, שהשומן והעיסוק בו הם אמצעי מדכא מיניות, והמיניות מאיימת על המשפחה, המיניות המשוחררת, היצרית. אני מסכימה. כשנה אחרי שנולד בני הבכור הלכתי עם חברתי למסיבה, אולי כדי להיזכר בעולמי הישן. למבוכתי, פגשתי שם את ה"מיתולוגי" שלי . מה שהעסיק אותי במפגש הוא מה הוא חושב על עודף המשקל שלי, כשהיינו יחד הייתי דקיקה, וזכרתי היטב שנהג לומר ש"אין אשה רזה מידי". אבל תוך כדי שיחה קצרה, לצידה של חברתי, שמתי לב שאני מרגישה נוח בשריון שלי, נוח בעטיפה החדשה שמגינה ומסוככת עלי, מצהירה באופן מוחצן, אני אמא, אין בי מיניות, אני מוגנת.

המשמעויות הטקסיות של אוכל בחיי המשפחה, הדרך שלו ליצור תקשורת גם כשהיא כמעט איננה מחוצה לו, כל זה ידוע ונדוש. אני שואלת את עצמי מה יקרה לכל המשפחות האלו, ולכל הנשים האלו, אם האוכל לא היה משמש לכל אלו, אם היה שולי יותר, כמה תוכן נשאר ברוב המשפחות האלו? בספר ילדים של נורית זרחי, "זולל" היא מספרת על ילד שמבין בסופו שהוא מרגיש רעב כדי לא להרגיש שהוא עצוב ובודד. אוכל הופך את התא המשפחתי לפחות עצוב, ואת משתתפיו לפחות בודדים, אבל תראו מה המחיר, הוא נראה היטב ברחוב. אולי הוא מראה של הרבה מאוד רעב, והרבה עצב. 

 

 

 

 

 

 

25 תגובות

  1. 1
    הסקס והאוכל נמצאים באותו מקום במוח.

    שניהם אחראים על ההישרדות שלנו.

    ולכן יש השפעה הדדית בין האוכל לבין הסקס.

    ישראלים אוכלים כפיצוי על חוסר סקס מספק.
    http://www.notes.co.il/boaz/28089.asp

    ישראלים, בשיא פעילותם המינית, בשיא אונם ועלומיהם ותשוקתם, לא מגיעים קרוב אפילו לממוצע הרגיל של סקס שעושים הצרפתים בשנה סטנדרטית.

    2
    וכשאין סקס, מוצאים נחמה וסיפוק במקרר. במיוחד נשים, שטורפות מתוקים כאילו אין מחר, כשאין להן סקס טוב.

    3
    לגבי השמנת ילדים:
    הילדים שמנים, כי ההורים שלהם אוכלים בלי הכרה, בלי חשבון, מזונות עתירי קלוריות, תעשייתיים ולא בריאים. ילדים לומדים מהוריהם.

    4
    אתה מסתובב בצרפת, באנגליה, סקוטלנד, גרמניה, דנמרק, קובה – ואתה לא רואה אנשים כל כך שמנים כמו שאתה רואה בישראל.

    5
    פעם אפשר היה להוציא את התיסכול על עישון. היום אנשים נוטים להיגמל מעישון, ולכן הם מוצאים נחמה בדבר חליפי: אוכל

    6
    פולחני האוכל של החגים בישראל. אוכלים בטירוף, כאילו זו המהות וזו תכלית החג. כך גם באירועים. בחתונות. במפגשי חברה. אוכל ואוכל ואוכל. אף פעם לא הבנתי מדוע אי אפשר להסתפק במשהו קטן ליד הקפה, וזהו.

  2. "קראתי השבוע, לא בפעם הראשונה, שהשומן והעיסוק בו הם אמצעי מדכא מיניות, והמיניות מאיימת על המשפחה, המיניות המשוחררת, היצרית.."

    איפה קראת? איפה הלינק?

  3. כשאנחנו נמצאים שתקופה לא טובה אנחנו אוכלים הרבה.
    דווקא אגב בצרפת הם רזים היתה כתבה שאמרו שהצרפתים הם הטובים בהרגלי אכילה לכן הם רזים
    יש תקופות שאנחנו יותר רזים ויש תקופות שאנחנו משמינים הפסח בטח לא עשה לנו טוב בהקשר זה
    מזה השמנתי מבאס

  4. על הבורות הענקיים שאנחנו ממלאים בהדחקות. משהו מאלחש, משהו שמקהה רגישויות.
    אוכל עושה את זה לא פחות טוב מכל התמכרות אחרת.

  5. את יודעת, אוכל אף לא היה עניין גדול עבורי. כנ"ל לא הארוחות המשפחתיות בחג. העניין הוא המפגש. אבל אני מתנחמת בסיגריות כך שאני כנראה לא חכמה גדולה. ולגבי הילדים – כמו שבועז אמר, הם רואים אותנו. פשוט מאוד.

  6. אני חושבת ורואה שיש אמת גדולה בדברייך,
    אמת נוגעת ללב ולעוד מקומות
    אבל אני חושבת שאת צריכה לשמור על עצמך לא רק מאוכל אלא גם מלפרסם דברים כאלה
    את צריכה להגן על עצמך יותר.
    אני אומרת את זה במלוא האמפתיה.
    אל תשתפי את העולם בכל זה.

  7. לאקסיומה שכל המשפחות השמנות אומללות בצורה דומה (עוד לפני שדיברנו על ההנחה שאנשים שמנים אינם יצריים או מינים), ואני שואלת כשהיית עם ההוא שרצה את הנשים שלו רזות יותר מדי, היית מאושרת? היית יצרית יותר?

  8. אקסיומה – לא, הייתי מאוד אומללה. היחסים איתו היו זוועה. הוא היה בחור רע.
    מ – למה בעצם? ממה את חוששת? איפה לדעתך בפוסט הזה אני לא מגנה על עצמי? אלא אם את מתכוונת לתמונה.
    וזה מביא אותי לשפל המוג לבן והסכסכן. צ'יקי בחיים לא היה כותב דבר כזה.
    בתיה, אני מסכימה, ומאוד רוצה שתפסיקי לעשן.
    דפנה, כן, בדיוק. אני מסכימה, אוהבת את המילה מאלחש, שומעים בה לחש. רציתי לומר שזו התמכרות פחות מסוכנת, אבל עם כל מה שיודעים היום אני
    לא בטוחה.
    יעל, אכן, המכה הלא כתובה, השמנת פסח. הליכות יצילו מדכדוך. לענת, אני לא יודעת אם זה אצל כולם, אולי הנתונים המדעיים מורים כך, אבל מכירה כמה שמנים שמעידים אחרת.
    לאני רק שאלה, לא זוכרת, אני קוראת המון בלוגים וכתבות.
    בועז, נקודות טובות הבאת כאן, פתח עוד אבחנות מעניינות.

  9. זה הכל שם. ב-Limbic System

    החלק האחורי של הראש שלנו. "המוח היונק", המערכת הלימבית. שם נמצאת השליטה על שני המרכזים, האוכל והסקס. שניהם, אגב, תלויי-ריח. כלומר: אנחנו מגיבים בצורה אינסטינקטיבית לריח של בן המין השני ולאוכל. אלה דחפים בסיסיים, קמאים מאוד.

    ויש השלכה ברורה וידועה בין שני הדברים. סקס ואוכל. אוכל וסקס. אדם מסופק מינית – אוכל פחות. אדם מתוסכל מינית – יאכל יותר.

  10. אני זוכרת את הימים שהאשמתי את כולם בשומן שלי, היום אני יודעת שאף אחד לא היה אשם כשנטלתי בעלות כללית על כאב האֵבֶל שגרם לי להסתגר מהעולם ולצייר מציאות מסולפת וורודה. הנוחות הזו למצוא אליבי לחוסר המיניות, או חוסר סיפוק עצמי ולהיאחז בשומן כסיבה, שגויה בעיני.
    יש נשים כמו ליאת גליק, מעצבת העל שיש לה חנות בגדים בצפון דיזינגוף, שכל צְמִיג בגופה שופך אנרגיות מיניות ראויות להערצה. חוסר המיניות קשור לדימוי העצמי הכללי ולחיבור מול בן הזוג. כמי ששקלה בעבר הלא רחוק שָׁלוֹשׁ ספרות, דווקא במימדים הגדולים התשוקה צִלְצֵל בבהילות מרתיעה. להבדיל מהזוגיות האחרונה, שבה אילצתי את המַפְתֵּחַ להסתובב במנעול המיניות ולפתוח את דלת הסתרים. מאחר וישנה על ידי גוויה א-מינית. שכך גם אם אתה רזה וגם אם אתה שמן, מה שיפיח חיים במין שלך הוא לא השומן והסלידה ממנו, אלא היכולת לאהוב את עצמך ולהתחבר עם עומס המטעמים שבכרס לזה שנשבעת לו אמונים.

  11. מתבטא במהירות העל של המעבר מהתוכן הממשי שהעלית בפוסט, על דימוי גוף נשי, סוגיית מישטור מגדרי באמצעותו ומשמעות המשקל (לא ההשמנה-אלא *המשקל*) בתוכו – לדיון פופוליסטי וחסר משמעות בהשמנה של פסח. ככה זה עובד, ככה נמנעים מהתמודדות עם הדיון האמיתי.

  12. עם כל הכבוד למוח – נדמה לי שההקשרים קצת יותר מורכבים. אכילה וסקס יצרי יכולים לבוא מאותו מקום של תאבון לחיים, וגם של הסחת דעת (והו, כמה סקס פראי יכול להסיח את הדעת) ולעומת זת צייקנות ייצרית יכולה להתבט באי אכילה וגם בא-מיניות.
    מזל שאנחנו לא יצורים פשוטים כמו שהמדע חושב שאנחנו. תשאל את המשוררים במקום (ורצוי את המשוררות)

  13. העולם הוא חתיכת ג'ונגל של בני זונות
    היום את נותנת את החולשות שלך לא ארוזות בשום סובלימציה ומחר מישהו ינעץ בך את הסכין הזאת.
    אני יודעת שאת שועלה ותיקה של פורומים וטוקבקים אכזריים, אבל עדיין אני חושבת שעדיף לא להגיש לאריות את כל הבשר המדמם הזה.

  14. אני מתקוממת מול הכללת כל מי שלא עונה לאידאל היופי הכחוש והעלוב בקטגוריית השמנות.
    אשה בריאה ופעילה שנהנית לאכול תהיה רק לעיתים נדירות רזה "כמתבקש".
    כשמדובר בהשמנה חריגה, באוביס, אני מבינה את האמירות על עטיפת שומן כמגננה בפני מיניות, או אכילה כסותמת בורות בנפש, אבל אני לא יכולה להסכים איתן כשהן נאמרות על נשים שהחליטו שהן אוכלות לשובע, ושיקפצו להם כולם. מה יותר נורמלי מזה?
    מתי פולקעס ותחת הפכו לפשע נגד האנושות?

  15. זולל אכן ספר יפהפה. דוקר אותך במקומות נשכחים.
    מ. את צודקת, אבל אני מאוד מסננת את מה שאני מכניסה, למרות שזה נראה אחרת, אני שוקלת היטב, ויש המון פוסטים שאני לא כותבת. אם התכוונת לתמונה, היא לא מוצלחת במיוחד, אולי צריך להחליף, היא גם מלפני שנתיים בערך.
    לאסתי – זו החלטה נכונה, אני גם לא מתחברת במיוחד עם אנשים שלא נהנים מאוכל.
    אביגיל, את מתארת אותי כאן 🙂

  16. במחשב שלי אני בקושי רואה אותה, היא קטנה קטנה ואין בה דופי. למען האמת כשאני קוראת שוב את הטקסט שלך אני חושבת שאולי הוא באמת לא כל כך חושפני ואולי העובדה שנזעקתי "להציל" אותך מעידה עלי יותר מעליך. אולי אמרתי את זה לעצמי בעצם. עצב חשוף שהתגלה לי.

  17. אפילו דלי. יש לי הרבה מאוד דברים שעוברים לי בראש בקשר לדימוי הגוף שלי ולסיבה שאני ככה, אבל זה פרטי מידי.

  18. נראה לי שאכילה מופרזת קשורה לחוסר האיזון בין איניוידואליות לבין יחדנס חברתי. תחשבו על זה…אם במשפחתי המורחבת סועדים עשרה אנשים מידי יום, ואני עושה קניות ובישולים בהתאם…אז אין מקום לכך שחלק מבני הבית יאכלו יותר מהמנה המוקצבת להם. כי זה יבוא על חשבון מישהו אחר. אבל חוסר האיזון מתבטא בכך שהמצב לא כך. כל אחד ספון בדירתו, בחדרו, עם הטלויזיה שלו, כל אחד עושה את הקניות רק לעצמו, וסבא וסבתא לעיתים קרובות כבר לא חיים עם המשפחה ורק באים לבקר.
    ועוד משהו: צריכת יתר של מוצרים קשיחים ׁ(לא אוכל) אף היא מביאה נזק בריאותי לכולנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *