יש רגעים בין שבע לשמונה בערב, בערבים שאני לבד במערכה, בהם נשאבים ממני כל הכוחות כולם, ואני בטוחה שאין לי עוד מיליגרם אנרגיה להמשיך מכאן ואילך.
שבע שנים באמהות, שנתיים וחצי עם שניים, וחמש שנים מסקרת כאן את הדקות המפרכות, המטלטלות והפצועות של ההורות שלי, ועדיין, יש רגעים שאני לא מסרבת להאמין כמה זה תובעני, ומסתבר שאני לא לבד.
רוני שלחה לי היום ידיעה לפיה מיקי חיימוביץ' עובדת על סרט דוקו בנושא הזה בדיוק, או לפי הטקסט בנענע 10, "מיקי חיימוביץ' שוברת את קשר השתיקה של האמהות ומזמינה אותך לקחת חלק. גם לך יש מה לומר?
מיקי חיימוביץ' יוצאת למסע דוקומנטרי על כל מה שאסור לנו לדבר עליו בקול רם: על קשר השתיקה של האמהות. סדרה חדשה של מיקי חיימוביץ' תמשיך לעסוק מאמהות ובכל הדברים שהבטיחו לנו, הנשים. הבטיחו לנו להתאהב מיד בילדים שלנו איך שהם נולדים, הבטיחו לנו שחופשת הלידה תהיה קסומה ללא קשיים, הבטיחו לנו לשלב בקלות קריירה ואמהות בלי רגשות אשם. והבטיחו, שבעידן של היום, אנו נתחלק בנטל באופן שווה עם בני הזוג שלנו. אז מה אם הבטיחו? אם יש לך מה להגיד בנושא קשר השתיקה ואת/ה מוכנ/ה להתראיין? אנא צרו קשר במייל documentry10@nana10.co.il
מעניין, כמה ואיזה אמהות יתייצבו מול המצלמה ויאמרו קבל אומה את אשר הן באמת מרגישות בשעות האלו, שאותן אני מתארת כאן? האם הן ירככו את האמת שלהן בפילטרים, התנצלויות, או התחמקויות? ומה יגידו בבית הגברים שאיתן, אם יש כאלו, אחרי שיצפו בתמונות האלו? והכי מסקרן, איך יתמודדו עם יחס הסביבה והאמהות האחרות לסוג כזה של חתירה תחת המוסכמות? נדמה לי שגם אילנה דיין טיפלה בעבר בנושא, אבל בכל מקרה יהיה מעניין לצפות בנושא שבסך הכל אינו טאבו כבר, הוא מדובר בזכות האינטרנט, התקשורת (גפי אמיר ודנה ספקטור) והתמורות החברתיות בחיי המשפחה הישראלים.
בועז גאון ואפרת מיכאלי גנבו לי רעיון .
אנתולוגיה בנושא משפחה, שמשתתפת בה בין היתר השכנה לרשימות יעל ישראל. כמה רציתי לעשות את זה. בכל מקרה, בהצלחה לשתי היוזמות.
משום מה, כתבות כאלו מנסות להיות חתרניות ולשחוט מיתוסים, רק שלא ברור אם הם קיימים בפועל. אמנם אני לא הורה, אבל ממה שאני רואה סביבי אמהות יודעות למהן הן הולכות. אולי לא מעריכות מראש כמה זה קשה ותובעני, אבל אני בספק אם יש הורים שחושבים שההורות שלהם תהיה קלה ונטולת בעיות.
השאלה שחשובה בעיניי היא האם כל זה שווה בסופו של דבר? האם אחרי שאת ואחרות יודעות מה זה, הייתן עושות אחרת או מוותרות על הילדים? כלומר, בסופו של דבר אנשים אוהבים את ההורות יותר מאשר כל הדברים השליליים שבה, גם אם הם הופתעו מהם לא?
והיא ממש לא. מה זה משנה אם זה היה שווה את זה? ברור שזה "שווה את זה".
זה לא קשור למה ש"הבטיחו". מי הבטיח? כולם. כולנו. כל מי, למשל, ששותף לאיזה קשר עלק פוסט פמיניסטי שמתייחס אל העולם כאילו את השוויון כבר השגנו אז אפשר לחזור (בהפוך על הפוך כן?) לסטריאוטיפים של נשים משנות החמישים אוחזות מטאטא נוצות כשלגופן ביריות. למשל.
אז תן לי לאמר לך: אנחנו בדיוק באותו מקום, וזה כבר לא מצחיק. אלא שעכשיו מצפים (ואנחנו מצפות מעצמינו?) מאמהות ונשים לעשות עוד מליון דברים אחרים, וגם אם אנחנו מנסות לשנות את זה אומרים לנו :מי אמר לך לעשות ילדים? ביקשת? קיבלת, תשתקי.
לדעתי, ריקי, תהיינה נשים שיאמרו דברים חשובים למצלמה, תלוי מי עומד מאחוריה. זה מאד תלוי ביכולות של מיקי חיימוביץ לקחת לשם שיחה, לתפוס את הרגעים האלו ולערוך אותם נכון. חומרי הגלם נמצאים בכל מקום.
ובאנתוגוליה יש יותר משכנה אחת לרשימות, שלומית הברון אם איני טועה, ולפחות שני חברים שלי, שלא ידעתי שכותבים.
כרגיל כשערוץ 10 או שתים יוצאים בכתבות "חושפניות!" , שוברות את קשר השתיקה! ומביאות גילויים מצמררים מהשטח!!!!, לרוב מדובר בנושאים שכבר נטחנו לעייפה במדיה.
הקושי של ההורות בכלל ושל אמהות בפרט מקבל הרבה מקום בשנים האחרונות.
נכון שאת מחלוצות הקול הזה, אבל קיטורי האימהות כפי שאני קוראת להם (בחיבה ובהערכה) קיבלו כבר מקום מכובד בעיתון הכי נקרא במדינה (הטורים של ספקטור וגפי אמיר למשל, הטור של אלקריב ועוד), ומופיעים בעשרות פורומים ברשת.
אז כן, יש מקום לדבר על ולחלוק את הקושי אבל אולי הגיע הזמן להפסיק לטעון שיש "קשר שתיקה", ש"לא ככה הבטיחו לנו", שמדובר פה בניתוץ פרה קדושה או ביציאה אמיצה נגד המוסכמות.
מול השפע (ואני אומר שוב: המבורך) של דיבור על הקשיים, כמעט מתחשק לומר שדווקא טור על הנאות ההורות יהיה מהפכני באקלים הנוכחי.
ברור שיש פה שפה של ערוץ 2, אבל הדוגמאות שאת מביאה ל"שבירת קשר השתיקה" הן עדיין בטורים כתובים בלבד, של כותבים מוכרים. אם תהיה פה סדרה דוקומנטרית עם אמהות "רגילות" שמספרות על האמהות שלהן למצלמה בפריים טיים, לא אמהות שיושבות מול לפטופ אחרי שהילדים הלכו לישון ונתפשות כמפונקות – המסר יהיה שונה, ויגיע לאזניים שונות. לדעתי יש לכך חשיבות, וזה אומר משהו שה"ממסד" או הערוץ המסחרי לוקח על עצמו אמירה כזו.
גם בטלוויזיה לא חסרות דוגמאות. כל הוואריציות של "סופר-נני", הן בדיוק הצבת מצלמה מול הורים שקשה להם, שלא ידעו למה הם נכנסים ושמוצאים את עצמם מדי פעם כורעים תחת הנטל ולא יודעים איך מתמודדים עם ההורות הזו.
תגידי – ובצדק חלקי – שהתוכניות האלה מציגות את ההורה המיואש כפריק שואו, כעלוב חיים ויש שיראו בו ככזה, אבל אותם עלולים להכתיר גם את התוכנית של חיימוביץ' "התבכיינות של מפונקות צפוניות" למשל.
רוצה לומר, כשיפסיקו להתייחס לנושא כאל "יציאה נגד המוסכמות", כאל "שבירת קשר השתיקה", אולי יהיה קל יותר להתייחס לתוכן ולא לנועזות של המציג.
לגמרי, כולל לסייפא. אבל שימי לב, יש הבדל בין קיטור פולני להיכולת להודות שיש רגעים שאת מפנטזת על מקום אחר, אבל בתוך הפנטזיה הזו יש גם מציאות, כלומר אני לפחות תמיד כוללת בפנטזיה טיימר, שבו אני יודעת שאחזור, שזה הבית שלי ואלו הילדים שלי, והם הנפשות הכי חשובות לי בעולם, ואני לא אומרת את זה כדי לצאת טוב.
רונית – אופס, תודה, לא שמתי לב. וענית לגיל באופן שאני חותמת עליו, תודה. וגם מה שאמרת לאורית.
אני חושבת שלכל אמא יש עולם ומלואו לספר
על חייה כאמא
במידה והסדרה תהפוך לעוד מצגת קיטורים שמדגישה שוב ושוב כמה הנטל הוא על כתפי האשה , חוץ מלהוציא קיטור ולהראות כמה אנו עמוסות, זה לא יתרום רבות.
לו הזדמן לי לעשות בסדרה הייתי מנסה כמה דברים:
1. לפרק את בעיות העומס לבעיות בדידות (יחידות) , לבדוק כל פרק אחת אחת ולהציע פתרון פרקטי. לראות איך הפתרון מיושם במשפחות שונות על ידי אמהות שונות.
2. לבדוק את חברי הכנסת החדשים שלנו ולראות מה הם חושבים על הבעיות (אולי מבחינתן זו לא בעיה? )ולשאול אותם אם הם חושבים שיש מקום לשינוי וכיצד ?
3. דו שיח עם עם סופרות, נשות אקדמיה ועיתונאיות
4. להראות מקרים קשים. בעיקר כדי להעביר לנשים צעירות שמעונינות בקרירה והגשמה עצמית (מהסוג שלא תלוי בילדים) כמה חשוב לדחות הולדת ילדים עד שמוכנים לזה. ולקחת בחשבון שיש מצב שבן הזוג הכה מושלם לא מוכן לחכות ולהשאר, ויכולות להיות בעיות רפואיות.
5. להראות אמהות אחרת. (וכאן יש כבר מבחר ענק, תלוי באמת מה ירצו להעביר במסר הזה)
מעל לכל – דיון קונקרטי, עם פרטים ונימה נטרלית אך אוהדת.
לדבר על זה, כל הזמן, גפי אמיר המרירה והחופרת, דנה ספקטור האגוצנטרית והילדותית (אבל לפחות עדין כותבת מקסים, לפעמים, כשהיא משתדלת לא לחזור על עצמה, בניגוד לגפי המרה והאפורה)
הבנו. זה לא אושר גדול. אבל איזה קשר שתיקה? כל בלוג שני מספר כאן כמה זה קשה וכמה אין קשר בין הבטחות הפרפרים והמלאכים לבין המציאות השוחקת
שוב לראות את דנה ספקטור וקשקושיה הילדותיים המתאמצים כל כך להקסים ולהרשים? די עם זה כבר
ריקי, תכנית או סדרת טלויזיה בנושא, של חיימוביץ', בערוץ 10 ,אכן תביא קהל גדול , ואולי תתפתח קצת יותר מודעות ואומץ לדבר על זה
האנתולוגיה, רעיון טוב, אבל אל תתבאסי יותר מדי, לא חושב שספר יגיע ליותר אנשים ממה שאת מגיעה עם הבלוג הזה, עם הכתבות ב-וואינט וכל רשימותייך בנושאים אלו ברשת, אני חושב שכאן בעולם ה"וירטואלי" החשיפה לדברים גדולה מלספרים, ואין להמעיט בכל מה שאת קידמת והיערת, מלשון להעיר, לעורר, שיתעוררו, וניערת בנושא
לעניין הטלויזיה אין לי מה להגיד, כי אני לא צרכנית של זה
לעניין האנתולוגיה – משפחה זה נושא כל כך רחב וכוללני, אפשר לפרק אותו לכל כך הרבה תתי-נושאים ודקויות, שהעובדה שיצאה אנתולוגיה בנושא ממש לא צריכה להפריע לך, פשוט תשני את הכותרת.
אבל מסתתרת כאן שאלה אחרת, אנסח אותה כך –
כמה אנתולוגיות יש בספריה הביתית שלך, ריקי?
כוונתי לקבצי סיפורים המכונסים תחת כותרת נושאית, או מציעים חתך תקופתי. לא אנתולוגיות של איש אחד.
בהזדמנות זו כדאי לך לקרוא את הספר של מאיה ערד, 'תמונות משפחה'. קריא מאד, אכזרי מאד. לא ספרות גדולה אמנם (גם לא ספרות קטנה), שירטוט נאה ומדוייק של דמויות
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/955818.html
אין חשש שתכנית שמיקי חיימוביץ וערוץ 10 עומדים מאחוריה תציג תובנות מקוריות או שתחשוף מגמות חתרניות שלא במרכז הקונצנזוס. ובכלל, ריקי, אני חושב שהגיע הזמן להרים את העיניים ולהביט סביב – הקשיים של ההורות כבר לא סוד כמוס, הוא ברור וגלוי ומוכר גם מעבר לבלוגוספירה.
הקושי לשלב הורות וקריירה (וזוגיות, ויחסי חברות) נאמר, נכתב, הוסרט וצולם ולהוציא שמרנים קיצוניים או אנשים מסורתיים זה גלוי ומוכר.
ומיקי חיימוביץ, נו, חבל לבזבז מילים. הבינוניות שולטטטתתת
אותי מרגיזה ההנחה שבעצם כולנו סובלות אבל רק האמיצות נחשפות. ובכלל ההנחה שעולה פה הרבה פעמים בבלוג שהמצב הקיומי הוא:
זוג קרייריסטי שלא מוכן לשנות דבר בחיים שקדמו לבוא הילדים ומאוד מופתע עכשיו מהתסכול שנוצר משהם הגיעו.
אפשר (וצריך) לשנות: גם ציפיות וגם דרך חיים כדי להצליח לשלב את הכל בלי לשלם מחיר נפשי כבד.
דוגמת הבית: הוא ירד לחצי משרה והיא עשתה הסבה מקצוע והפכה לפרילנסרית שעובדת מהבית.
נכון שרמת החיים ירדה אבל איכות החיים גבוה להפתיע.
האם נפתרו כל התסכולים? בטח שלא, אבל הווליום שלהם נמוך בהרבה ותחושת המצוקה בהתאם.
אבל בכל זאת מעניין לצפות בסדרה כזו. פוטנציאלית לפחות.
רעות – אותי פחות מעניינת הפרקטיקה ועצות לפתרונות כי אין באמת כאלו, רק זה שהם גדלים, אלא יותר הפסיכולוגיה הנפשית, המחשבות הכמוסות, הדילמות, דברים שאני מדברת עליהם – אבל לא עד הסוף.
שרון – תודה, אני מסכימה בקשר לרייטינג, אבל ספרות עדיין זה מקום שאני שואפת אליו. במיוחד כשהספר שלי זוחל כל כך הרבה זמן ואני על סף ויתור.
מירי, זה נכון, יש בעיה עם אחידות רמה ועניין באנתולוגיות, קצת מעצבן לעבור מקול לקול, ואת הספר של מאיה התחלתי ואיכשהו זנחתי אחרי כמה עמודים, אבל אנסה שוב.
א.ב- ברור שיש להיערך ולעשות ויתורים, כמה גברים עושים ויתור כזה? לרוב אלו הנשים, אני מסכימה שאיכות חיים לא קשורה רק לרמת חיים והכנסה, אבל איכות החיים שלי היא גם הגשמת השאיפות הספרותיות שלי, ואלו נדחקו קצת.
על קשר שתיקה אפשר היה לדבר אולי לפני עשור, לפני השיתוף החושפני באינטרנט, כשכל אחת נסגרה אחרי הלידה בדל"ת אמותיה ויצאה רק כשהיא "עונדת" חיוך גדול ומדגמנת אימהות מושלמת ואושר אין קץ. מאז כבר קראנו על קשיים ודיכאונות, שהם המקרים הקיצוניים, ובלי ספק נחשפנו לכל השאר.
אני חושבת שאנשי ערוץ 2, לא במפתיע, פנו למכנה משותף פשטני מאוד שהיום הוא פשוט אנכרוניסטי. כולנו יודעות שקשה ואנחנו משתפות ונתמכות ומתייעצות, ולא, טרם מצאנו פתרון וגם בסדרה הזו לא נמצא.
לצערי אני מסכימה עם אייל , אין מה לחשוש מגילוי מקורי או חדשני בסרטים האלה. יש בהם רק מציצנות שמרגיעה את הצופים כי הם רואים שמה שמתרחש אצלם קורה בעוד בתים.
שזה שוב "קשיי האמהות"? שוב נאמר כאן (בעקיפין אך בצורה שאין נחרצת ממנה) שזו האחריות שלנו והבעיה שלנו, והמשפט הנצחי "הבעל לא עוזר" נכנס כאיזו טרוניה זניחה ושולית. ותסמכו עליי שבסרט גם יראו זוג שה"פתרון שלו לבעיה" זה אבא שנשאר בבית, ועוד אבא שמאוד מאוד "עוזר" ועושה לילדים מקלחת ממש אולי כל ערב!
אז אם כבר יש רצון לעסוק בקושי הזה, קודם כל חשוב לזכור שהוא נוגע לשכבה חברתית מאוד מסוימת. זה כמובן לגיטימי, אבל נא לזכור שלנשים בשכבות מוחלשות יש הרבה יותר בעיות,בתור נשים ובתור אמהות, והרבה פחות אפשרויות לפתור אותן בכוחות עצמן.
שנית, אם כבר עוסקים בזה, צריך להתחיל משוק העבודה: האי-שוויון בשכר ובהזדמנויות הוא בין הגורמים החשובים ל"החלטה" של זוגות להעביר את רוב האחריות על הילדים לאישה. זה האי-שוויון שמאפשר לבעל הנאור והמתקדם להצטדק על כך שהוא חייב לחזור הבייתה ב-20 כי הוא מנהל בכיר באמת, וממילא את רק המשכורת השנייה.
ושווה לעשות סדרה שלמה רק על השקר שמאחורי יום עבודה ארוך. למה מעסיקים בישראל צריכים שהעובדים יבלו במשרד 10 שעות ביום, שמתוכן שעה וחצי זה הפסקת צהריים, עוד שעה במצטבר זה הפסקות קפה-רכילות, ועוד שעתיים גלישה באינטרנט ושיחות חולין. למה צריך לקבוע ישיבות צוות ב-17 או 18 בערב.
אז מעבר לכך שכנראה זו מחלה ישראלית "לנצל עד הסוף" כל משאב שעומד לרשותי, גם אם אני לא מרוויח כלום, מעבר לזה פועלים כאן הרבה מנגנונים מתוחכמים של הדרת נשים. בפירוש.
יש מחקרים שמראים שיום עבודה קצר יותר דווקא מיטיב עם הארגון: לא מבזבזים זמן (נסו להיזכר מתי הייתם בישיבה שבה לא בזבזו 60% מהזמן), עובדים תמיד כשנמצאים בשיא הריכוז, איכות החיים ומפלס האושר של העובד עולים בשל היכולת לשלב בחייו עוד עיסוקים, כולל חיי משפחה בריאים, והדבר משפיע גם על התפוקה.
סעו לסקנדינוויה, ונסו למצוא מישהו במשרד אחרי השעה 17. לא קיים. ובפעם האחרונה שבדקתי מצבם הכלכלי היה משופר יותר.
בקיצור, אין לי כוח לעוד סרט על נשים שמקום העבודה והבעלים שלהן גונבים להן את החיים ועוד עושים להן אח"כ ייסורי מצפון.
ובאמת שכבר כתבו על זה המון ספרים באמת משובחים בארה"ב בשנות ה-60 וה-70, זה לא מצב חדש. פשוט כמו שכתבה כאן מישהי – אנחנו עכשיו במצב יותר גרוע.
דנה, האם יש פתרון בכלל ורק לא מצאנו אותו? אני מסכימה לגמרי עם גלוריה והייתי שולחת אותה לדבר בשמי בועדה לחקיקת שיוויון שכר במשק, איסור אפליה בשכר. המצב הזה בהחלט מציב אותנו בעמדה גרועה בהרבה משנות השבעים. בוודאי שזה נוגע לשכבה חברתית מסוימת, שאולי חיימוביץ נמצאת כמה דרגות מעליה אגב. זו שכבת מעמד הביניים שהמשבר הזה מקבע לדעתי עוד יותר את מצבה הבעייתי בתחום הזה, אם כי גם אבות מאבדים עבודה, מעניין אם זה משפיע על מערך התפקוד בבית.
עם שקר יום העבודה הארוך. כדורבנות
לפני חודשים ארוכים, בזכות העובדה שאת נוגעת בדברים האלה בכנות ובאומץ, בלי להסתיר את הקשיים מול המבנה החברתי אבל גם ואולי בעיקר את הקשיים הרבים שנובעים מהסוציאליזציה שלנו, מהפנטזיות שבתוכן אנחנו מתעצבות (מישהו שאל אותי פעם אם לעצב זה ההפך מלשמח…) ומהאנושיות, הכוללת חולשות שלא תמיד יש לנו יכולת להכיל.
איכשהו, אני לא בוטחת בערוץ 2 שיטפל בזה מעבר לרמת הסנסציה שתעורר אנטגוניזם כמו בחלק מהתגובות פה, אבל אפשר לקוות.
כמי שבמידה רבה מסתכלת על זה מהצד, את יודעת, בלי ילדים… אם כי כמה מהצד זה כבר יכול להיות, כשההחלטה לא ללדת נבעה גם מכל הסיבות האלה?…
יש סתירה מוחלטת בין הרצון להיות הורה לבין היכולת להיות הורה, ומשום שהנשים לוקחות על עצמן מעל ומעבר ומחפשות קריירה כמו של גברים, הילודה תלך ותצטמצם, וכבר היום אנחנו יודעים שיש הרבה מאוד נשים שבוחרות לא להביא ילדים לעולם בגלל אלף ואחת סיבות. וזה טוב מאוד.
מצד שני, גם צעירים וגם אנשים שהפכו להורים בגיל מבוגר יותר, לא יודעים לגדל ילדים, מוכרחים לעבור הדרכה מסיבית וקורסי חובה בגידול ילדים, מהקל אל הכבד, מגידול התינוק בן היומיים שהביאו הביתה ועד לחינוך וטיפוח השקעה ומחוייבות לאורך 18 השנים שהוא תחת אחריותם.בעתיד הרחוק כשהקף הילודה יצומצם עוד יותר כי נשים יבינו כמה זה קשה לגדל ילדים ולדאוג לילדים, עד כמה המשימה דורשת מחוייבות,
ואם יהיו מספיק אמיתיות וכנות, רק אז החברה הישראלית תשתנה לטובה, כי ממש לא כל אחד ואחת צריכים להביא ילדים לעולם, ילדים זו אחריות אדירה, להיות הורה זו משימה קשה ותובענית, מרבית האנשים שרוצים ילדים לא
מסוגלים לתפקד בכלל כהורים כי אינם יודעים להיות הורים. לא כל אחד יודע להיות הורה.
וזאת האמת.
כלפי.
כן הבטיחו, לא הבטיחו, הרי ברור שידעתי שיהיה מהפך, ויהיה קשה, ויהיה מפחיד. אם לא הייתי יודעת את זה (לגבי, לא בכללי), הייתי אטומה כל כך למציאות עד שלא הייתי כשירה בכלל להיות אמא.
אז נגיד שכן הבטיחו ולא סיפרו, מי יספר עכשיו, מיקי חיימוביץ' עם הפן והגזרה של הלא-אמא והקריירה המעוררת קנאה? ממנה אני אלמד שקשה?
וכמו שאף אחד לא היה חייב לי דיווח, כך גם אני לא חייבת דיווח לאחיותי נטולות הילדים. אם אני בוחרת מסיבותי שלי להציג פסאדה של חיים טובים וקלים, ראוי לכבד אותה ולא לבוא בדרישות לא הוגנות לחשיפה, כאילו אנחנו באמת חושפים מול העולם כל דבר מציק וכואב ולא משאירים כלום לעצמנו. כל הניסוח של הדבר הזה נשמע קצת יבבני מדי, קצת אובר-אופנתי מדי, קצת אחוות נשים דה לה שמעטה שכזאת.
* אגב, כמובן שאין לי שום ביקורת כלפי נשים, כמוך ריקי, שבוחרות מרצונן לספר על הדרך שלהן, אבל ההנחה הסמויה שמישהו *חייב* לספר די נמוכה בעיני.
וכשיעשו קורסים, האם לפי שיטת "אדלר"? או הלוחשת לתינוקות? פרופ' רולידר או גיל ונטורה? עקרון הרצף או עקרון המטפלת?
מי יהיה הגורו שיקבע איך נכון להיות הורה?
ומי שמך להחליט אם *רוב* ההורים כושלים במשימתם? אשכרה עברת בית בית לבדוק? ולפי איזה שיטה מהשיטות בחנת את הצלחתם במבחן?
ההחלטה על מי יעביר את הקורסים פחות חשובה מההחלטה לחוקק חוק בנושא. לא ייתכן שכל אם חד הורית, חסרת אמצעים ויכולות, או כל זוג שהלחץ המשפחתי עליו אדיר, וגורם לו להביא צאצאים לעולם, מבלי שנבחנה מסוגלותם ההורית והאחריות ההורית, ובכלל זה גם האחריות שלא להתגרש, יוכלו בכיף ובסבבי להביא עוד ילד מסכן לעולם.
חלק נכבד או ארי מכלל ההורים במיוחד בילד הראשון, לא יודעים כלום בנושא, נשים נכנסות לדיכאונות קשים, חיי הזוג לפעמים מגיעים מהר לגירושין, והילד תקוע בתווך
אומלל מיום היוולדו.
יש אחריות על ילדים, זה לא שכל אחד יכול להביא ילדים, ובעוד עשור הגישה בעולם תשתנה, הורים יחויבו לקבל אישורים בשביל זה. וככה חייב ומוכרח להיות בחברה מתוקנת.
אנחנו לא עכברושים!
אורנה, אני לא מסכימה שיש סתירה מוחלטת. לפעמים יש סתירה, במקרים מסוימים כמובן שהרצון לא מספיק ויש אנשים שלגמרי לא מתאימים להיות הורים. האם כל אשה שרוצה גם קריירה צריכה לקבל החלטה נגד ילודה? חס וחלילה. יש נשים שזה לא מתאים להן, בסדר, אבל זו הכללה גורפת מידי. את יודעת שאני חושבת שלא כולם צריכים להביא ילדים ושהחברה צריכה להיות יותר סובלנית להחלטה כזו, ועדיין, אני חושבת שיש בדברייך פסקנות גורפת מידי. לזאת אומרת – אני כן חושבת שסולידריות נשית היא שיתוף בקושי הגדול וגם ברגעים שפלים, לא רק זורחים, וזו חלק מהסיבה שאני כותבת פה.
לדפנה, השאלה שלך בסוף טובה, כי אני תמיד מרגישה שאת מבינה את הדילמות שלי לא פחות טוב מאלו שהחליטו להביא ילדים. תודה
בואי אומר לך משהו ריקי, אין שום סולידריות.
היום, מקובל יותר מדיי שאשה צעירה תתמודד לבד עם העומס והמטלות שהיא בוחרת, חלק מהמטלות הללו מגיעות מהלחץ של ההורים שלה ושל הבעל להביא ילד ומהר. אחרי זמן לא רב מסתבר שאין עוד יד תומכת, הסבתות של היום לא ממש עוזרות, היא גם רוצה לעבוד לצאת מהבית, החיים מתוחים על הקצה, עוד ילד ועוד אחד, והרבה גירושין יש באמצע והילדים מתרסקים למציאות אכזרית ואיומה.
אז בואי לא נתווכח בינינו, אלא נפנים וכדאי שבהקדם יחלו חוקים רישמיים בנושא הבאת ילדים לעולם, אחריות על ילדים פירושה – שני הורים
דואגים, חיים באותו בית! ונותנים דוגמא אישית
בכל בית שני היום אין דוגמא אישית, אין אחריות, ויש הרבה מאוד בעיות .
אשה שעובדת מחוץ לבית לא יכולה לחנך את ילדיה כמו שצריך, לא יכולה לעקוב אחר בעיותיהם, הילדים הופכים לאלימים, עצבניים וחסרי אמונה
בסביבה שלהם.
החוקים שיחוקקו בעתיד הלא רחוק יחייבו לאחריות של שני הצדדים לנישואין ולא לגירושין, למצב שבו אין שבירת מסגרת למי שרוצה לגדל ילדים, ולקורסים להורות הרבה לפני האישור לכניסה להריון.
להיות הורים זה לא לזרוק את הילדים שלך ולעשות מה שבראש שלך, ואת זה החברה ה"סובלנית" טיפחה מעל ומעבר.
אם לדעתך זו פסקנות כדאי לך לצאת מקרוב ולראות את לשכות הסעד באיזור מגוריך ובערים הסמוכות
ויפה שעה אחת קודם.
אני מאמינה שאכפת לך, אבל את קודם צריכה לשנות את הנהוג בשוק העבודה, כלומר שוק העבדים. לא תמיד הגברים רשעים ומתחמקים, לפעמים אין להם ברירה.
ריקי, יש הבדל בין הדרך שבה את או דנה ספקטור מתייחסות לנושא האמהות, לבין הדרך שבה מיקי חיימוביץ' וערוץ 2 הולכים, כך אני חוששת, להתייחס אליו.
אצלך ואצל ספקטור – כל אחת בדרכה – עוברת התחושה של התמודדות עם תהומות עמוקים של פחדים שההורות מביאה איתה, עם תחושות הלחץ, המילכודים ותחושות חוסר המוצא. אלה בעצם הדברים שקשה יותר מכל להעביר, ובשביל זה צריך ראייה מורכבת של החיים, ראייה של פרדוקסים שהופכים למציאות, לא בצבעי שחור-לבן-סנסציה אלא באמת רצון להעביר מצבים ותחושות מורכבים יותר שבאים ישר מהמציאות. מיקי חיימוביץ', כך אני חוששת, לא תתעלה ולא תמשיך מעבר ל"סנסציה! ההורות היא לא מושלמת, ולאמהות אפילו קשה ולפעמים הן בדיכאון!!" כאילו, וואו! בשביל זה באמת לא צריך סדרת תחקיר. נכון שאני גוזרת דין עוד לפני שנתתי לה צ'אנס. אבל מה לעשות שזה מה שעולה לי בראש כשאני קוראת את הטקסט שאת מצטטת בהדגשה מנענע. זה נשמע ***בדיוק*** כמו התייחסות סנסציונית ופשטנית שלא תתרום הרבה.
והערה לגיל: אני בטוחה שהשאלה שלך באה בתום לב ומתוך רצון אמיתי לדעת, אבל זאת לחלוטין ובדיוק שאלה מעולם הסנסציה-שחור-לבן. כל הקטע הממלכד בהורות הוא שהיא מוציאה את הטעם משאלות כאלה. הורה ניצב בפני מצב שאין ממנו חזרה ושיש בו מימד של גורל; זהו, אלה הילדים שלך ואתה אחראי עליהם ולא משנה בכלל מה היית עושה אילו ידעת מראש. יש כל מיני מצבים שכדי לצאת מהם אתה לא יכול לחשוב בדרך של "להכריע מה עדיף באופן אבסולוטי", צורת המחשבה הזאת פשוט כבר לא עובדת יותר כשאתה הורה. מי שממשיך להעמיד את השאלה הזאת כמרכז הדיון ייצר כתבה די משעממת וטריוויאלית מבחינתי.
אללי, תודה רבה, זה מה שניסיתי להסביר ואת עשית את זה טוב בהרבה. תודה, תגובה לשמור.
(למרות שיש מקרי הזנחה, נעזוב אותם לרגע) אבל עדיין השאלה קיימת. הורה לא צריך לזנוח את הילד או לא לאהוב אותו כדי לחשוב שלפחות באספקטים מסוימים החיים שלו היו טובים הרבה יותר לפניו. בכל מקרה, הרבה הורים ממשיכים להביא ילדים נוספים לעולם מה שמוכיח שבסך הכל זה כן היה שווה את זה. אבל אם נחזור לנושא המקורי שריקי העלתה אני פשוט לא חושב שיש איזה סוד גדול שהורות היא משהו לא בהכרח קל. מאז ומעולם שמעתי שלהיות הורה משנה את החיים שלך מהקצה אל הקצה לטוב ולרע. אבל נו, נחכה שאהיה הורה פעם ואז אוכל לכתוב דברים אחרים אולי.
אז באמת מה השוס הגדול באמירה ש"לפחות באספקטים מסוימים החיים שלו היו טובים הרבה יותר לפניו" – הרי ברור לכל בר דעת שאין טוב בלי רע, ואם זה כך, מה הטעם בבחינה הפנקסנית של "היה שווה" או "לא היה שווה"?
(אולי אני נשמעת מתנשאת, אבל באמת שנראה לי שיש דברים שפשוט קשה להעביר כהורה למישהו שעוד לא חווה הורות. מניסיוני ההורות משנה את כל דפוס החשיבה, משפיעה עליו לכיוון פחות דיכוטומי ויותר של רצף ופרדוקסים וענווה מסוימת כלפי הגורל. אני בכלל לא חושבת במושגים כמו "אם הייתי יודעת, הייתי עושה/לא עושה…" בעקבות ההורות הרבה יותר מובן לי שאפשר להיות מסור ונלהב לגמרי למה שיש לך – ולא רק מהרגשת חובה אלא מהתלהבות אמיתית ואושר – ושניה אחר כך להתפוצץ מתסכול וחוסר אוני עד כדי מאיסה בחייך ורצון כן לחפש מגדל לקפוץ ממנו, ואז שוב להיות מאושר ושלם עד הגג ולהודות לאל על הטוב הלא-ייאמן שיש לך, וכך חוזר חלילה באופן קבוע יום אחרי יום. לכן אין ערך בעיני לניסיון לחפש את ההכרעה בין "היה כדאי" ו"לא היה כדאי". כן, היה כדאי ולא היה כדאי, וכל זה, ולמה לנסות בכלל לחשוב מה עדיף ומה היה אילו. אגב, העובדה שאנשים עושים ילדים נוספים לא מוכיחה דבר. אולי הילד הראשון "היה שווה" והילד השני הוא שהפך את המשוואה למתישה ותובענית מדי? או ששני הילדים הראשונים נעשו ללא חרטות ודווקא השלישי הוא שההורים "לא היו עושים אילו היו יודעים" וכו' (אני כותבת במרכאות כי כאמור, זאת שאלה שהורים רבים בכלל לא יכולים ולא צריכים לענות עליה להשקפתי)?
מובנת. לא התכוונתי שאנשים יענו בכן או לא, אלא שבאמת ישוו את החיים שלהם לפני ואחרי הילדים, לטוב ולרע. ברור לי שזו תמונה מורכבת ואינדיבידואלית, אבל הביקורת העיקרית שלי הייתה שכמו שאת אומרת, החיים באמת משתנים, אבל זה ממש לא סוד כזה גדול.
לא רק שלא רציתי לשמוע כמה זה קשה, אפילו ריחמתי על אלו שהקפידו לגלות לי מה עוד "מחכה" לי.
בתמימותי סברתי שהם אומללים שלא השכילו להתרכז ב"טוב" שבילדים, והם מרוכזים רק בקושי ובאומללות. כמובן שלאחר פרוץ ילדי לחיי, חוויתי רגעים רבים מספור של קושי וחוסר אונים, בהם לא היתי מסוגלת לראות את הטוב ולהתנחם בכך. בשורה תחתונה אני רוצה לומר בדומה לאלו שלפני, שהווית האדם לפני הפיכותו להורה, שונה באופן מהותי מהוויתו לאחר הפיכותו להורה, מעטי מעט ישקלו באמת את הקושי והמורכבות ויעשו בחירה אמיתית אם להביא/לא להביא ילדים. קשה מאד מאד באמת "להבין" לעומק את המורכבות, את רכבת השדים הרגשית שחווים ביום יום סביב דברים טרוויאלים
ואת ההוייה על כל פרטיה ומורכבותה.