את האריג אני יכולה למשש עד היום,

למרות שעברו שלושים שנה.

מרבד פרחים קטנים בכחול וירוק

על משי פראי,

שכרכתי סביב גופי

בחגורה גדולה של כמיהה.

שוב היא מתחפשת לאמא שלה

הילדים אמרו ותלשו לי זרדים וקש מהראש.

כל ערב הייתה חוזרת מכוסה תבוּסה

מהעיר הקרה.

בתיק עור מדומה,

חצתה מיליוני קילומטר של נואשות

לחדר השינה.

את המשי כבר קברתי בארון,

אבל זאת ידעה

גם אני נרדמתי עירומה.

 

 

 

 

14 תגובות

  1. אמנם רציתי שהשיר של אתמול יחזיק עוד קצת, אבל יצא לי, אז יש לינק בפוסטים האחרונים כאן מימין למעלה.

  2. את יודעת מה? אני חושבת שיכול מאד להיות כי זהו,זהו השיר הכי טוב שלך!
    צמרמורת אחת גדולה עשית לי!
    אוהבת מאד את המשחק עם הזמנים, תחושת הבד שמכסה ומהתל, יש קצת אלמנטים של כישוף
    ובמיוחד עצוב לי המשפט עם הילדים התולשים זרדים וקש מהראש.
    משוררת את, משוררת עם מ גדולה!!!!

  3. את רואה את זה? שזה מהדהד הלוך ושוב מהטקסט אל השירים, ושאת ממשיכה לגדל את הסיפור הזה גם בעת שנדמה שאת לא כותבת?

    דברי איתי על זה. יש לי רעיון בשבילך.

  4. זה מה שזה עושה לי, לא "חמלה" במובנה הפוליטי הציני, וגם לא רחמים, פשוט חמלה.

    וגם אסוציאציה חזקה ל"הקיץ של אביה".

    יופי.

  5. יש לך בשירים רגעים מאוד חזקים
    הפעם תפס אותי המשפט
    כל ערב הייתה חוזרת מכוסה תבוּסה
    מהעיר הקרה.
    בתיק עור מדומה

    רפת שכל היא הוצאת ספרים שלא תסכים להוציא ספר שלך
    אגב, ממליץ אם יש לך חבר משורר או עורך שירה להעביר לו, לפעמים דברים נופלים על שטויות
    ועל עורכים עצלים שלא אוהבים להתאמץ
    יכול להיות שבשירים מסוימים את צריכה עוד כיוון

  6. אתה השני שכותב לי אותו דבר, ושניכם אנשים בקיאים בתחום. השניה כתבה לי את אותה המלצה במייל, וחשבתי עליה הרבה היום, שהיא אשה טובה.
    תודה, איש טוב.

  7. את "בחגורה גדולה של כמיהה".
    משהו בהידוק של חגורה גדולה שיכול אולי לחבק ולכבות קצת כמיהה?
    שיר מקסים באמת. לקודמו לא התחברתי (ומשום כך לא הגבתי) אולי בגלל החריזה, ואולי כי כולו בהווה, ואילו פה קל יותר להתחבר לסיפור (או כמה סיפורים) וגם הקצב שלו ממש ממכר.

  8. עריכה פיצפונת. חזק מאוד המרבד והתכריך והעירטול

    מה זה כל הקודים של ההפעלה כאן למטה? האתר מנוטר?

להגיב על יפעת לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *