לפני השאלות, ציטוט; היום בחוג של הגדול, אמא חרדית מספרת שבלילות האחרונים הלכה לישון בארבע לפנות בוקר, היא הכינה סעודת פורים וגם משלוח מנות מיוחד בלילות האלו. "בעלי לא מתפקד עם מעט שינה", היא אמרה, בלי שמץ אירוניה, ואז הזכירה שהוא מאוד כעס כשהיא הפריעה לו בשנת הצהריים כי זה היום שהוא עושה שיחה עם ארצות הברית בערב.

 

הייתי רוצה לשאול אתכן, אמהות, העובדות בחוץ או רק בבית, בכל מצב, וכל מספר ילדים.

בעולם טוב יותר, מה היה משפר את האמהות ואת החיים שלכן? מה הדבר שהכי חסר לכן בחיים, שמעיב על איכות החיים והאמהות שלכן?

התשובות שלי:

עוד שעות ביממה.

להיות פחות עייפה ויותר חיונית במשך יותר שעות

סבלנות (זה אופי).

שיוויון בתפקוד הביתי ומצד שני, שיפור בצד הפרנסה שלי.

 

מאוד אשמח אם תענו

47 תגובות

  1. שבט. עוד נשים, לא במצבי ולא במקום שלי בחיים (כי אלה כולן שוחות באותן צרות), שיעזרו לי בטיפול, בהתארגנות, בכלל. תמיכה נשית, בקיצור. או בעיקר נשית.

    (זה משהו שאני חושבת עליו המון מאז הפוסט שלך על הסדרה של חיימוביץ', ואולי עוד אכתוב על כך. ואולי גם לא.)

  2. אני חושב שהדבר שהכי יכול לשפר את מצבן של הנשים זה שעות שינה.

    כל גבר אמור לאפשר לזוגתו לישון. לקחת את הילדים תחת אחריותו ולאפשר לה לישון.

  3. דברים שחסרים לי והיו משפרים את האמהות שלי:
    -אמא
    -סבים וסבתות (אלו שכן בחיים) מעורבים וקרובים (פיסית)
    -סדר!
    -כסף

    הנ"ל היו מאפשרים לי יותר זמן לעצמי (למשל כושר = אנרגיה טובה = יותר סקס = יותר שמחה?)
    (כל הנ"ל היו מובילים גם לעוד כמה שעות שינה, אבל ממש לא חסרות לי)

  4. התשובה לכל. בכסף אפשר לקנות פתרונות לשעות שינה, עזרה בבית ועזרה בטיפול. חופשות, בילויים, דברים שטובים לנפש ולגוף.

  5. ועוד המון שעות שינה שחסרות לי לתפקוד טוב יותר.
    מגורים בסמיכות לסבא סבתא סבתא סבא -משני הצדדים.
    מגורים בקיבוץ (של סבא וסבתא).
    גמילה מהנקה.

  6. בתיה, אני לא בטוחה אם חוסר העזרה (החיצונית) בבית קשורה רק לכסף. כשהייתי נערה עבדתי (כמו כולן, לא?) כבייביסיטר בשכונה די מבוססת. שמרטפתי על ילדים שההורים שלהם יכלו להרשות לעצמם בלי בעיה מיוחדת לשכור את שירותי לכמה שעות, כשהיה צורך בכך ועדיין, פרט לפעם אחת (אחת!) אף פעם לא ביקשו ממני לקחת את הילדים למרות שהאמא (זו תמיד האמא) הייתה בבית ובסך הכל רצתה לישון בלי שיפריעו לה/לנקות את הבית בלי שיסתובבו לה בין הרגליים/שקט.

    הרבה מהפינוקים הקטנים בחיים אנחנו לא מפרגנים (מפרגנות) לעצמנו בגלל הפחד לומר "אני רוצה לפנק את עצמי" ולא כי אנחנו לא יכולים (יכולות) לשלם עליהם. באופן אישי, נראה לי שסייסטה של שעתיים שווה לא פחות מאשר סלט-ירוק-בגודל-בינוני בבית קפה.

  7. להורים שלי לא היה גרוש על התחת, אף פעם לא היה להם כסף, אבל אבא שלי היה לוקח אותי מהבית לגינה הציבורית בכל הזדמנות, כדי לאפשר לאמא שלי לישון.

    אני טוען שמחסור בשעות שינה הוא הרסני לבריאות, למערכת העצבים וליחסי הזוג.

    ואין ברירה . צריך שיתוף פעולה. חלוקת מטלות. פעם הגבר לוקח את הילדים, ומאפשר לה לישון, ופעם היא נותנת לו אפשרות לישון.

  8. להגיד כל דבר רק פעם אחת.

    לתת הוראות זה מעייף אותי. הלוואי והכל היה מובן ומוסכם מיד. במיוחד אלו ששנואות על הילדות – שעורים, מקלחת, סדר בחדר ושינה בעיקר.

    אולי פעם רק מבט יספיק….

  9. אצלנו זה עובד ככה
    לילה אני במשמרת עד 02:00
    ואחרי יקירתי
    ולילה זה הפוך.
    לילה אני מרדים ולילה יקירתי
    מקלחות כנ"ל.
    ואם מישהו עייף ממש ולא יכול אז מתחלפים.
    למרות שיקירתי לא ממש עובדת ויש מטפלת שש שעות.
    ארבע ימים בשבוע
    וסבלנות סבלנות סבלנות

  10. כסף!!!
    זה אומר בית גודל יותר, עם אופר, או סתם מישהי שבאה שלוש פעמים בשבוע, שומרת על הילדים ובעיקר
    מנקה, מבשלת עושה כביסות!!, שומרת על הילדים שאנחנו יוצאים בערב, שנינו צריכים לעבוד פחות
    אני בטוחה שכמות שעות השינה, הסבלנות, האנרגיה ושמחת החיים, היו משתפרים פלאים!!

  11. לשמחתי
    אני לא יכולה להתלונן
    אפילו לא טיפונת, על חוסר שיוויוניות
    עדיין
    כל הדברים שהזכרתי חסרים…

  12. 1. חצר גדולה גדולה גדולה
    2. עוד משפחות שיש להם תינוקות קטנים יותר וגדולים יותר שגרים במרחק הליכה ויש להם סדר יום דומה לשלנו
    3. עוד עזרה בבית: שמישהו יוריד מבעלי את הבישול, הקניות והגיהוץ וממני את הכביסות, התשלומים והסידורים – כדי שכשאנו חוזרים הביתה מהעבודה נוכל באמת להיות ביחד.

  13. כסף, סבתות, בן זוג מתחשב, מלאן חברות, פסיכולוגית / מאמנת / כותל, בוסית ולא בוס, תובנות של גיל 40 בגיל 25+, בנות ולא רק בנים

  14. זכרי לרשום בראש רשימת קניותייך את ננס,ספוג המתכת שלך!
    כי ננס הוא ספוג שאינו מחליד,אינו שורט ואינו
    מתפרק!
    ננס\ננס\אל המטבח נכנס\עושה לך טוב\עושה לך קל\\ ננס,ננס!

  15. כזאת שגרה קרוב ומוכנה לקבל את הילדים בכל רגע נתון, גם אם אני חייבת לצאת אבל גם אם אני סתם צריכה קצת שקט.

  16. גם בתנאים אידיאלים ילדים קטנים מתישים מאד. בתור מי שעברה את התקופה הקשה תוך כדי עבודה בהיי-טק הפתרון של שמרטפים לא קוסם לי – כי את השעות שאני לא עובדת רציתי באמת להיות איתם, אף שמרטף לא יחנך אותם ולא יבנה עבורנו את הקשר איתם ולא יעשיר אותם כמו שאביהם ואני יכולים.
    לפני הרשימה שלי אני רוצה להוסיף הערה אחת מעט אופטימית: לאט לאט ובהדרגה הדברים משתפרים. הילדים גדלים, העומס משתנה ושעות השינה והשפיות חוזרים. זה לא קורה ביום אחד, אבל אני זוכרת שלבן הצעיר הופיעו מחדש פחדים בגיל 6 ורק כשהתעצבנתי שצריך לקום בלילה וללוות אותו לשירותים כל היום הבנתי עד כמה המצב השתפר: מה שהיה מובן מאילו שנתיים קודם הפך להיות חריג מעצבן. אני מקווה שאני לא זורה לאף אחד מלח על הפצעים, אלו באמת לא זיכרונות נוסטלגיים רחוקים אלא תגלית טרייה עבורי.
    עכשיו הרשימה:
    1. בן זוג. הרבה לפני כל השאר. בן זוג שלא רק "עוזר ותומך", אלא רואה את עצמו כשותף מלא ואחראי בגידול הילדים הוא הדבר הטוב ביותר. בגילאים הצעירים ביותר אין חלוקה שוויונית, כי פיסית הריון והנקה לא מתחלקים, אבל אחר כך אפשר לחלק כמעט את הכל. בדוק. חשוב מאד להצליח לשריין אפילו 5-10 דקות של ערנות לשיחה ביממה, על הדברים הכי טריוויאליים ויומיומיים, אבל בלי "קהל" ברקע. לפעמים זה קריטי כדי לשמר את הזוגיות ולפתור משברים לפני שהם נוצרים.
    2. סבים וסבתות. כאלו שמוכנים להיות עם הילדים בזמנים קבועים ולהקדיש להם תשומת לב אמיתית זאת ברכה ללא תחליף, אלו באמת השמרטפים הטובים ביותר. אמנם גם הם לא עושים הכול בדיוק כמונו – אבל הם ללא שמץ של ספק אוהבים את הילדים בכל ליבם.
    3. עזרה במטלות תחזוקת הבית (ניקיון, כביסה, סדר וכו') או לחילופין – הורדת סטנדרטים. לא מתים כל כך מהר מלכלוך ובלאגן ואם מצליחים לא להתעצבן – אולי זה לא כל כך נורא. ילד מעדיף ללבוש בגדים מקומטים ומוכתמים ולשחק יותר עם ההורים שלו. זה דורש די הרבה עור עבה בנורמות הישראליות, אבל אפשרי. אני לא בטוחה שכסף הוא פתרון הקסם – להביא עוד ועוד עזרה הביתה ז.א. לנהל עוד אדם אחד לפחות – גם זה דורש משאבים נפשיים וזמן – שאלו הם הדברים שחסרים באמת.

  17. קודם כל ימימה – מנדיוני עם משפחות הודיות מורחבות שבהן חי שבט נשי שכל היום מחזיק ילדים על הידיים עד שכבר לא יודעים איזה ילד שייך למי – קחי בחשבון שזה הדדי. אין שם אמא אחת פנויה ואחרות שעובדות מסביבה. כולן כל הזמן כל הזמן מבשלות ומכבסות ועובדות ומרדימות ומחתלות. באיזשהו מקום זה אפילו יוצר יותר עבודה.

    נפשית אולי זה עוזר – למרות שבשלב מוקדם מאוד רובן עולות על העצבים של כולן ונהיה כזה סיר לחץ שתמיד יש לי הקחה כשאני חוזרת לחיי הרגילים, הפשוטים, נטולי השבט הנשי..

    ומה שהיה דרוש לי – צי אדיר של מטפלות נפלאות, שאפשר לסמוך עליהן, ושאפשר תמיד לפנות אליהם כשהקבועה חולה/הולכת/חוזרת/כן יכולה/לא יכולה וכו.

  18. וישפר את שעות השינה, הסקס, המצב הכלכלי, השקט הנפשי ובכלל – זה פשוט לוותר על הילדים.

  19. אמנם זה לא סקר לפי הכללים, אבל נראה לי שהן משקפות משהו אוניברסלי. הכאב שעולה פה על היעדר השיוויון והשיתוף עם בני הזוג מטריד, הוא מלבה את המחשבות שלי על שינוי מודלים משפחתיים והסיבות להם. נושא תחזוקת הבית הוא בהחלט מהמורה דרמטית, ויכול להוריד הרבה מתח עם עזרה מתאימה. ומעל הכל, לאן נעלמו הסבים והסבתות, לעזאזל?

  20. סבא וסבתא עדיין צעירים ויש להם עיסוקים משל עצמם/סבא וסבתא כבר מבוגרים מדי ואין להם כוחות לטפל בזאטוטים/סבא וסבתא גרים רחוק מדי בשביל לשלוח אליהם את הילדים בספונטניות בהתרעה של עשר דקות.

  21. מה הדבר שהכי חסר לכן בחיים, שמעיב על איכות החיים והאמהות שלכן?
    אני אמא חד הורית והתשובה היא:
    בן זוג ועבודה.
    תמיד אומרים לי: איזה כיף לך שאין לך בעל שמנג'ס לך בבית. כנראה שזה נכון.
    אבל זה לא בן זוג נכון? לא שקשה למצוא כל כך בן זוג. יש המון בחורים בחוץ, בחיי ובסוף פוגשים. הבעיה היא למצוא מישהו מתאים.
    ולגבי עבודה. פשוט אי אפשר למצוא עבודה. למצוא עבודה זה בלתי אפשרי ממש, תאמינו לי.
    פעם שאלו אותי: מה יותר קשה למצוא: עבודה או בן זוג? אמרתי חד-משמעית: עבודה כמובן. זה בכלל לא שאלה.

  22. היי ריקי,
    רוב התלונות והקיטורים של זמן ושיוויון מוכל הג'ז הזה…הם קיטורים טכניים.
    הפתרון מצוי בהבנה ובהפנמה האמיתית שאת האמא-האשה- העובדת.החברה האחות הבת..כל מה שאת …הוא משאב מוגבל.
    וכמו במשאב מוגבל יש לקבוע סדרי עדיפויות.
    הבעיה אצל נשים שהן לא מסוגלות להרפות, לוותר לעצמן, תובעניות ללא גבול.
    לנשים יש חלומות שיעזרו להן יתמכו בהן אבל מבלי שהן תשתפנה או תסגרנה את הקשיים שלהן.
    מעט בעלים כמו החרדית שכתבת עליה חיות לצד בעל שאומר שזה לא מעניין אותו.
    רובם היו שמחים להיות לעזר אבל לא באמת אנחנו מוכנות להרפות ולוותר על השליטה….
    הורות היא ריצה למרחקים ארוכים.
    כשהילדים קטנים…חסרות שעות שינה…
    כשהם גדלים חסר כסף…
    בכל צומת עוצרים
    מבררים איפה אני
    מה יכול הטעין ולמלא אותי כדי שאוכל לחלק עוד מהאנרגיות שלי.
    מנסיוני למדתי שנשים יודעות מה הן צריכות רק
    לעזזאל, הן לא יודעות לבקש את זה.
    נשיקות
    ליאת

  23. אני מסכימה שאנחנו לא יודעות להרפות ומאוד תובעניות בקשר לעצמנו אבל אני לא מסכימה שאם נדבר על הקושי ונחלק סמכויות יקרה הנס, לא אצל כולן. ברור שיש גברים נפלאים, אבל גם בלי הדוגמה הקיצונית של החרדית, אני שומעת הרבה מחברות שהבעלים לוקחים כמובן מאליו שאמא, גם עובדת, היא האחראית המרכזית לטיפול בילדים והבית ברוב ימות השבוע, ומאוד מתנגדים לשנות את הסדר, בתירוץ המרכזי של פרנסה. אני מאוד סקרנית לדעת מה היה קורה אם נשים היו מתחילות להרוויח כמו גברים, האם הם באמת היו מתחלקים שווה בשווה?
    את יודעת מה, נכון, אני לא יודעת לבקש מה אני צריכה, אני יודעת להתמרמר, אולי זה ההבדל וכאן גם שורש הבעיה.

    גלי, נגעת לליבי מאוד עם ההודעה שלך, הקושי הזה הופך את החיים למסובכים הרבה יותר, עבודה נותנת עוגן וקונטרה לאמהות.

    ל:) זה חלק מהבעיה בעידן הזה.

  24. בו מנהלת אישה בת 32 עם שני ילדים קטנים ממש, שעושה עבודות יד מהממות שהתגובה אליהן היא אשפוז מיידי, ומתברר שזה רק התחביב שלה.
    היא כותבת בלוג גם ובלילות תופרת שמיכות טלאים ורוקמת עוגיות לילדים של החברים שלה.
    אני פשוט לא מבינה איך זה אפשרי.
    גם אני נכנסתי עכשיו להנאת התפירה שכל כך התגעגתי אליה, לכבוד פורים, אבל אחרי שבועיים של לילות ללא שינה וסיפוק עצום נותרתי מרוקנת מכוחות פיסיים ואנרגיות בכלל.
    מעניין מה היא תענה לי.
    בלוג מקסים לאוהבי מלאכת יד:
    http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?pagenumber=2&passok=yes&FolderName=craftblog&blogId=67584&tagname=
    לא מאמינה שזה קיים בכלל.
    כתבתי לה שאני מניחה שיש לה:אמא עוזרת וקרובה, הרבה כסף ובית גדול.
    אם גם לה חסרים כל אלה, אני מתאבדת.

  25. התחרותיות הזאת זה אחד הדברים שהכי הורגים אותנו.

    בחיי, יותר מחוסר השינה, יותר מהשיעמום, יותר מהסיזיפיות. התחושה הקבועה שנכשלנו, כי אחרות עושות את זה טוב יותר מאיתנו או הכי גרוע – נראה שלהן קל לאללה, בעוד אנחנו כורעות תחת הנטל – הכשלון הקבוע הזה הוא רעל במערכת הדם שלנו.

    כולן יודעות לדקלם יפה מאוד את גוד אינאף אימא, ואף אחת לא מוכנה לשלם את המחיר של זה, שאומר *לא* להיות ברי ואן דר קאמפף מ"עקרות בית נואשות".
    (כולם כולל אני, לא אכחיש זאת).

    וריקי, אני ממש לא מסכימה שזה עניין של חלוקת הנטל. הלוואי שזה היה זה, כי אז זה היה פתיר ברמה המשפחתית.
    וזה לא. זה עניין של עולם העבודה והציפיות שלנו מהחיים. אי אפשר לעשות שלוש קריירות במקביל – וזה מה שכולנו מנסים לעשות (להיות אם השנה זאת קריירה לא פשוטה, ואין קידומים).

  26. כותבים כאן על כסף, כסף ועוד פעם כסף

    האם באמת אתם חושבים שעם עוד כסף הילדים יהיו מאושרים יותר

    אני מכיר אנשים עם הרבה כסף שביום חופש קטן יוצאים מדעתם כיון שהמטפלת בחופשה או משהו כזה

    בשביל מה הם הורים – בשביל ללוות את הילדים לבקו"ם – פשוט מזעזע

    כאב לילדים שעובד לפרנסתו וכבעל לאשה שגם עובדת – ברור שצריך לקבל החלטה על אופי ניהול הבית
    מי משקיע יותר בעבודה ומי משקיע יותר בבית ובטיפול הילדים

    טבעי, שזו תהיה האשה (אני יודע שאקבל על הראש) אבל ישנם גם דוגמאות אחרות

    לעצם הענין – כסף אינו קשור לענין

    מי שחושב שכסף קשור לענין – איננו הורה

    אולי הוא מנהל עסק משפחתי

  27. הקשיים הם טכניים ואנחנו לא מונים פה את הסיפוק הנפשי שהילדים מעניקים והאהבה אליהם, את זה אי אפשר לפרוס ברשימה אבל אל תוותר על זה.

    וריקי, השוויון ושחרור האישה הם חרב פיפיות – אנחנו נהנות מהם אך כך גם אמותינו, שלא מעוניינות עכשיו לגדל סט חדש של ילדים ויוצאות פורחות אל העולם. אני מכבדת את זה ומאושרת בשביל אמא שלי שסיימה דוקטורט וחמותי שנוסעת עכשיו לסין, אבל אין ספק שקשה לגדל ילד בלי התמיכה הסבתית הזו וגם הילדים מפסידים. לכל דבר יש גם מחיר.

  28. האימהית היא אחד הגורמים המחלישים באמהות, וכשטענתי זאת בפורום בויינט הוציאו עלי דין רודפת. קשה להביט במראה.
    כנרת, זה גם וגם, אני לא מכירה הרבה זוגות שזה באמת פתיר אצלן.
    דנה, כן, מסכימה.

  29. זה שלכסף יש מחיר. וכל האימהות שרוצות עוד כסף צריכות לשאול את עצמן אם עוד כסף שווה לוותר על בן הזוג לעוד כמה שעות ביממה. לא נעים, אבל לרוב זה הטרייד אוף.

  30. התשובה שלי היא שמול הילדים אני רוצה טיפה יותר שכל ישר, שיאפשר לי להרפות מהר יותר מרגשות אשם.
    וזהו.

    (יש דברים שאני רוצה לעצמי, אבל אני עושה מה שצריך כדי שיהיה לי אותם, ומתפללת מכל הלב)

    מצד שני, יש לי את אחד הדברים שהוזכרו פה יותר מכל, בן זוג שהוא שותף מלא ונפלא. לא שהייתי מסרבת לעוד כסף או זמן, אבל אני לא מאמינה שהם היו משנים באופן משמעותי או עמוק את ההורות שלי או את החיים בכלל.

  31. 1. לא לעשות ילדים
    2. לעשות ילד אחד
    3. בשום אופן לא לעשות יותר משניים, והשניים שיהיו בהפרש גדול
    4. להקים קומונות של נשים, סבתות, אימהות, כמו בתקופת המערות והצייד, הנשים ביחד, והגברים באים לסוף שבוע או משהו…

  32. אמאל'ה
    🙂

    וברצינות: שתי שאלות נפרדות, לשפר את ההורות ואת החיים שלכן. את האמהות שלי? לא יודעת אם אני מעוניינת לשפר, ולא כי היא מושלמת חלילה או זורמת בקלות 24/7, אלא כי כך האמהוּת שלי, וזו אני ואלו הם ילדי. הם ואני אינם נפרדים מה'הורות' הזו. ההורות שלי היא לא מושג בפני עצמו מבחינתי. לא בטוחה אם העיסוק בהורות כקונספט נפרד הוא נכון עבורי. אני חוששת שעצם קיומו מנוגד לתפיסה שלי לגבי הורות.

    את החיים שלי? – שאלה ענקית למדי. הכל בסדר. כל כך בסדר שאפשר למות. להגיד שאין קשיים? שאין בעיות? ברור שיש. אבל הכל בסדר לי. שרק ישאר כך. באמת. מכל הלב. אני מאמינה גדולה בזה שאם יש בריאות, כל השאר זניח.

  33. אני גדלתי בסביבה חברתית עשירה ולא חסרו שם כאלו שהיה להן קשה.
    הנשים לא עבדו,היתה עזרה,היה כסף, היתה עוזרת וגנן,סבים וסבתות עוזרים ומעורבים,היו חופשות ובילויים ונסיעות לחו"ל ועדיין היה לחלקן קשה.
    ואני מסכימה עם כנרת כי חלק מהקושי שם היה ההשוואה לאחרות ותמיד הרייש אחרות שיש להן יותר
    אבל הקושי העיקרי היה נפשי. אמהות היא אתגר נפשי ע-נ-ק וככזאת היא שוחקת.
    ולא לכולן, היום אני חושבת, מתאים בכלל להיות אמא, אבל בודדות מעיזות שלא להיות.
    ויש תחום בו מצבנו השתפר פלאים. פעם לא דיברו על כלום. כלום. רב הקשיים היו נשארים עמוק בארון. לא קראו לדברים בשמם, לא היתה מודעות ולא היתה פתיחות.לא היתה הדרכה והשתתפות. אני יודעת שיש עוד דרך ארוכה לעשות גם פה (וריקי,את עושה ובגדול)
    אבל אסירת תודה שהיום אפשר לקרוא גם על הקשיים וגם לקרוא להם בשמם.

  34. אני מקנאה בך, ובגדול. את שייכת לזן נדיר. ולא מפני שרובנו לא יודעות להעריך מה שיש; אני חושבת שכן, אבל קשה מאוד להתעלם מהקושי, והקושי הוא אדיר.

    אני, למשל, חושבת שהשאלה שהעלית, ריקי, היא שאלת השאלות. כל הזמן יש תחושה שלא ייתכן שככה זה צריך להיות, ולאורך זמן. אז מה היה משפר את החיים ואת האמהות שלי? – די צנוע, אבל כרגע לא בהישג יד, מסיבות רבות: יום אחד בשבוע, שבו אוכל פשוט לעבוד עד הערב, רצוף, בלי הפרעה ובלי נקיפות מצפון. זה הכל (ולא אפשרי). זה יזניק את ההספק שלי פלאים (כן, יום מלא אחד בשבוע מספיק), וזה לכשעצמו יזניק את השקט הנפשי, מה שיזניק בתורו את האמהות, וכולי וכולי…

  35. חושבת שלא ירדת לסוף דעתי… אין כאן עניין של התעלמות מהקושי או של איזה רצון שכזה, אלא הבנה שזה חלק מהעניין, ולכנות את זה קושי הוא לדעתי התיחסות לקליפה העליונה בלבד.
    התערובת עצמה עמוקה הרבה יותר, על כל המרכיבים שבה.

    אם את רוצה נדבר במייל
    }{

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *