חברה יקרה,
סלחי לי שאני כותבת לך בפומבי, לא עשיתי זאת מעולם, מקודם, ואם היה לי מה להגיד על הטור שלך, אמרתי זאת לאוזנייך. אבל הטור הנוכחי ענה לנהמות ליבי, והדיאלוג הזה שאין לו בעצם קצה וסוף, צריך לדעתי ביטוי פומבי, משום שהוא מדבר על בעיה אוניברסאלית. אם תרצי, יגון הזוגיות אחרי הילדים.
ראשית, אני חולקת עלייך בנוגע לפתרון שהגעת אליו. לא מטעמי קונפורמיות חברתית אני חושבת שחופש מנישואים לשלושה חודשים, כשאת מבקרת באופן סדיר כמו בהסדרי ראייה הוא צעד שגוי.
לא מזמן פגשתי חברה שמתגרשת אחרי עשר שנים ושני ילדים. היא אמרה לי משפט מערער: אם היו לנו שני לילות בשבוע עם עצמנו, לבד, שבהם היינו ישנים כמו שצריך, זה לא היה קורה.
כשאת כותבת שאת לא יכולה להסתכל עליו מבלי לחשוב על חשבונות לתשלום ושאר טרדות יום-יום, נסי לדמיין טעימה של חופש כזה, לא צעד דרסטי, הסדר קבוע שבו כל אחד מכם מקבל את החדר משלו שהוא כל כך זקוק לו. זה יקר כלכלית, אבל זה עשוי להיות מציל חיי משפחה, לא לך, לכולם.
חזרתי עכשיו מבוקר ארוך בכיכר ובמוזיאון תל אביב. הבוקר זה היה תורי למשמרת, ותורו לנוח. הגיע לו. ראיתי שם הרבה חד-הוריות-לשעתיים, וגם כמה גברים שלקחו את הילדים להצגה/פעילות. ככל שנקפו השעות והעייפות, הרגשתי איך אני מתחילה להישאב למחשבון הבלתי נמנע של הזוגיות השיתופית שהפכה לחשבון עו"ש, ככל שהתובענות גברה הפכתי להיות מפלצת קטנה של קטנוניות. ("האם ישטוף את הכלים בינתיים? יסלק את החיתולים?"). כשחזרתי, לא יכולתי לפספס את הטינה הקטנה שהתיישבה לו על הפנים, הוא ידע שעכשיו הוא "חייב לי", צברתי את יתרת הזכות העצומה שלי ממנו, והתחושה הזו היא כמו רעל.
לפעמים אני מתפללת שהמאזן שוב יתוקן, רק כדי להיות קדושה וצודקת, שוב.
אני מאמינה שאני לא לבד בזה, וקשה מאוד לעשות את הסוויץ' בסוף יום עבודה, הרומנטיקה לא מגיעה למפעל קשה יום של משמרות, העוינות מסלקת את התשוקה, המתח את החיבּה.
אני מאוד סקרנית לגבי זוגות שמנהלים חיי משפחה משני בתים נפרדים. יש כאלו ומעניין אותי איך זה עובד אצלם, המוקשים האלו. שבע שנים אני בדרמה הזו, זוגיות עם ילדים, ולא שיניתי את דעתי לגבי פוטנציאל ההרסנות שיש להם – בלי אשמתם כמובן – לגרעין החיוני של הזוגיות. כל כך הרבה נשים שאני מכירה התגרשו כדי להפסיק את המאבק הזה, ובעיקר כדי להפסיק להרגיש לבד כל כך. אני מאמינה שאפשר אחרת; אני מאמינה בבייביסיטריות גם בשבת, גם בערב חג, אם צריך. אני מאמינה ביומיים בחודש מולאמים לטובת הזוג בלי ילדים. יש פתרונות יצירתיים אחרים, כמובן שצריך שיתוף פעולה ותפיסה הורית דומה. בשורה התחתונה אני קוראת לבטל את הטוטאליות האופנתית הזו של ההורות, שבאה על חשבון הזוגיות.
והנה, בדיוק כשאני כותבת אני רואה שיש עוד אחד שדואג בדיוק כמוני.
תביא לכך שהמבנה ישתנה. כבר היום יש סוגים שונים של בתים, משפחות, הסדרי חיים ורבייה…פשוט משום שרובנו מכירים בכך שאורח החיים הנוכחי שלנו, ובעיקר הציפיות שלנו מעצמנו ומחיינו, לא ממש מאפשרים הגשמה של האידיליה הזו שעל ברכיה התחנכנו, ולפיה בני הזוג ממלאים את כל הפונקציות: חברות קרובה, אינטימיות, משיכה מינית שאינה דועכת, פרנסה, ניהול משותף וחסר תקלות של יחידה משפחתית מתפקדת, גירוי אינטלקטואלי ועוד ועוד.
לא קראתי ואין לי מושג על מה מדובר. אני רק יודעת שמידי פעם אני נתקלת בטורים של דנה ומחזיקה לה אצבעות שיצליח לה. שמעתי בטורים אחרונים שלה ייאוש. כן, אני בכל זאת חושבת שלהישאר נשואים זה להצליח.גירושין הם הפתרון הקל ביותר לדעתי.
אני בטוחה שמרבית המתגרשים פשוט נשחקים. זה לא שהם לא "התאימו" מלכתחילה. בכלל, ככל שעוברות השנים אני פחות ופחות מאמינה בהתאמה בין בני זוג כמתכון לזוגיות יציבה ומאושרת. זו עבודה קשה, שיש להשקיע בה הרבה מאמץ רגשי, הפקתי, כספי.
את צודקת בכל מה שאת אומרת למעט מכשול אחד- בשביל לעשות את זה צריך כסף. והרבה. המון.
יש לי חברים עם אחלה זוגיות שיוצאים שלוש פעמים בשבוע מאז שאני מכירה אותם, ונוסעים פעם פעמיים בשנה בלי הילדות לחוצלארץ. הם כנראה מפוצצים בכסף. רק תעשי חישוב של שעות בייביסיטר ותראי.
אני בטוחה שמספיק פעם בשבוע לצאת בשביל תחזוקה מינימלית, ושזה שווה את הכסף, אבל גם זה עניין כלכלי לא מובן מאליו.
יוצאת הלילה להופעה של שלומי שבן. עם אישי. איזה אושר. ולנטיינז דיי שמח ובהצלחה לכולנו.
או קשרים. לא קראתי את הטור שלה השבוע, אבל אני מבינה שמה שהיא מציעה דורש שכירת דירה נפרדת למשך שלושה חודשים?
לא פשוט להורים עם ילדים קטנים שגם ככה בקושי מצליחים להסתדר (ו"הורים לילדים קטנים שבקושי מצליחים להסתדר" – זה לא חייב להיות אנשים מהעשירון התחתון. גם זוגות משכילים ועובדים עם שני ילדים, שלא חיים בדירת פאר ולא נוסעים לחו"ל, יכולים להיקרע כהוגן מדי חודש) – לממן שכירות של דירה נוספת (או רכישת דירה נוספת), + מעבר לדירה הנוספת שגם הוא עולה כסף וזמן-שהוא-כסף, + ריהוט מינימלי כלשהו לדירה הנוספת… למי שאין כסף מיותר או קשרים, זה מאוד מכביד כלכלית. יכול להיות שזה עובד, אפילו מועיל לחיי הנישואים, אולי אפילו מציל אותם, לא פחות. הצרה שזה פשוט לא לכולם.
רונית, הוא באותו מקום, איך לא מצאת? ואיך לא כתבת לי, מי לוקח ילדה בת שנתיים למוזיאון, ממש חיכיתי לזה ממך.
באמת מי.
רק מתאבדת כמוני.
אכן לא נגעתי בשאלת הכסף, אבל אמרה חברתי בחוכמה, להתגרש יותר יקר.
נכון שזוג עם שניים בקושי מצליחים להסתדר, אבל אפשר נניח לקחת עוד שני זוגות ולשכור דירת חדר וחצי ביחד אולי? שמעתי שיש מלונות בעיר שהם כמו מוטלים בכמה מאות שקלים ללילה והם מאוד נעימים, לא קומקומית כמו שדנה כתבה. אני יודעת,זה מאוד צולע. אפשרות אחרת וזולה יותר, בייביסיטר אחראית מהשכונה שלוקחת אותם אליה לישון.
זה לא מתאים לגיל ממש רך.
אני כ"כ מסכימה איתך. גם אני חלמתי שנים על פתרון מהסוג שספקטור הציעה אבל זה יקרררר.
אפשר לשכור, יחד עם עוד כמה חברות לצרה, דירת חדר וכך תוכל כל אחת להיות שם לבד (או עם חברה) ליום יומיים אחרי העבודה.
אגב, לפעמים גם כשהילדים גדולים יש צורך ב"לבד". הפתרון הכי טוב הוא להפוך את אחד מהחדרים לחדר הפרטי שלך, ללא נחירות בן-זוגך ועם מנורת לילה דלוקה לפנות בוקר בלי חשבון.
1
אם יש כסף פנוי, אפשר להשתמש בו לבייבי סיטר לעתים קרובות. אפשר, צריך ורצוי – לדעתי.
2
אם ממש יש כסף, אז אפשר וצריך לשכור דירה נוספת שבה אפשר לישון ולקרוא ולשמוע מוזיקה ולהתאוורר מהטיפול בילדים. אמר לי חבר, אבא לשני ילדים, ש"אפילו בצבא, כשקרעתי את התחת בטירונות חי"ר, לא הייתי עייף כמו שהטיפול בילדים מעייף אותי".
3
אם יש ממש ה-מון כסף, אפשר את שני הפתרונות לעיל, ולהוסיף עוד משהו: נסיעה זוגית לחו"ל, פעם בחודש, לסוף שבוע.
פעם לפאריז, פעם לברצלונה, פעם לגלזגו.
4
כתבו כאן מעלי שלהישאר נשואים זו הצלחה, וגירושין זה פיתרון קל.
לא ולא. גירושין זה לא פיתרון קל, אבל הוא פיתרון במקרים רבים.
5
נשים רבות מגלות אחרי גירושיהן שפתאום יש להן יותר זמן, משום מה, למרות שאין גבר בבית. הסיבה היא כמובן המשמורת המשותפת, שלפתע משחררת להן ימים ולילות לעשות כרצונן. זהו אבסורד, כמובן – כי צריך וכדאי להגיע לפיתרון הזה בזמן מערכת היחסים. לא?
רוב הזמן היא נדמית לי כמו יצור מעפעף ומפונק שמתנהג כאילו זה עתה מלאו לו 17 וחצי. יש לה בעל מדהים, תומך, עוזר, עושה הכל בבית, אחראי, עוגן יציב ואמיתי, יש לה כסף ועבודה לא קשה (כולה לכתוב את עצמך לדעת ולחכות שכולם יוקסמו ויימחאו כפיים ויעתירו צומי ויקבלו מנה מופרזת של שלוש מטפורות במשפט, מינימום)
ויש לה חברות מעולות והיא לעולם איננה לבד ואיננה בודדה. באה ממשפחה מבוססת, כבר היתה לה תכנית (כושלת, לא נורא) בטלוויזיה, החיים חייכו אליה ועכשיו נוסף לשם חיוך של ילדה. מה הבכי הזה? די כבר, באמת
כל כך מאסתי בקיטורים שלה, כל כך עייפתי מהם שכבר אין לי כוח לקרוא את הטור שלה. אני אני אני אני אני אני
היי, לא רק את כאן, וחוצמזה, רובינו (כולל אני) היינו קוטפות בשתי ידיים את החיים המושלמים שלך ואת הבעל ה מושלם שלך. נא להרגיע ומיד
ספקטור הזאת כותבת בלוג? או בעיתון מודפס? איפה קוראים אותה? על מה בדיוק היא כתבה?
נכון: נשים רבות מגלות לאחר הגירושין שיש להן יותר זמן. אבל לא בגלל ניהול זמן לקוי! בדרך כלל הסיבה היא המעמסה הרגשית והניהולית שנקרית "גבר", ושלעתים קרובות הוא ילד מגודל, בכיין, מרחם על עצמו (בעיקר כשהוא אשכנזי), והופך לריחיים על הצואר במצבי לחץ
נשים רבות מגלות, לאחר שהילדים גדלים, שהן בעצם לא צריכות את העומס הטיפולי שכרך בגבר בבית, שתמורת סחיבת סלים מהמכונית תובע תשומת לב ומין סתמי. לא שווה את זה
ומוסיפה:
לגור לבד? ספקטור חושבת שהיא לא סקסית ולא נשית בהיותה אם ואישה נשואה. היא רוצה לחזור אחורה בזמן. יש לי אחות חורגת כזו, שברצון הנצחי שלה להיות נשית וסקסית, איבדה בעל יקר ומוציאה מהדעת ילדה חביבה שעם אמא קצת יותר על הקרקע, היתה הופכת לילדה מקסימה.
היא לא צריכה לעזוב את הבית. היא צריכה להסתכל במראה ולומר לעצמה שהיא ברת מזל על הילדה, הבעל והמשפחה; היא צריכה לחשוב איך היא יכולה להיות סקסית כאישה נשואה לבעלה; לחשוב לרגע כמה אושר כן קיים בחייה ולהעריך אותו.
מאיפה לך לדעת שדנה לעולם לא בודדה? או לעולם לא לבד? לא שאני יודעת, אבל לומר שמי שיש לו בעל מדהים, ויש לה, ומשפחה מבוססת לעולם אינו לבד זה קצת שטוח.
גם כשיש ילדים אנחנו יכולים להרגיש מאוד לבד, גם אם הם יודעים לחייך יפה.
לבועז, אני חושבת שהבעיה בסופו של דבר היא בסדר החברתי הקיים, הבעל חוזר מאוחר, האשה נושאת בעול הג'ינגול, ואין הופך את הסדר. העיקר שיש "רמת חיים".
שני ילדים זה כבר יותר מסובך (אם כי אפשר לעשות תחרויות של של "מי יכול לעמוד כמו הפסל הזה" וכאלה).
מסקנתך הסופית חשובה. אי אפשר לחיות וגם לבצע הורות בצורה המבוקשת כיום. זה קצת דומה לרמות המטורפות של ניקיון בית שביצעה השכנה שלי בילדודתי: כן, אפשר לעשות ספונג'ה כל יום ולמחות את האבק מהתריסים וכיוצא באלה, או שאפשר לקרוא את הספרים במקום להוריד את האבק מהם כל הזמן. אי אפשר הכל-הכל-הכל, גם אם אנחנו רוצות.
ואנחנו רוצות.
לא קראתי השבוע את ספקטור, לצערי. על כל פנים, בטבע המונוגמיה זרה בבסיסה לאדם ולבעלי החיים האחרים (טעות נפוצה ליחס זוגיות ליונים. גם היונים לא מאריכות שנים זה לצד זו ואינם מטפחים זוגיות טובה / רעה. (זוג יונים מכוון דווקא לעובדה שהיונה מטילה שתי ביצים האחת מהן היא זכר והשניה נקבה ולכן ההולדה אצל היונים היא בזוג – אבל זה כמובן שייך לנושא אחר לחלוטין).
כיוון שמונוגמיה אינה עניין טבעי, ומי שיצרו אותה הם בני האדם / החברה, מסיבות כאלה ואחרות, אכן החיים בזוג הם קשים, מורכבים ומלאי נפתולים – אבל עדיין אפשריים.
כמו בכל עניין, גם במערכת הזוגית, כל אדם בוחר לו את הפתרונות הנוחים לו וההולמים אותו להתגבר על הקשיים. לטעמי, קשה לשפוט (גם את ספקטור( וגם אנשים אחרים שבחרו בפתרון הגירושין, שאף הוא פתרון קשה ולעיתים גם יקר.
נדמה לי שהגיוון וההשקעה וההתחשבות ובעיקר הרצון לשמר, הם בסופו של דבר אלה שיספקו חברות טובה, גרוי אינטלקטואלי וסקס ואת יתר הצרכים של כל אחד מבני הזוג.
ריקי, את פוגעת בפוסטים הספציפיים הללו בנקודות הכי חשובות ורגישות, וכל הכבוד לך על זה, שאת שמה את זה על השולחן. אני אוהב לקרוא את דנה ספקטור ובהחלט יכול להבין אותה עם כל תסכוליה, הכתובים מבריק יש לומר. האיוורור לבד מהזוגיות והאיוורור בזוג מהילדים הם חיוניים, עדיין לא ממש מצאו נוסחא אבל מי שימצא יהיה מיליונר…או שצריך להיות מיליונר בשביל לקיים את הנוסחא, אבל האמת שאני מאמין, הייתי רוצה להאמין שיש פיתרון חכם שאינו צמוד לכמות הכסף שיש
כמה שאת מדייקת.
שלא יצא חלילה שאני מבקרת את דנה מסיבות של שמרנות, או התחזות למיס משפחה. אני בעדה גורף, וגם אם הצעד דרסטי, אם הוא מתאים לה, אני איתה.
שונרא, אומרים שהיסטרית נקיון היא סובלימציה למיניות, זו קלישאה, בעצם. וזה נכון, אנחנו רוצות הרבה, ואני נוטה להזכיר לעצמי שאי אפשר הכל, והייתה זו דפנה לוי היקרה שכתבה, בית נקי הוא סימן לחיים מבוזבזים.
דפנה, אני מונוגמית. לי פחות קשה עם גזירת המונוגמיה מגברים מסוימים שאני שומעת עליהם. לא הדחף הזה מתסכל אותי , וגם דנה כתבה בטור, שזה לא מעניין אותה. הסיזיפיות, היא שורש הרצון לחופש.
שרוןרז, תודה רבה. אם יש, תשווק ותהיה מיליונר 🙂
ימימה, תודה.
המונוגמיה גורמת לזה. אך ורק המונוגמיה.
אמר כבר מישהו שאם יוציאו את המונוגמיה מהעיסקה הזו שנקראת "נישואים" – אף אחד לא יתגרש.
אם יוציאו, אז אתגרש. מאמינה שעוד הרבה נשים כך, ואגב, גם בן זוגי כך.
כי אני לא קונה כבר שנים עיתונים. אבל זה מעציב אותי.אומנם אני נטולת ילדים, אבל מגדלת שניים שהם האחיינים שלי, וזה לא קל בכלל, שני ילדים בני שנתיים והשני בן חודשיים. אחותי ובעלה נראים כאילו שמו אותם במְכוֹנַת כְּבִיסָה על הרתחה. אחותי אומרת, שכיבו להם את מתג החיות. מרגע שנכנסו הילדים לחיים, שבפנטזיה זה נשמע מאגניב, והשעון הבִּיוֹלוֹגִי שפועל ומתקתק גם בגיל חמישים, אבל החברה הנורמטיבית מסרבת לתת לך את הבחירה החופשית לעשות ילדים כשאת באמת רוצה. ואז זה הכניס אותם לטירוף שהיום הם לא יודעים איך לאכול אותו.
האם ההתניות החברתיות כל כך מכניעות את האנשים כדי ללכת בתֶּלֶם החברתי, ולא להגיד שראבק, זה קשה. זה גורם לי לחשוב בשביל מה אנשים מביאים ילדים לעולם אם אחר כך הם מצטערים שגנבו להם את זמן האֵיכוּת שלהם.
האם הפרדת בתים זו אמירה, שאין לי כוח להתמודד עם מה שבחרתי להכניס לחיי.
הרבה נשים מתגרשות כי הן מגלות שחבילת הבית-בעל- ילדים שחלחלה כקֶסֶם מאז שהן היו בגן לתודעה שלהן, הפכה למשהו מעוות שלא גילו אותו לאף אחד. כמו שפעם היה טאבו על מילים. כך גם על הבאת ילדים, שהוא דבר קשה מנשוא. לתחזק את שלושת הדברים הללו לעיתים במחיר של איבוד הזֶהוּת האישית שלך, ומצד שני אני אומרת, בכל זאת גם כשאתה לבד אתה מתחשבן עם עצמך ועושה וויתורים אז הסטאטוס, גרושה, פרודה, או רווקה לא משנה. המשנה הוא היכולת שלך לקרצף את החיים, לחבוט בהם ולהבין שפארק השעשועים של פעם נגמר.
לפני שנתיים, כשהיה לי בן זוג מאד רציתי ילדים, עד שהבנתי שזה בא בגלל בחירה שגויה ולא פנימית, אלא מתוך מסכה חברתית שהלבשתי על עצמי. לא רציתי לשלם מחיר על כך. היום אני שמחה שזה לא קרה איתו.
אני לא יודעת מי זו דנה, וזה לא חשוב. היא מתארת לפי דברייך רגע של מַשְׁבֵּר שמגיע לכל זוג. מה שהיא או אחרים יבחרו לעשות בשורה התחתונה הילד יגדל, בשני בתים, או בבית אחד.
הזויה, כתבת דברים קשים וחזקים מאוד. בהחלט נוקב מה שכתבת. אני רק יכולה לומר שבניגוד לעבר, נשים וגם גברים לא צריכים להתנצל על המאווים האינבידואליסטים "האנוכיים" שלהם. כל החיים מחנכים אותנו להשיג, לפתח זהות עצמאית, להתפתח, ואז מגיעים הילדים, ובום, יש התנגשות. התפתחות הייתה מושג לא קיים אצל אמא שלי, היא עבדה בבית ועזרה לאבי במשק, נסיונותיה לצאת לעבודה עצמאית נכשלו כי היו לה ילדים והיא הייתה המטפלת העיקרית, ואז היא לא עמדה בזה.
היום היא אומרת לי כל הזמן שהיא מאוד גאה בי, אבל היא לא באמת קיבלה הזדמנות.
מה זה "מגיעים ילדים"? בדואר?
ילדים עושים, לא? מרצון חופשי בדרך כלל. וגם התירוצים "לא שמענו, לא ידענו כמה זה קשה" תקפים רק לילד הראשון. עובדה שעושים את השני והשלישי.
בנושא הזוגיות אין לי מה לתרום כי אני לא בזוגיות (ועם התינוק התובעני הזה, מן הסתם לא אהיה בזמן הקרוב). בנושא גידול הילדים, אני חושבת שהדיכוטומיה בין המושגים "ילדים" ו"חיים אמיתיים" פוגעת ומזיקה. אבל אנחנו כבר לא יודעים איך לשלב באמת את הילדים בתוך החיים שלנו.
כתבת נהדר, הזויה.
יש מי שעובר את גיל שלושים ועדיין מאמיין שילדים זה כיף חיים?
כאילו מה, זה לא ברור שזה קשה? רווקות שעוברות את גיל שלושים ומשהו ויש להן בעיקר חברות אמהות ונשואות, מה, הן לא שומעות מהן כמה זה קשה וכמה זה מכביד על הזוגיות?
מי בדיוק לא אומר שזה קשה?
העיתונות על כל סוגיה רק מלאה בטורים של כותבים (בגווני כנות שונים לעתים מזה של ריקי פה) על כמה זה קשה ותובעני.
זו מזמן אינה הפתעה.
ילדים זה קשה. זוגיות עם ילדים? עוד יותר קשה.
אבל זה לא בלתי אפשרי.
נראה לי שאנחנו דור שאשכרה מצפים שהכל יהיה אני ואני ואני, ושרק יהיה לנו נעים וכיף, ונגשים את עצמינו ומה לא.
קשה לי לפעמים, מבאס לי לפעמים, ואני שואלת את עצמי לפחות פעם בשבוע אם הזוגיות שלי תחזיק מעמד, אבל לפחות פעם בשבוע מעולה לי, כיף לי, ואני קרועה על הבנזוג שלי.
ואגב, השעון הביולוגי אולי מתקתק עדיין בגיל חמישים, אבל מתחיל קצת לפגר. הסטטיסטיקות לא ממש בעד הריונות אחרי גיל 40, וזה מה יש.
יש לי כמה חברות שבחרו במודע לוותר על ילדים, ואני חייבת לומר שאחרי הילד הראשון, עת הייתי כולי בהתלהבות ההורות, רק עשיתי להן קמפיינים.
היום, אחרי השניה (ומקווה לפני השלישית) אני מניחה להן עם הבחירה שלהן.
הדבר העיקרי שהן מפסידות זה מישהו שיטפל בהן לעת זקנה. הן מרוויחות אחלה דברים אחרים. ועם הזמן נראה לי שגם החברה שלנו מתחילה להיות מעט יותר מבינה לאנשים שבוחרים לא לעשות ילדים.
בקיצור, כל מה שאני אומרת זה שבגדול אני מסכימה איתך, פרט לעובדה שהקושי אינו סוד כלל. הוא גלוי ומדובר וידוע לכל מי שרק רוצה לדעת.
ולגבי אחותך – הגילאים של הילדים שלה באמת תובעניים ביותר, וגם זה יעבור בעוד שנה שנתיים, והם יוכלו גם למצוא זמן לתלות, לייבש ולקפל.
אצלינו הפחד שלי הפוך – מרגישה לפעמים שאלמלא הילדים, לא יודעת מה היה ממלא לנו את הזוגיות. בינתיים מחזיקים יפה, ועובדים על זה קשה. אחרת אין סיכוי.
זוגיות עם ילדים.. נשמע כמו סוג של אוי אוי אוי..
לגבי טור בעיתון נשמע שדנה חייבת לעשות מזה מה-זה-דרמה, כי מה לעשות, העיתון גם צריך רייטינג. אז אם בשביל הרייטינג כדאי קצת לעזוב את הבית ו/או לשכור דירה.. שיהיה. שתשאל את וודי אלן איך הלך לו עם זה בסיבוב הקודם..
עם הילדים והבנזוג אמנם לא תמיד הכל כ"כ רומנטי ואין זמן לכלום, אבל בשביל זה אפשר לקנות מדי פעם איזה רומן רומנטי ולשקוע בו.. או לחכות קצת להפוגות, או גם להסתכל על היתרונות – אם לא יהיו לנו ילדים משותפים, עם כל ההברקות והשטויות וההשגים שלהם, על מה ישאר לנו לדבר? לא נמצא נושאי שיחה..