"מכונת האהבה נחתה אצלי,

אורותיה מהבהבים כלפי אלף השלדים שבמחסן,

רומסת את ערוגות הורדים והכרובים,

שבעצם גידלתי לכבודה.

מה את רוצה? שאלתי.

את ימי ראשון, אמרה, ואולי

עוד אצבע מירח מלא. רק? שאלתי,

כי נשארו לי במלאי חמישה ימים

דולקים כמו נרות חנוכה שבוע אחרי החג,

ושבת אחת חיגרת"….

(מתוך: "מכונת האהבה, שיר מספר השירה החדש של נורית זרחי, "עשב הזמן".

 

לפני כחודשיים ביקרתי בביתה של המשוררת והסופרת הדגולה, נורית זרחי בתל אביב. זה היה במסגרת סדנת שירה בת כמה שעות, הנערכת מידי פעם בדירתה היפה, התל אביבית במובן המקורי של המילה. שמץ גנדור מזוייף אין במעונה, אך יש בו חום, נועם, טבע אורבני מגרה עין שנשקף מחלון חדר ההסבה, פינת עבודה בחלל הפתוח בינו לבין המטבח, והרבה נסתר. מחדר ההסבה קשה להציץ לחדרים ולמטבח, כל הפרטי מופנם מהעין, והיא קולטת רק רמזים ליומיומיות הביתית של היוצרת.

אני מודה שהסקרנות הזו חיבלה לי בהתמסרות לתוכן הסדנה, על אף שהייתה מעניינת מאוד, וזרחי חלקה את הידע העצום שלה בשירה קאנונית ואוונגרדית באופן מגרד חושים. הזיכרון שלי בוגד בי גם כאן, אבל החלק המעניין ביותר היה המיסטיקה של השירה, החלק הלא מודע אותו המשורר יודע ולא כותב, אבל נמצא בטקסט, ועשוי להגיע אל החושים שלנו אם הם פתוחים דים.

"הדברים הנכונים הם המשקרים לנו.

טבעי לי לשכב לבדי לרוחב המיטה.

כשמתחילת ההסטוריה הוא ישן עם אשה אחרת.

 

העלים מקיפים את שנת הורדים

הוא בולע את הלמות עורקיו,

עד שנטול לב

חוזר לישון במיטה ההיא.

 

יחד אנחנו מלחכים את עשב הזמן

עד מתי מי יודע, אולי עד שהשדה יקריח.

יש מי שהבדידות מצחצחת לו את הפרוה

רק טבעי שלי היא פוצעת את העור".

(לרוחב המיטה, עשב הזמן, נורית זרחי).

 

זרחי היא אשה חדה כתער, ביקורתית וחסרת סבלנות לזיופים, כך התרשמתי.היא מאתרת מיד התנאות ומניפולציות שונות, אבל השנים כנראה לימדו אותה להיות זהירה ואלגנטית. היא תשטח את ביקורתה באופן מחושב ואינטיליגנטי, ולא תשפיל את הכותב/ת , גם אם אפשר לקלוט שהעבודה שלו אינה לטעמה.

לא הגעתי עם חומר משלי. זה היה חסר סיכוי שאניח לעצמי לעמוד במבחן אצל אשה שאני כל כך מעריכה ומושפעת ממנה, על אף שאין מדובר במבחן וכמובן שאין שום ציונים. אבל הרמז הכי קטן, תנוחת הגוף, תנועת עפעף הייתה מספיקה כדי לרסק אותי. לא חזרתי שוב, ומידי פעם אני מנהלת איתה שיחות במוחי על השירים שכתבתי ועוד אכתוב, והבעותיה, קולה, אופן ישיבתה, עדיין חתומים בי.  

אתמול קניתי את ספר השיר החדש שלה, "עשב הזמן". מדובר בנס פואטי. אריאל הירשפלד כתב עליו ביקורת מהללת, אני כמובן לא במקומו, אבל רוצה לחלוק איתכם בפוסט הזה כמה שורות שמנסחות לי את התשוקה לחיות, ודאי בעולם שיש בו מי שכותבת את שאיני יכולה לומר.

"מה תעשי עכשו

כשגילית שהעירום איננו אלא את?

מה תעשי עכשו, ואת עדין לא יודעת

אם שורשי אהבתך השחירו

או זה שיח הדמיון שהשקית יותר מידי".

(לונה פארק, זרחי).

 

 * תודה לדפנה לוי המקורית

 

14 תגובות

  1. וכל כך היא ראויה לה.
    אני מרגישה כך גם לדבי הספר הקודם, "הנפש היא אפריקה", שיש בו אמת פואטית מוחלטת ויפהפייה.
    שבת שלום, ריקי. תודה על הכל.

  2. תודה.
    ההיתקלות הדרמטית שלי בזרחי היתה ימים ספורים לפני תחילת הגן של הבכור שלי, כשלקחנו מהגן ספרים שדורשים תיקון.
    לקחתי את "נמר בפיג'מה של זהב" מבלי להכיר אותו.
    קראתי אותו בבית לשחר וכשהגעתי לסוף פשוט התחלתי לבכות. זה היה כל כך חזק שאפילו עכשיו להיזכר בזה מעלה בעיני דמעות. איך הצליחה באחת להציב לי מראה כל כך פשוטה ולהראות לי איך ילד הוא תמיד ילד, ואם הוא נדמה לנמר זה כי יש נמרים אחרים, מפחידים ממנו, סביבו.
    מאז אני מחפשת את ספריה החכמים לילדים
    עכשיו גם לגדולים.

  3. לא רק עכשיו גם לגדולים… זרחי כתבה כבר יותר ממאה ספרים, ובהם גם שפע פרוזה,שירה, סיפורים קצרים. ממליצה מאוד על "נערות הפרובינציה" שלה, שיצא לפני שנתיים בערך.

    וריקי – אני שותפה לגמרי לחוויה שלך, אבל חושבת שחבל מאוד לא לקבל מנורית פידבק אם היא מוכנה לתת אותו. הביקורת שלה תמיד חכמה מאוד, ומנוסה מאוד. נו נון סנס. משכללת מאוד את ההסתכלות והכתיבה.

    וכן, גם אני רצה לקנות את הספר החדש.

  4. כבר כמה ימים אני מוטרדת מהפיסקה בה כתבת שלא היית מסוגלת להביא עצמך להראות לה טקסט שלך, ועוד במסגרת מפגש שזו היתה תכליתו. הדחף להסתיר קיים, וברור שזה מפחיד – אבל אסור לך להכנע לחשש הזה. זה מקום לא טוב להיות בו. מקום משתק, מתנצל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *