פעם בכמה שנים אני חווה את היגון הזה: כשמתאדה ונגוזה לי חברות נפש, מערכת יחסים עם אישה או גבר שהייתה בה אינטימיות רגשית, ואז אני שרויה במצב של אבל במשך זמן מה, לפעמים ארוך. ברזומה היחסים שלי יש כמה חברויות נשגבות עם אנשים שחשבתי שאני חולקת איתם מארג נפשי דומה, טקסטורות רגשיות זהות, ולרגעים מלאי נאיביות חשבתי שהם תמיד ילוו את המסעות המשונים שלי בחלל הזה. אבל הם אינם יותר בחיי, הם צפים בקרקעית התודעה שלי, בחלומות, בזיכרון פתאומי ליד מקום, רחוב שהיינו בו, או בשיר שאני שומעת. כל זיכרון והדקירות שלו.
הסיבות להתפוררות מגוונות וספציפיות לכל אחד ואחת, אבל כשאני חושבת על זה לעומק, יש מכנה משותף אחד, אכזבה; הפנטזיה הילדותית שהקשר לא ישתנה, לא יתעמעם, שימשיך לענות על צורך כפי שענה בתקופה הראשונה, של "ההתאהבות", זו שבה נדמה לי שמישהו או מישהי מכוונים אלי פנימה זרקור, ורואים אותי בחדוּת מפעימה, ומראים לי גם את זו שלהם. זו שבה הבדידות קצת פחות מרה ונשכנית.
יש בזה משהו רומנטי, חוסר רצון להיכנע לאפרוריות החיים, למסלול הידוע מראש בו הכל מאבד מעוצמתו בסופו של דבר לטובת השגרה, הסתמי, הבנאלי. אהבות גדולות, חברויות לפותות, הולכות בדרך כל בשר ודם בדרך כלל, מתקבעות על דפוסים. זה צורב מידי, אז אני פשוט מעדיפה לוותר על כל הרימון, במקום להסתפק בגרגרים מועטים.
בדרך הזו, אני משמרת מיתולוגיה מסוימת לאנשים האלו. הם צרורים בתוך אוסף אפיזודות ששוב ושוב מעסיקות אותי, עולות באוב ומוסרטות בראשי, מפיקות רגש ישן מפעפע, עד שהן הולכות ושוקעות בתהום השכחה. נראה שיש במעשה הניתוק והאובדן שבעקבותיו, להנציח באותה מערכת יחסים דרמה נצחית. כשהמתח הגדול הוא כמובן סביב השאלה מה יקרה כשאתקל בהם ברחוב. אבל אלוקים נדיב מספיק, וכמו עם אקסים מיתולוגיים, זה לעולם לא קורה.
או כמעט. פעם ראיתי את נ' חולף ברחוב, הייתי ממש מולו נמוכה בכמה קומות בתוך כסא הנהג במכוניתי. הוא לא הבחין בי. הוא החליף את משקפי הראיה שלו.
ופעם ראיתי את א' חולפת ברחוב מול בית הקפה שבו ישבתי, עייפה ודהויה מהחיים השוחקים שלה. עמדת ההתבוננות המרוחקת, מבעד לזכוכית, שבאה כעבור שנים, מבלי יכולת לקיים כל אינטרקציה הייתה עוד פרק קטן ואירוני בקשר עם כל אחד מהם. ועדיין, פה ושם אני חושבת, מה הוא והוא והיא והיא והיא, עושים, חושבים, מרגישים ונושמים עכשיו.
הצייר: אדוארד הופר
משהו שחשבתי לכתוב עליו. קצת אחרת כמובן.
את חושבת שלמה שאת קוראת בפוסט אכזבה ורומנטיקה, יש כאלו שיקראו תובענות?
וחולה על התמונה שהבאת.
הן לפעמים כאב לב גדול ושבר גדול כמו זה של אהבות גדולות ולפעמים אפילו….
מאד מזדהה עם תחושתך..
ובדיוק בתקופה שגם אני חושבת על זה המון.
לריקי – הפוסט הזה עמוק ואמיץ מאוד. כנראה שרבים מאיתנו חווים את החוויות הללו. ולעיתים הנפילה, הנתק הוא חד [האמנם? ואולי היו לו ימנים מוקדמים?], והפער בין הקירבה לבין הניכור בלתי נסבל.
מיכל שואלת [ואולי רומזת?] שייתכן וזוהי תופעה הקשורה בתובענות. כנראה שיש בזה ממש. ולבטח יש סיבות אחרות.
ואולי אחת מהסיבות העיקריות הינו הפער שבין הדרך בה כל אחד תופס חברות, את חשיבותה, את "המחיר" שהוא נכון "לשלם" עבורה.
ואולי…. מי יודע… מסובך.
פשוט וואו. וזה כמובן לא פשוט בכלל. מבחינתי כתבת אותי, נתת לי אות וסימן לדרכי בעולם
אני חושבת על זה בדיוק בזמן האחרון. ותוהה איך אפשר לעשות אחרת. אולי זה כמו זוגיות, או שעובדדים על זה כל הזמן וצומחיפ ומשתנים, או שנותנים לזה לדהות לאטו.
התגובות נפלאות.
שיהיה ברור שהעניין כואב לי מאוד.
יותר מידי.
חשבתי על זה, ילדים אמורים להיות אלו שלא מאכזבים, שתמיד הקשר איתם חזק ונוכח, אבל ממה שאני שומעת, גם הם סוגרים את הדלת מתישהו.
בעניין התובענות:
מגיע לי!
והתוכן צורב ויפה כל כך משום שהכתיבה נפלאה. מדויקת ופיוטית.
כתבת מאוד יפה, ריקי, ומאוד מתאים לי לתחושת המלנכוליה והרומנטיקה העצובה של הימים האחרונים, מעניין, גם אני חשבתי על חבר, מיתולוגי, אולי בגלל יום הולדתו שחל ממש לאחרונה
מעניין שגם אני מהרהרת בדברים האלו לאחרונה.
גם בגלל טלפונים ומיילים שקיבלתי בחודשים האחרונים מאקסים ואקסיות של חברויות גדולות משנים, וגם בעקבות מכתב הפיטורין שקיבלתי לפני כמה ימים מחברה קרובה שהלכה עמי כעשרים שנה. ומכתב הפיטורין הזה הגיע בעקבות ריב גדול שנפל בינינו על עופרת יצוקה ועל מעשינו בעזה.
ואני חשבתי שהאינטימיות אכן תעמוד בפני כל מצוקות היום יום האפורות, הבנאליות וגם העקרוניות.
כנראה שלא.
לא סתם כל כך הרבה תגובות כאן מזדהות עם המילים שלך – בעצם בשורות האלו כתבת את כולנו ואולי את אחד החלקים החשובים בקיום האנושי.
באמת מפתיע כמה אנשים בגילנו עוסקים בזה, בתמימותי חשבתי שבגילאים שלנו כבר אין ברוגזים.
כשבעלה היה יוצא למילואים. בדיעבד השרמוטה לא הייתה שווה את הטרחה.
אני חושבת על מקרים דומים בחיי, ונדמה לי שהחיבור התאים לזמן מסוים או למוזיקה המסוימת שבתוכה התנהלתי באותם ימים ואין פלא שכשדברים השתנו האינטנסיביות נמסה. במקום להתאבל נסי לחשוב כמה טוב היה שהאנשים האלה הצטלבו לתוך המסלול שלך גם אם לזמן מה…לא?
וכך אני מרגישה וחושבת, אבל יש אנשים שאני מרגישה פספוס במסמוס, שזה לא היה אמור להיות ככה. אולי משום שאני בסך הכל בחורה רומנטית מידי.
האנשים האלו תמיד בליבי
אבל הם נמצאים בתוך קופסא נעולה בלב שלי
הכי טוב ככה
למה סתם לסבול ולחשוב מה היה קורה אילו
אהבתי מאוד את הפוסט ריקי
מזדהה עם כל מילה.
היית במכונית (שוב) חלפת על פניי ואני חיכיתי לאוטובוס,
והתגעגעתי…
כשיהיה לי יותר זמן, אני אקפוץ. באמת !!!
🙂