עד לפני שנה וקצת היה לי טור בynet שנקרא בשם הזה, שקרים של הורים. כתבתי בו על כל מיני נושאים בקטגוריה הזו, וזכיתי לקיתונות של עלבונות ורפש מטוקבקיסטים, כמובן.
אבל ככל שהילדים גדלים אני מגלה שהשקרים רק משתכללים, הופכים כבדים ועצובים יותר.
תקופת המלחמה והבחירות מזמינה הרבה מאלו, וכל שקר רק חורט אצלי בבשר את כלימתי.
"אמא ואבא תמיד ישמרו עליך". (כל עוד יוכלו, את זה לא הוספתי).
"הטילים לא יגיעו לכאן".
"ליברמן לא יהיה ראש ממשלה, ולא יגרום למלחמה כאן".
"אנחנו רוצים שלום, רוב האנשים רוצים".
ועוד כהנה וכך הלאה. שקרים של אין ברירה, שילכו ויחשפו במהלך השנים, שיציבו בינינו משקעים, כמו עם ההורים שלנו.
חזרתי לא מזמן מיום הולדת לילד בכיתה א' שנערכה בקרקס פלורנטין שבכפר הירוק. שכירת המקום והמפעילים עולה אלפי שקלים, הילדים רואים מופע ואז מקבלים התנסות באביזרי הקרקס. ראיתי את הבן שלי על הטרפז, את הילדים מתרוצצים באוהל הקרקס האדום, את המפעיל צועק במיקרופון, וחשבתי, כמה הילדות שלי רחוקה מיליון שנות אור משלו, כאילו התקיימה במאה אחרת, תרבותית וצרכנית, וכמה מנוכרים בעיני אירועים כאלו. הילדים התרוצצו והתנסו, אבל האינטרקציה ביניהם ובין ילד יום ההולדת הייתה דלה בעיני. ראיתי ילדים שהאביסו אותם בריגושים, אבל הם לא התרגשו בכלל.
2.הנה חבר שריגש אותי מאוד היום, בטיול בית ספר. עץ שעם אמיתי, במקווה ישראל.
אגב, באמת רוב האנשים רוצים שלום, כמעט כולם, הבעיה היא ש ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם והפחד יוצר אלימות שיוצרת פחד ואלימות וכו' וכו'.
ההבדל התהומי הוא לא ההבדל בין אלה שרוצים שלום לאלה שלא רוצים, אלה בין אלה שמאמינים (כמוני ואני מאמינה שגם כמוך) שחיי אדם חשובים יותר מכל ושדיבורים ורק דיבורים מביאים שלום, לבין אלה שמאמינים שאדמה יותר חשובה מהכל, שהצרכים של הכלל יותר חשובים מאלה של הפרט וששלום הוא לא משהו שניתן להשיג בטווח הנראה לעין.
פוליטיקה זה מסובך ומייאש ומפחיד, אין לי ספק שכשיש ילדים אפילו יותר, אבל אני מאמינה שחשוב כן להסביר, גם לילדים קטנים, ברמה שבה הם יכולים להבין, את המורכבות של הדברים, כי חלק מהסיבות לעלייה הנוכחית והמפחידה של ליברמן נובעות מחוסר ידע והבנה של צעירים לגבי דמוקרטיה, אזרחות, זכויות אדם וכו'.
לא צריך לשים את כל משנתו של ליברמן על כתפיו של ילד בן שש, אבל כן אפשר, למשל, להוסיף למשפט שלך "אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי שליברמן יהיה ראש ממשלה וכו'….".
ואני שותפה גם לדאגה וחוסר הנחת שלך מימי הולדת יקרים ומנוכרים כאלה.מאוד.
"ראיתי ילדים שהאביסו אותם בריגושים, אבל הם לא התרגשו בכלל"
מהמשפטים המדוייקים ביותר שלך ובכלל, כל כך נכון ומבאס
כן ואוי.
זה קשור לזה שהילדים של היום מגבשים את הפרסונה הצרכנית שלהם הרבה לפני שאנו גיבשנו את שלנו. עניין כאוב.
המילים נוגעות במקומות רדומים (אולי מורדמים) הצער מלווה גם אותי כשאני פוגש ילדים שמואבסים בריגושים טכניים, למרות שבין לבין אני פוגש גם ילדים אמיתיים, כאלה שמרגישים ומשתוללים (בעיקר בבתי הספר האלטרנטביים).
זה דורש הסתגלות, כי זה מה שיש,
והשינוי לא נראה בפאזה הקרובה.
אני כבר לא יכול לשקר , ולכן מצאתי את עצמי דוגל באמירת האמת, גם לבני, עם כל הקושי.
הייתה לו ילדות 'אמיתית' במלוא הזמן הנתון, הוא כבר מתבגר (12) וגם אם ארצה לא אוכל לשקר לו.
יש לו כמו לכולם גישה ישרה למידע.
כי העמדות שלי נזילות, בבסיסי אני רוצה שלום, אבל מול אלו שרוצים להשמיד אותי, אני רוצה לשרוד.
אלו שמצביעים ליברמן מפחדים, גם אני מפחדת אבל לא מוכנה להצביע לפשיסט שרוצה לגרום למלחמה עם הערבים הישראלים.
שרון, תודה רבה.
למירי, נכון, ובלית ברירה אני שותפה לבניית הפרסונה הזו. כל הזמן יש מאבק, לא להיות אופוזיציה על גב הילד כשהוא צריך להיות חלק מהכלל. זה מביך להודות בזה, אבל כך זה אצל רבים.
קליוסטרו, ברוך הבא לבלוג שלי. בית ספר אלטרנטיבי מסקרן אותי מאוד. הגישה למידע גם אצלי מטפטפת, הוא בן שבע ושואל אותי על הסבא של רוז ואיך הוא הרג אותה.
נראה לי שהניסיון (היחיד האפשרי…) להתבונן בחיי הילדים של היום מתוך הקשר של הילדות שלפני שלושים שנה מוביל לצער/חמלה/בכי מיותרים ולעיתים מגוחכים. צריך לזכור שהם יחיו בחברה שונה.
הפוסט נוגע ללב ואני מסכים איתו, אבל אני מניח שנמצא בכל דור מאמרים כאלה על דור הילדים. פעם זה היעדר אידיאולוגיה, פעם זה הדרדרות הערכים ואצלך זה החומרנות והצרכנות. כל דור הורים-ילדים והבעיות הבין-דוריות שלו
שבגללו כמעט לא ישנתי הלילה.
אלו שמצביעים ליברמן, לפחות הנוער שמוצג בכתבה ב"הארץ" הם בדיוק אותם אלו שמחפשים ריגושים, בדמות "לזיין את הערבים"(ציטוט מהכתבה). בבחירות הבאות הם יהיו בגיל הצבעה, וגרוע מכך, בגיל גיוס, והוא אולי יהיה ראש ממשלה.
אלו ילדים שהריגוש שלהם הוא להרוג אויבים במחשב, ועכשיו מציעים להם אויב זמין ונוח בשר ודם ממש מולם. רק תני להם להיכנס בו.
בשל היותינו מנותקים מטלויזיה הילדים שלי חיים כמעט בחוסר ידע מוחלט על העולם הזה, ואני שמחה שיש לי עוד כמה שנים (או חודשים, עד בית הספר) להחליט איך אני רוצה למכור את המציאות הזאת.
אולי זה יהיה יותר קל עוד מעט, אם פשוט לא נהיה פה.
ריקי, נהדר. אחד הפוסטים המצויינים שלך (סליחה שלפתע הפכתי למורה והענקתי לך ציון…פאדיחה), אבל ממש ממש אהבתי.!!
אגב, אנחנו לא משקרים גם לילדינו. אנחנו משקרים להורינו, לחברינו, לאהובינו, לאוהבינו והכי הכי הכי הרבה אנחנו משקרים לעצמנו. גם כשאנחנו מבטיים לילדים שנגן עליהם ושרע לא יאונה להם בקרבתנו, אנחנו בעיקר משקרים לעצמנו.
פוסט מקסים!
בודאי שזה מורכב! אגב, גם אצלי זה מורכב…
זה בדיוק העניין. וליטיקה היא עניין מורכב, ודוקא בגלל זה חשוב, בעיני, להסביר אותה, על מורכבותה ובהתאם לגיל ולרמת ההבנה, גם לילדים.
ילדים חשופים להמון מידע אבל כמעט לא זוכים לקצת סדר בבלגן. יש להם רסיסי מידע מנותקים זה מזה, כמו פאזל שאף אחד לא הרכיב, וזו אחת הסיבות לכך שרבים מהם, כשמגיעים להצביע, לא באמת יודעים הרבה דברים בסיסיים.
כמו שלגיטימי בעיניי להגיד לילד שאת לא יודעת משהו, או להתנצל על טעות שעשית, לגיטימי גם להציג מורכבות בכל עניין בחיים, כולל פוליטיקה…
אייל, אני לא מסכימה. זה לא עוד בכי מסוג הולך ופוחת הדור. תסתכל על המציאות, הילדים בהחלט מכורים למותגים, דלים יותר בסיפוק שאינו קשור לצריכה, וגם בחינוך וידע.
חברתי קרין ברזילי נהון, חוקרת הרשת, טוענת למשל שהסיבה לפערים נובעים מתקשוב נמוך בבתי הספר, אני לא בטוחה שהישועה תבוא מהמחשב, שכבר שולט בחייהם של הילדים.
רונית, לאן נלך, לאן? מתי נבין שהפתרון אינו בפינוק של נלך מכאן אם לא תהיה פה מדינה כרצונינו אלא מעשית להילחם עליה (לא, לא בבלוגים). זה מפחיד, אבל אולי אם כל אחד מאיתנו יקדיש כמה שעות שבועיות לחנוך נוער כזה, הם יגלו גם עולם אחר.
סליחה על הדידקטיות.
דפנה, טלי, תודה רבה.
טלי, אני מאוד מסכימה.
ביממה האחרונה אני ממש חרדה. (ואני יודעת שזה פוליטיקה ולא חינוך אבל בכל זאת) – יש מצב שנמצא עצמינו עוד יומיים עם ליברמן מקום שני (אולי יותר?) והמהירות בה נהפוך מ"אין פה מדינה כרצונינו" למיעוט נרדף תהיה בלתי נתפסת. גם אחרוני האינטלקטואלים, משלא יכלו להטיף עוד לשינוי, לא נותר להם אלא לברוח למקום אחר, כל מקום. לדעתי המרחק הזה קצר משנדמה לנו, בבועתינו זו.
אני תמיד אמרתי ואומרת את האמת לילדים שלי. בצורה פשוטה ככל האפשר. האמת נותנת כוח, וגם לא צריך לבזבז אנרגיה בלתהות כמה ממה שאמרת הוא אמת וכמה לא.
וממילא התשובות פחות חשובות ממה שהם קולטים ממך. אם את מסתירה את האמת כי את חרדה, הם קולטים את החרדה שלך ומתחילים לנחש, והניחושים תמיד יותר גרועים מן האמת
ובעניין תרבות הצריכה – כשאני רואה את בני הגדול (24) וחבריו (הרבים) אני מתמלאת אופטימיות. עוד לא אבדה תקוותנו. באמת
אני לא מנסה לשפוט אם השקרים שתיארת הם מעשה נכון או לא, אם הם סיבה לכלימה (שתיארת שאת חשה) או לא. הנקודה היא שמאוד לא נוח לך איתם.
האם לא תוכלי לומר:
"אמא ואבא תמיד ידאגו לך ותמיד יעשו מה שהם יכולים כדי לעזור עליך ולהגן עליך"
"אני לא חושבת שהטילים יגיעו לכאן. אבל גם אם כן – אנחנו ניזהר מהם מאוד, ותדע שרוב האנשים לא נפגעים מהטילים גם באזורים שהטילים נוחתים בהם".
"אני לא חושבת שליברמן יהיה ראש ממשלה. נכון, מלחמה זה מחפיד, גם אותי זה מפחיד לפעמים שאולי תהיה כאן מלחמה. אני מקווה שלא. ואם תהיה מלחמה, אני אעשה הכל כדי לשמור עליך".
"אנחנו רוצים שלום, הרבה אנשים רוצים"
כל אלה לא שקרים בעיניי, וכך אני מדברת ומסבירה דברים לבני בן הארבע.
כמו שאמרתי בהתחלה – אני לא מנסה לקבוע שהדרך שלי לענות יותר טובה משלך, אלא שנשמע שאת מאוד לא שלמה עם הדרך שלך – אז למה לא להיות כנה איתם יותר, ותוך כדי כך להשתדל כמה שפחות להפחיד?
אני לא יכולה לפרט הרבה, אבל יש לי ילד שדואג למעלה מן המקובל ואני מנסה להרגיע ולהניח את דעתו. תשובה אמביוולנטית לילד חכם כמוהו תתחיל סט של דאגות, הוא ימצא את ההסתייגות, בחיישנותו.
רונית, גם אני מאוד פוחדת, אבל משתדלת לחשוב שהכוחות השלטוניים והתקשורת לא יתנו לזה לקרות.
מהמשפט "ראיתי ילדים שהאביסו אותם בריגושים, אבל הם לא התרגשו בכלל". מספרים שהמיתון אולי ימתן גם את תופעות יום ההולדת הנלוזות האלה.
הלוואי אמן.
מסכים איתך לגמרי, אבל אם תחפשי בעיתונים משנות החמישים בארה"ב או משנות השבעים בישראל ותקראי "פוסטים" דומים שמספרים על השפעתה ההרסנית של הטלוויזיה. לפני כן תהו ההורים על הילדים שבוהים מול מסכי הקולנוע ונכנסים לעולם של אשליות שמחלישות את המחשבה.
אין טעם להילחם במגמות כל כך גדולות כמו מותגים וצרכנות, צריכים לחפש דרך לחיות איתן בצורה מבוקרת.
מצד אחד באמת יש עלייה בסף הגירויים (לחשוב שפעם היו מביאים לבר-מצווה מחכר שמנגן באקורדיון) ומצד שני, גם הילדים של היום מתרגשים מאהבה, מאוכזבים מחבריהם ומתרגשים מתגובות ההורים.
וחוצמזה, את נראית לי צעירה מכדי לכתוב על "פני הדור הבא לאן"…
שבוע טוב
אולי לפעמים קופצת עלי הטרחנות, זה בא עם הטריטוריה?
בנוגע ללחיות איתן בצורה מבוקרת, יש התלבטויות, בדיוק עכשיו לפני יום הולדת שבע. כאמור כל ילד בכיתה מפגיז בהפעלות, שוכרים מקום ומפעיל, ולזה קוראים להשקיע בילד.
ימימה, תודה רבה, אמן