יום המשפחה כאן, פעם זה היה יום האם אבל בשם פוליטיקלי קורקט מזויף שינו את זה. הגננת של הקטנה ביקשה תמונה מהחתונה של ההורים. קיוויתי שתשכח מזה, אבל היא שלחה SMS, ואז נאלצתי לענות "יש הורים שלא התחתנו". היא התקשרה, נרעשת, "זה בסדר, כל תמונה שלכם, הסברנו לילדים שיש כל מיני משפחות שונות".

אולי כשביתי כבר תהיה אם בעצמה, אם תחליט כך כמובן, אנשים כמונו יהיו הרוב, ולא אלו המתחתנים לפי הדת היהודית האורתודוכסית, שבטקסים שלה יש דברים שהדעת אינה סובלת.

לסביבה יש יחס אמביוולנטי כלפי אי נישואינו. שואלים למה, שואלים אם זה לא יעשה בעיה לילדים, ורבים יותר אומרים, אה, זה באופנה עכשיו. ובכן, זה לא עניין של אופנה. גם לא של הצהרה, כלומר לא רק הצהרה.

האמת היא שלא כל כך מעניין אותי מה חושבים אחרים על הסירוב למסד את היחסים בממסד הרבני ומשרד הפנים, כולל לא המשפחה הקרובה, יותר מעסיק אותי איך מגיבים הילדים לזה, ואיך עונים לשאלות בנושא.

בעבר, כשהבכור שאל, אמרנו שלא התחתנו, הוא היה מוטרד למה, וענינו שזו הבחירה שלנו, ואז באה תקופה שהיה מצהיר שהוא לא יתחתן. תודה לאל. אבל אם להיות רצינית, לא פעם אני מהרהרת איך לא לכפות את אורח חיי ובחירתי באופן לא מודע על הילדים האלו, המרדנות שלי בסדר הקיים, מרדנות שאין עליה מחיר כבד, יכולה לא להתאים להם, איך להעניק להם תחושה אמיתית של חופש, לנהוג כפי שליבם מנחה.

כשאני חופרת ביחס הנפשי שלי לחתונה, אני מבינה שבניגוד לבנות אחרות, אצלי בבית לא הטיפו לחתונה בכל מחיר. אבא שלי בעיקר רצה לראות אותי מסתדרת, ואמא שלי, היא כל הזמן אמרה שהיא רוצה שאהיה מאושרת וזה הכי חשוב, אבל מתחת לפני השטח היה מסר מורכב, מתסיס, בונה אישיות.

אמא שלי וההחמצות שלה, והמחיר ששילמה על חיי הנישואים האלו, ועל הילדים, היא פרק שלם, אם לא חצי ספר בארון הנפש שלי. היא ה'חפש את האשה' אצלי, היא הסיבה שלא רציתי ילדים עד גיל 31, ובמידה אירונית הפוכה, גם הסיבה שמאוד רציתי אחר כך.

כמו בכל הסיפורים הקלאסיים, עשיתי הכל כדי להיחלץ מהביוגרפיה שלה, ואפשר לומר שבינתיים הצלחתי, אם כי, יש לעמוד על המשמר תמיד.

הביוגרפיה והפסיכולוגיה מנווטים דרך לדור ההמשך, ובמידה רבה מהווים כלא, ואני רוצה לפטור את ילדיי מהעול הזה, בלי להפוך לפלקט מדקלם ומזויף, הרי חשוב שהם באמת יהיו מאושרים.

תגלית

דווקא התחתנתי פעם בחתונה רפורמית, כשהייתי ממש צעירה. חשבתי שאני עושה מעשה חתרני ועמוק, אבל בסופו של דבר, הייתי שגרתית ובורגנית להחריד, ובסוף גם עברתי ברבנות, ושמעתי מהרב שגירש אותנו, "את רואה, אם היית מתחתנת אצלנו, לא היית מגיעה לכאן עכשיו". אז הנה, הלכתי יותר רחוק, לא אצטרך להגיע אליהם לעולם, ובלי טובות. היכן שהוא בבית מסתתר אלבום החתונה ההיא, אני בשמלת מיני קצרצרה ומסולסלת, בשיער קצר מאוד, ובעיניים שיודעות איך זה יגמר.

41 תגובות

  1. אני בעד נישואים.
    הבעיה היא שהנישואים הם ברשות הדת.
    הייתי רוצה שיהיו במדינה שתי אפשרויות: נישואים דתיים ונישואים אזרחיים.
    נגיד שמחר את פוגשת בחור רוסי שאמא שלו נוצריה ואבא שלו יהודי, מתאהבת בו נואשות ורוצה להנשא לו. בארץ אין לך אפשרות. זו הבעיה.
    ואותה יש לפתור. כל אדם באשר הוא זכאי להנשא, גם אם הוא נחשב לפי הדת לממזר. מה הקשקשוש הזה? ולדעתי משרד הפנים צריך להכיר בכל צורת נישואים: רפורמית, טכסי אהבה אזרחיים אצל רבניות וכדומה.
    ביום שזה יקרה… נהיה מדינה נאורה
    ואז נחגוג באמת את יום המשפחה!

  2. גם אני לא התחתנתי
    יש לי ילד אחד גדול שכבר מזמן לא גר בבית ומעולם לא היתה לו בעיה עם זה. הוא דווקא התגאה בזה. זה נראה לו יותר מיוחד. כשההורים שלמים עם זה גם הילדים שלמים
    כשהייתי צעירה ונסעתי הרבה בטרמפים השיחה היתה תמיד מגיעה איכשהו לזה שאני לא רוצה להתחתן ושום נימוק לא עזר ולא שכנע אף אחד (מישהו אמר לי "את פשוט עוד לא מבושלת") עד שיום אחד אמרתי במקרה שאני לא מפחדת שהוא יברח. ובזאת הסתיים הויכוח. מהר מאד למדתי שזה המשפט הקובע. כי מאחורי כל הנימוקים הדתיים והילדים והאחרים חבויה השאלה הזאת, ואחרי שעונים עליה אנשים באים על סיפוקם

  3. ועוד משהו. לעובדה שלא התחתנתי אין קשר לדת.
    זה קשור להיכרות עם עצמי. כל מסגרת שלא באה מתוכי ומתוחזקת מתוכי מעוררת בי מיד את הצורך לבעוט. לא רציתי להעמיד את האהבה שלי בנסיון הזה, למה להעביר אותה לצד של הרעים
    (ואצלנו בכיתה ג' של בני הקטן דווקא החליטו לחגוג את יום האם במין רטרו)

  4. טוב, אני מעריך את התיקון שעשית. אחרי שהתחתנת פעם אחת, וטעמת מזה – החלטת שלא לעשות זאת שוב. ועל כך – כל הכבוד.

    אבל עם זאת, ברצוני להבהיר משהו חשוב.

    הבעיה היא לא עצם החתונה. הבעיה היא שאנשים חיים בזוגיות ובכך הם מתחייבים לדברים שמנוגדים לטבע. כלומר: מונוגמיה.

    המאבק המתמיד בעול המונוגמיה יוצר את המשברים הגדולים, ושום דבר שבעולם לא ישכנע אותי אחרת. 95% מהזוגות מפרקים את הזוגיות/הנישואים בגלל תאוותו של אחד מהם לסקס מסעיר, מרגש ובלתי מחייב עם מישהו אחר, בגלל רומן של אחד מהם עם מישהו אחר. בגלל שיעמום מיני. בגלל שבתוך זוגיות ארוכה ומתמשכת אתה מאבד את הדבר הכי מרגש והכי יצרי שקיים בך.

    מונוגמיה גוזרת עליך לקבל את התברגנות הדבר שלעולם אי אפשר יהיה לסגור בתוך מסגרת וקביעות. הסקס.

    מרגע שקיבלת על עצמך את הזוגיות המחייבת, קיבלת על עצמך את הגזירה הקשה שקובעת שמעתה ועד הסוף, עליך להתמזג אך ורק עם בן הזוג האחד שאיתו חתמת את החוזה (הכתוב, או הלא כתוב – זה לא משנה)

    ולכן חיים בזוג או חתונה אזרחית או חתונה רפורמית או הסכם חיים משותפים – כל זה רק מילים. הגדרות חסרות משמעות.

    חייתי בזוגיות בלי לעבור ברבנות, וגם עברתי ברבנות פעמיים, ואני טוען שאין שום משמעות לדבר הזה.

    למעט נקודה אחת כואבת: אם התחתנת, אתה חייב לעבור בבית הדין הרבני, כשזה נגמר – סיוט גדול כשלעצמו. חוויה מאוד מאוד לא נעימה ומפוקפקת.

    ולכן, כששואלים אותי, אני ממליץ לאנשים שלא לעשות שום דבר שיחייב אותם בבוא היום לעבור את הטקס המשפיל והמכוער בבית הדין הרבני.

    אבל, שוב: החתונה עצמה אינה הבעיה.
    חיי הנישואים, או החיים בזוגיות מחייבת – זאת ה-בעיה.

  5. ריקי אולי לא התחתנה אבל אני בטוחה שאין מאחורי החלטה זו הצהרה בדבר נכונותה להיות עם גבר אחר מלבד בן זוגה
    התשובה שמעליי אינה אלא דברו של איש חלש ועלוב נפש שליבו עקר.
    לא ברור איך אישה כלשהי תסכים להיות עם גבר כזה, אני לפחות מקווה שנשים מכבדות את עצמן קצת יותר בימינו.

  6. בועז, שאתה צודק, מצד אחד, מצד שני, התיאוריה תישמט במבחן המציאות. מרבית בני האדם לא יוכלו לחיות בזוג בחיי זוגיות פתוחים, זה מוכח לדעתי, זה בסופו של דבר מחסל את הזוגיות ואז מה הטעם?
    מרית, כתבת דברים יפים. ומצאתי נקודות הזדהות, יש בזה משהו, להצהיר, אני לא מפחדת שהוא יברח, ואפילו יותר רחוק מזה, אם ילך, שילך, לפחות בלי פרוצדורה. וכן, בתפיסה השורשית של רוב האנשים אשה צריכה להתחתן כדי להחזיק גבר, וזה קשור למה שבועז כתב.
    גלי, אני כמובן בעד.
    תודה 🙂

  7. הוא בגידות קטנות.
    לא הכל חייבים לספר
    לא הכל חייבים לדעת
    אני הודעתי כבר לבן הזוג שלי שאם אגלה שהוא בוגד בי זה מאוד יכאב לי, כי יש בי את הרכושנות, אבל הצעתי שיהיה חכם ויעשה את הדברים בשקט אם הוא חייב, ושלא יחוש ייסורי מצפון, אני פוטרת אותו מהדבר הזה. ממש כמו שאני פוטרת את עצמי. להיות המון שנים עם אותו גבר זה מוות. אפילו שאני אוהבת אותו. זה פחות מוות אם אני יכולה ללכת מדי פעם. ואז זה נהדר לחזור.

  8. אני מסכים.

    זו הטרגדיה האנושית.

    ברור שהמונוגמיה היא הכפייה הכי קשה שהאדם שם על עצמו. ברור לחלוטין שהמחוייבות לסקס אך ורק עם בן זוג אחד גורמת לפירוק מוסד המשפחה וברור שזה משמיד את הזוגיות

    אבל מצד שני, אנשים לא מסוגלים לגבור על הקנאה ועל הרכושנות.

    כך אנחנו לכודים כמו אותה יונה שבורחת מפני הנץ אל תוך שובך שיש בו נחש.

    מאחוריה הנץ, מלפניה הנחש. מה נותר לה?

    לעשות רעש ולקוות שבעל השובך ישמע את צעקתה ויבוא להצילה.

  9. מעבר לאפקט הפסיכולוגי שיש לחותמת רשמית על מערכת יחסים – ומדובר באפקט שונה על כל אחד מאיתנו,בהתאם למבנה האישיות, הציפיות, החלומות, החינוך, הסביבה…
    מעבר לזה, מפריע לי שהמדינה מתערבת, מתעדת, רושמת, והכי גרוע – מאשרת או פוסלת. מעניקה רישיון להינשא לאדם אחד, ואוסרת על נישואין לאדם אחר….

  10. מעולם לא התחתנתי, מעולם לא היו לי כוונות ועד היום לא השתכנעתי ההיפך אלא יותר ויותר התחזקתי בדעתי.

    אבל לא זה מה שרציתי להגיד. רציתי לציין שאהבתי כל כך את המשפט המסיים:
    "היכן שהוא בבית מסתתר אלבום החתונה ההיא, אני בשמלת מיני קצרצרה ומסולסלת, בשיער קצר מאוד, ובעיניים שיודעות איך זה יגמר."
    נורא יפה.

  11. זהו, שהרעיון הזה הוא מוזר.

    בגידות?

    במה, בדיוק, הבגידה? אם את אוהבת את האדם שאת חיה איתו, אבל (כדרך הטבע) חושקת בעוד אנשים מלבדו, איפה פה הבגידה?

    אם זה ברמה הפיזית בלבד, האם זו בגידה?

    ומדוע, בסופו של דבר, החלטנו שהגוף שלנו הוא רכושו של בן הזוג שלנו, ורק לו יש את הזכות "להשתמש" בגופנו – ואם אנחנו חולקים את גופנו עם עוד אדם, זו "בגידה"?

    תחשבי על זה.

  12. "אני בשמלת מיני קצרצרה ומסולסלת, בשיער קצר מאוד, ובעיניים שיודעות איך זה יגמר. "

    יש לך תמיד את הכישרון הזה לסיים את הרשימה שלך במשפט פצצה שמתיישב בלב, הפעם עשית את זה אפילו בכפליים כישרון.

  13. שעמום מיני? לי נראה חמור יותר שעמום אינטלקטואלי וחוסר עניין וכבוד ואז זה לא משנה אם אתה נשוי או לא כי אם זה לא עובד, גם סקס לא מציל את העניין ולא מהווה תרוץ להמשך הזוגיות.
    בקיצור, נראה לי שקצת הגזמת עם עניין הסקס – זה לרוב הרבה יותר מורכב מרק סקס.

  14. כתבתי למעלה לבועז אבל לך רציתי להגיד שהפוסטים שלך מאוד מעניינים. כמעט תמיד חומר למחשבה. תודה.

  15. שיעמום אינטלקטואלי לא נולד יום בהיר אחד בין שני אנשים.

    אם הגבר שלך סיקרן אותך בשנה הראשונה להכרותכם, אין סיבה שזה ישתנה בהמשך.
    ואם הוא התייחס אלייך בכבוד וגילה בך עניין בהתחלה, הוא יתנהג כך גם בהמשך. לא?

    אבל הסקס נשחק.

    והסיבה היה ביולוגית.

    אחרי 3-4 שנים בזוגיות, (כמעט ו)אי אפשר להחזיק מתח מיני ואת הריגוש הדרוש.

    ולכן רוב המערכות הזוגיות מתנפצות בדיוק על הנושא הזה. הגבר משתעמם מינית מהאישה שהוא אוהב ומעריך, האישה משתעממת מינית מהגבר שהיא אוהבת ומעריכה.

    אפשר להעריך מישהו ולכבד אותו והוא יעורר בך הרבה עניין אינטלקטואלי – אבל הריגוש המיני מגיע ממקומות אחרים, קדמוניים יותר.

    מהמערכת הגובלתית של המוח, אם מתעקשים.
    hippocampus.
    המערכת הגובלתית (limbic system) היא משכן הדחפים והריגושים. האזורים המוחיים הנדלקים וכבים בזמן האורגזמה.

    ואני אמשיך קצת עם חקר המוח.

    ה"נוקלאוס אקומבנס" אחראי על "מרכז העונג" במוח. והוא מגיב לסקס, ניקוטין, קוקאין, שוקולד ומוזיקה.

    זה לא קשור לאהבה, לענין אינטלקטואלי, לכבוד וכו'. מדובר בעניין מוחי ביולוגי לחלוטין

    אני מאוד ממליץ לקרוא על זה. מאוד מעניין.

  16. בגדול אני מסכימה איתך בעניין המונוגמיה.
    אבל לפעמים הזוגיות, לא משנה באיזו צורה היא ממוסדת, דווקא "מסדירה" את הסקס.
    נראה לי בניחוש סטטיסטי שנשואים עושים יותר סקס מרווקים ורווקות, לפחות בגיל מסוים (ואלו שלא נראים כמו שון קונרי). מה עדיף? סקס מגוון עם מיני פרטנרים וחיפוש תמידי, או סקס משעמם אבל בטוח לאורך שנים עם אותו אחד?
    גם שאלה ששווה לשאול.
    כרגיל ריקי, פוסט ודיון מעניינים. לא ידעתי שאת לא נשואה.

  17. מסכימה עם דבריך, אולם עדיין חשוב לשים את האצבע: המימד הפיזי עלול להפוך לבגידה, משום שהפיזיות כאן מהווה סמן לאינטימיות. (כמו למשל שחלוקת החלל בבית מהווה סמן למרחב פרטי או ציבורי למרות שגבול זה אינו מפורש ומסומן במרחב). המקום הזה שרק שניים חולקים ונפתחים לו, מחולל במידת מה כאשר הוא הופך לנחלת הציבור.
    לכן, בהמשך לטענה שלך שהעניין הוא לא חתונה אלא מונוגמיות. העניין גם כאן הוא לא יחסים פיזיים, אלא אינטימיות מחוץ לקשר. ועל הגבול הזה קשה לשמור ולהגן כשמקיימים יחסים פיזיים עם אחרים

  18. 1
    רגש לבן/בת זוג אמור להיות בנוי על חברות חזקה ואמיצה, על חוויות משותפות, על אהבות דומות וגם על משיכה פיזית

    2
    משיכה פיזית בנויה מהצורך בריגוש. אי אפשר ולא צריך להעמיד יחסים קבועים, שיש בהם אהבה, אמון, חוויות וכו' – מול ריגוש.

    3
    אהבה לאדם, לחבר, הוא עניין מתמשך.
    אני רואה זוגיות ונישואים כחברות חזקה בין שני אנשים שכייף להם יחד, והם גם שוכבים לפעמים.

    4
    ואילו סקס עם אחרים אינו קשור ואינו כרוך (בהכרח) בכל אותם סממנים. סקס עם אחר הוא סקס עם אחר (ראי את הסרט "בוגדת", בכיכובה של דיאן ליין). יש שם משיכה מינית היסטרית, אבל בבית יש לה את ריצ'רד גיר. זאת אומרת: לא תמיד מדובר בדיכוטומיה כה חריפה. זה לא שהבעל לא טוב, והמאהב כן טוב. זה לא עובד בצורה כזאת

    5
    אני מסכים איתך, יעל, ש"קשה לשמור ולהגן על הגבול כשמקיימים יחסים פיזיים עם אחרים". זה קשה במיוחד לנשים, אני חושב. זה לא שאני חכם גדול שיש לו פיתרון. אין פיתרון אחד ויחיד, יש רק נסיון להבין – ולשים את הדברים של ריקי כהן באיזשהו קונטקסט שאני מאמין בו

  19. מעבר לעניין המוחי שהסברת.
    כתבת, יש לה משיכה מינית היסטרית, ונניח שיש לה, ונניח שיש מערכת יחסים מינית יצרית ואפילו מסעירה. אז מה? בשורה התחתונה, מה היא משאירה?
    זכרון נעים? האם יש לה לתרום לנו מעבר לסיפוק גופני זמני, והאם זה בעל ערך, אחרי גיל מסוים?

  20. חייבת לשאול כאן את מי שרואה בתשוקה למישהו אחר – בגידה, איך אפשר אחרי שלוש ארבע שנים כשכבר כל כך מכירים את השני עדיין לחשוק בו. זה דבר שאני לא מבינה.
    הרי אחרי חמש שנים כשאת נוגעת בתחת של בן זוגך זה כאילו נגעת בתחת של עצמך, לא? לא לחינם כתוב במקורות ודבק האיש באשתו והיו לגוף אחד, ואז עם כל הכבוד לחיבה ולידידות לא יכולה להיות תשוקה. ובן אדם בלי תשוקה לא יכול לחיות.
    ואני לא גבר, עד כמה שבדקתי בזמן האחרון ככה שאני לא מהציידים. אני מהמלקטות.

  21. היכרות ונינוחות עומדים בסתירה גמורה ל"תשוקה".

    כל מה שארעי מרגש יותר. זו הטרגדיה של קיומנו.
    כל מה שקבוע, דהיינו "מוכר" ו"נינוח", לא יכול להסעיר

    "שימי לב / יחסי המין / הופכים טובים / כשאין קירבה" (חמי רודנר, "מה שעובר עלי", איפה הילד? 1993)

    "כשמכירים מעט – מזדיינים הרבה.
    כשמכירים הרבה – מזדיינים מעט"
    (מיק ג'אגר)

  22. ריקי כהן כותבת: "ונניח שיש מערכת יחסים מינית יצרית ואפילו מסעירה. אז מה? בשורה התחתונה, מה היא משאירה?"

    אז זהו, שהיא לא צריכה להשאיר כלום. המשיכה ההיסטרית צריכה להיות פשוט היא. משיכה היסטרית. פשוט מסעירה. מענגת. ממלאת את החיים בתוכן. בכוח. בתאווה. תענוג. נצחון קטן על המוות, שמחכה מעבר לפינה.

  23. נהייה כאן באמת דיון מרתק
    פוסט טוב, ריקי, וזה לא ממש יוצא דופן כאן
    לא יודע אם לא זכרתי או לא ידעתי אבל אני מעריץ אותך ומעריץ אחרות שלא מתחתנות
    לגברים זו פחות בעיה, אבל כנשים, זה דורש התפכחות, חוכמה, אמת, אומץ ותעוזה לעשות את זה, לא להתחתן
    המשפט האחרון שלך באמת חזק מאוד

    לגבי בועז ומה שכתב אני רוצה להביע את הערכתי לכנות שלו להביע את עמדותיו המעניינות בנושא, ולאומץ שלו, זה בהחלט נושא מרתק, מין ונשואים, זוגיות ומין, בגידות, צרכים, תשוקה, אין לי פתרונות אבל אני בהחלט יכול להבין חלק לא קטן מהדברים שנכתבו

    אני חושב שיש הרבה יתרונות לאומץ הזה לא להינשא, כך לפחות הדברים בין בני הזוג הם פחות מובנים מאליהם, פחות נלקחים כאוטומט

  24. ההכרות והנינוחות הם השלווה בחיינו.
    כל מה שארעי מרגש יותר. למה טרגדיה?
    ארעיות היא ערך מוסף לחיינו. גם בחיי נישואין דרושה ארעיות בכל מיני תחומים כדי להעשיר את הזוגיות – לאו דווקא בתחום הסקס.

  25. כתבה כך דפנה לוי, בתגובה לטור שלך על דנה ספקטור:
    "לצערי. על כל פנים, בטבע המונוגמיה זרה בבסיסה לאדם ולבעלי החיים האחרים …
    כיוון שמונוגמיה אינה עניין טבעי, ומי שיצרו אותה הם בני האדם / החברה, מסיבות כאלה ואחרות, אכן החיים בזוג הם קשים, מורכבים ומלאי נפתולים …"

  26. ריקי , אני מסכים שיצאת גדולה במשפט " אני בשמלת מיני קצרצרה ומסולסלת, בשיער קצר מאוד, ובעיניים שיודעות איך זה יגמר. " וזה מכנה משותף של הרבה תמונות של הרבה חתונות בכל רחבי תבל.

    אכן, המונוגמיה נוצרה על ידי האדם ויש לה את היתרונות שלה, בעיקר לגבי כל הזמן שהתא חייב להתקיים עבור הצאצאים, אבל מרגע שהתפקיד הזה נגמר בחלק גדול מהמקרים המונוגמיה אכן מיותרת והיא יכולה להיות מוחלפת על ידי מערכת תתיכה קהילתית הדדית בזמנים של צורך, ובעיקר בגיל מבוגר.

    תודה על כתיבה יפה.

  27. יש משהו מאד עגום באחידות הדעות פה. יש אמנם הבדלים במסקנות האישיות, אבל דומה שכולם משלימים עם ההנחה שסקס טוב ומונוגמיה לא הולכים ביחד (הנחה שמן הסתם מגשימה את עצמה במקרים רבים).
    אז אני יודעת שאני תמיד מכוונת ליוצאים מן הכלל (לא רק בענייני זוגיות) אבל הנסיון שלי מלמד שאיפה שיש אנשים יש הפתעות. ויש הרבה יותר אפשרויות ממה שמסתמן פה.

  28. קראו זאת. לאט:

    "…הפראות בסקס היא תכונה מקסימה שנשים מפחדות להביע בגלל משמעויות ברורות של מסרים חברתיים שאמרו לנו- לחפוץ באהבה, בסקס פיוטי, סָבִיל. נדמה לאישה שאם היא תגיד לגבר, תזיין אותי הוא יתפקע מצחוק או יקרא לה זונה. ואני אומרת, זה מצבנו העגום גם במיטה. הפכנו למשועבדות ומדוכאות העונות בצִיּוּת לסדרים החברתיים, עד שהפכנו להיות נטולות נשמה ברגע הכי אינטימי.

    ואת מי הנשים תמיד מאשימות במצבן- את מטלות היום, עיסוקי העבודה. לחלק מהנשים מצטרף עול גידול הילדים. ובטוטאל- הדּוּמִיָּה בין בני זוג לפעמים איומה יותר ממילים וממגע.וזה קורה כשבעיות השגרה מוחקים כמעט לחלוטין את הרעב למין שהיה כה תוסס בהתחלה…"

    מתוך הבלוג הפנטסטי "בנויה לתלפיות" של הזויה.
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=590673

  29. מרית, נדמה לי שזה משתנה בין הורים לילדים קטנים להורים לילדים גדולים יותר שכבר פחות זקוקים להם, גם הקילומטראז' בזוגיות משפיע.
    שי, תודה רבה. אני מסכימה

    בעניין הציטוט של הזויה, אני יכולה להזדהות עם זה נכון ללפני כך וכך שנים, היום לא. מה לעשות, אצל אמהות לילדים קטנים הסקס הכי נחשק הוא שינה.

  30. אני בעד זוגיות
    ואני גם אומרת שאי אפשר לדעת מה יביא המחר
    הכל יכול להיות טוב ונפלא
    ולמחרת הכל נופל
    אין שום ערבות לזוגיות
    כמו שאין ערבות לנישואין
    בהחלט בית הדין רבני זה מקום שרק עושה צרות גדולות למי שרוצה להתגרש
    בקיצור כולה חתיכת נייר שכביכול קושרת את בני הזוג להיות אחד עם השני וליות נאמנים
    נגמרו הימים האלו
    הימים אלו שייכים להורים שלנו

  31. מצטרפת למתפעלים(ות) מהמשפט האחרון וגם מסתייגת מהגישה של בועז ומוקסמת מהגישה של מרית.

    ואותי דוקא תפס עניין אחר לגמרי בפוסט הזה, הפוליטיקלי קורקט לכאורה של הגננת ש"הסבירה לילדים שיש כל מיני משפחות שונות" ועדיין, באותה נשימה, רוצה ליישר את כולם לפי אותו סרגל. זה עצוב, כי "קבלת האחר" מתחיל ממקום ערכי שאני לגמרי מסכימה ומזדהה אתו ועם חשיבותו, ומערכת החינוך, ברובה, הצליחה לעקר אותו מתוכן ולהפוך אותו לפלקט שאין מאחוריו כלום, ולתת הרגשה לא נעימה לילדים שהם ו/או המשפחות שלהם לא מיישרים קו עם הסרגל המקובל או עם סרגל כלשהו.

  32. יעל, את נשמעת מאוד פסימית, חבל. נקודת המוצא צריכה להיות שאין בטחונות, אבל שלאדם יש תמיד נמל בית, הוא עצמו .
    לא בטוחה אגב שההורים שלי היו כל כך מאושרים שנותרו ביחד.
    טלי, זהו, היא ניסתה להיות בסדר, היא ביקשה תמונה שלנו כזוג, אמרה שהחתונה לא חשובה, מה היא יכלה בעצם לומר? מצב לא פשוט.

  33. יעל, את נשמעת מאוד פסימית, חבל. נקודת המוצא צריכה להיות שאין בטחונות, אבל שלאדם יש תמיד נמל בית, הוא עצמו .
    לא בטוחה אגב שההורים שלי היו כל כך מאושרים שנותרו ביחד.
    טלי, זהו, היא ניסתה להיות בסדר, היא ביקשה תמונה שלנו כזוג, אמרה שהחתונה לא חשובה, מה היא יכלה בעצם לומר? מצב לא פשוט.

  34. היא יכלה לבקש פשוט תמונה של המשפחה.

    יש כאלה שהמשפחה שלהם היא אבא ואמא ואחים, יש אחרים שרק אמא, או אבא, או שני אבות/אמהות/חתולים/סבים/אחים/חצאי אחים וכו'.

    דוקא כשיש כ"כ הרבה ואריציות, נראה לי הרבה יותר נכון לבקש פשוט תמונה של המשפחה- ולתת לכל משפחה לפרש את זה לפי המצב הייחודי שלהם.

    אם מרחיבים את היריעה מראש, כל ה"אחרים" לא צריכים להיצ'טקמק לתוך סד צר ולוחץ.

    (כן, הבנתי שהיא רצתה תמונה של ההורים בלי הילד, אבל דוקא במקרה הזה אתם "המקרה הקל", אני חושבת יותר על ילדים עם הורה אחד בלבד, הרבה יותר פשוט, בעיניי, פשוט לשנות את התרגיל הראשוני…).

  35. הדיון הוסב קצת מהנישואין למונוגמיה וסקס.
    אז בסדר, כולנו היינו שמחים לחידושים וריגושים מידי פעם, אבל אני לא ממש מבינה איך זה קשור לנישואין דווקא.
    מה, זוגות לא נשואים, אפילו בלי ילדים, שנמצאים יחד עשר שנים, לא היו שמחים לחידוש?
    ולגבי הזויה – מוצאת אותה, שוב, הזויה לגמרי.
    מה היא אומרת? שנשים לא אומרות "תזיין אותי"? לבני הזוג שלהן?? ש*זה* נחשב פראי ומשוחרר? מעולם לא קראו לי זונה ומעולם לא צחקו לי.
    וכן, הייתי שמחה לריגוש וחידוש, ואני מפנטזת על כך לא פעם, אבל יש סקס מעולה גם לנשואים וגם עם ילדים, פראי ומענג, גם אם לא מחדש מי יודע מה.
    ואני חוזרת לסוגיית הנישואין: איש לא ממש הגיב לשאלה שלי לגבי ההפסד והרווח: בקשר ממוסד אני אולי מוותרת על החידוש והריגוש, אבל מקבלת את ההבטחה שתמיד יהיה מי שיזיין אותי כשאני אגיד לו.
    לא טוב היות האדם לבדו. מונוגמיה היא אולי עוד דרך להבטיח לעצמינו שלא נהיה לבד. וזה בסדר גמור בעיני.

  36. חבל שבחרת באופציה שאת לא מתחתנת יותר לעולם, נכון לשחק אותה חתרנית זה היה מהלך שגוי ואני לא מבין למה עשית את זה בכלל, אבל את באמת רואה את החיים שלך ללא ילדים.

    כמו רונית, לא טוב להיות העולם לבדו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *