שבועיים וטיפהל'ה לבחירות, ואני מוצאת את עצמי נאבקת ברעיון הנואל לחמוק מהחובה האזרחית לראשונה בחיי, לא כולל חוץ לארץ פעם אחת יחידה.
זו לא אדישות, זה ייאוש, זה לא פינוק, זו השלמה עם הידיעה שהתקווה להזיז משהו בגלגלי המכונה היא אשליה תמהונית.
לא בורג, אפילו לא חרק קטן שמעיפים עם גב כף יד . האלימות, הרשע, הזדון, החמדנות, הטיפשוּת, הגסוּת, ויותר מכולם האטימות, יש להם מעטפה גדולה שהיא ואקום השואב את כל הפתקים הקטנים שלנו, בולע, ולא נודע כי בא.
להיות אשה בעלת תודעה פוליטית, אבל מנותקת מההקשר הדמוקרטי, זה עניין מסוכן. למי תבואי בטענות? ולמי אבוא היום?
השנים האחרונות חשפו בהתמדה שכל השומרים ברחו. לנפשנו, אנחנו. המשפחה היא המוסד היחיד שעוד נתלות בו תקוות לגאולה, וגם היא הולכת ונשחקת, ואנחנו רואים את הורינו חולים יותר, עניים יותר, פסימים יותר, ובעצם גם את עצמנו. אנחנו מתבוננים במראת העתיד שלנו, ומיד נועלים אותה בארון. הסיכויים לשרוד בג'ונגל המשבר הכלכלי והניכור החברתי, הולכים והופכים קלושים, ואני לא מדברת על חיי כלבה.
נותרו הילדים, סלע קיומנו, מזור לתחלואינו כולם, מרפא לקדרות. כמה רך גוום לכל הציפיות האלו.
יש איש הידוע בשם ג'ומס, שלאחרונה עומד בראש מפלגה בשם מרצ. ב20 השנה האחרונות הוא עשה ימים כלילות על מנת להילחם נגד הניכור החברתי, נגד השחיקה במדינת הרווחה (בשם דת ההפרטה), נגד הפקרת החולים והזקנים ל"כוחות השוק", נגד שליחת קרנות הפנסיה להמר בבורסה על כספי הורינו.
נכון, זה היה במידה רבה קרב מאסף. הוא אומנם היה קול ברור ובולט מאוד בוועדת הכספים, אבל בכל זאת קול יחסית בודד, ובאופוזיציה. זה לא שהוא לא ניסה. זה שהאנשים הטובים שגם מאמינים באותם דברים שהוא נלחם נגדם לו נתנו לו ולדומיו מספיק כוח.
אבל היום, כשדת ההפרטה וכוחות השוק פשטה את הרגל (יחד עם חצי מהמשק האמריקני, ובקרוב גם הישראלי), חשוב מתמיד אל מול היאוש להציב אלטרנטיבה חזקה. אומנם בבחירות האלה האלטרנטיבה הזו לא תכבוש את השלטון, אבל אם ניתן להם מספיק כוח היא תוכל לבנות את עצמה, כדי שמתוך הייאוש והניכור יקום משהו חדש.
אבל אם נישקע בייאוש נתפלש בו ונחגוג אותו, נעניש דווקא את מי שמנסה להילחם בו ולהוציא אותנו ממנו. ואת זה אסור לעשות!
למלא את חובתך האזרחית המינימלית את לא רוצה אבל להתקיף ולהשמיץ את חיילי צה"ל הרשית לעצמך במהלך המלחמה.
ככה זה הסמולנים והערבים – יודעים טוב לנצל את הדמוקרטיה לצורכיהם אבל לתרום למדינה ולמלא את החובות האזרחיות הם לא מוכנים.
צביעותו של הסמולן המצוי….
אני בכל אופן יכול להמליץ לך לתמוך במר אפרים סנה – איש אמיץ שרץ לבד ומעלה את המלחמה בפשע המאורגן על סדר היום.
תביעי לו – לא תמיד חייבים לבחוש ב"מדינאות" ולהביא הסכמי שלום מטורפים והזויים – אפשר לדאוג גם למה שקורה בתוך המדינה – זה לא יוריד מכבודך כ"מדינאית"
בכר.
היחיד שהתנגד היה מוחמד ברכה מחד"ש.
http://www.globes.co.il/serve/globes/printWindow.asp?did=1000402839
"ביבי המציא, ורבים הלכו אחריו
קבלו את רשימת הח"כים, גם מ"מרץ", שתמכו ברפורמה הפיננסית המושמצת ביותר בתקשורת.
"גם ש"ס ככל הנראה תתקשה לבעוט בגופת הרפורמה המושמצת. השרים אלי ישי, משולם נהרי, יצחק כהן שמפלגתם החברתית אמורה היתה לעמו לצידם של החוסכים, נמנו על התומכים ברפורמה,
וכך גם יו"ר מרצ, חיים אורון וחברו לסיעה, אבשלום וילן."
הבחור שמאשים אותך על סירובך להצביע לא חכם גדול. להצביע זו זכות, לא חובה.
כתבת יפה, ריקי, והמילים לא ורדרדות, הן בהחלט כהות, עכורות, ריאליסטיות ומלנכוליות, מבין מאוד, אך אינני רואה כל אפשרות לא להצביע, מבחינתי, ואני מקווה שגם מבחינתך, משהו יקים אותך לקלפי, למרות שזה נראה כי קול בודד לא משפיע הרבה או בכלל, גם קולות רבים לא בהכרח משפיעים מאוד, כי הדברים ימשיכו להתנהל כפי שהם מתנהלים, עדיין, זו זכות שהיא לדעתי די חובה
לא ראיתי אותם נלחמים באמת גד החלטות כפי שכבו הוזכר כאן, ולמען נדרסי החברה הישראלית. אני מחבבת את זהבה גלאון, אבל יש חשש שגם היא תהפוך ליולי תמיר, הבטחה שהכזיבה.
שרון, סביר שאצביע בסוף, רק באמת כרגע לא ברור למי. אני פתוחה להצעות.
היית מבין שלהצביע זו חובה. מוסרית אמנם ולא חוקית, אבל חובת כל אזרח. אי אפשר גם לא להצביע וגם לבכות אחר כך כמה חרא פה.
אני מצביעה לא רק משום שאני רוצה שיכנסו לבית הנבחרים אנשים שיחזקו את מדינת ישראל כמדינת חוק מערבית וליברלית, אלא גם על מנת כדי לדלל/למהול את הנוכחות הליברמנית העתידית בכנסת. כל מצביע שמאל/מרכז/ימין לייט פוטנציאלי שנשאר בבית מחזק את ליברמן.
הנה דרך נחמדה אחת:
http://israel.kieskompas.nl/
אמנם יצאה לי התאמה גבוהה עם המפלגה שיותר מבטיחה ופחות מקיימת, אבל מותר לי להצביע גם עבור השלישית ברשימה.
מה שאני לא אוהבת הוא הנטייה – לא שלך – של יותר מדי אנשים – לקפוץ על הטרנד האחרוון שכביכול יביא את הגאולה: שינוי, גימלאים, והיום כמובן הירוקה-מימד.
עשיתי את זה לפני מספר ימים, עדי – נחמד מאוד, אבל לא חידש לי כמעט כלום.
מה שכן, עצם השאלות עוזרות להתפקס. לחשוב מה מעניין אותי וחשוב לי.
ריקי, אני לגמרי מבינה את תחושת הייאוש וחוסר התוחלת, ומזדהה מאוד.
מישהו שאני מעריכה כתב פעם בפייסבוק שאם הצבעה היתה יכולה להשפיע באמת היו מוציאים אותה אל מחוץ לחוק…
ובכל זאת, ודוקא בגלל התחושה האמיתית הזאת, חובה להצביע!
אני בעצמי לא החלטתי במאה אחוז למי אצביע, אבל אני יודעת שלא להצביע שווהערך ללהצביע למפלגה שאני הכי שונאת, שהכי מפחידה אותי, או לכמה כאלה ביחד.הרגע הקצר הזה בקלפי הוא אחד הדברים שאנחנו באמת יכולים לעשות כדי להשפיע, אפילו טיפה. אסור לנו לוותר עליו.
תקוותם האחרונה של המיואשים, ולא רק.
אני וחלק גדול מחבריי מצביעים השנה, רובנו לראשונה, לחד"ש.
איזה מוח יומרני הקריץ את המשפט הזה
חד"ש קיצונית לי מידי, דב חנין קיבל את קולי בעיריית תל אביב, נטיותי הפוליטיות מגיעות עד מרצ. ואגב, בני שאל למה כותבים מרצ ללא צ' סופית, מי יכול להשיב?
ולשואל מה זה המשפט, לא נראה שאני יכולה לעזור לך, מצטערת.
ריקי – את בטוחה במה שאת אומרת?
ג'ומס, הקיבוצניק מלהב שבנגב, מס 1 במרצ הוא יאפי?!
אילן גילאון, במקום השני, שאם כבר הייתי צריך לתאר אותו בסטריוטיפים זה היה "ערס אשדודי", הוא יאפי?!
על ניצן הורוביץ באמת אפשר לומר שהוא יאפי. אבל מה בראש האג'נדה שלו בבחירות האלה? תחבורה ציבורית!
ולומר שמרצ לא פעלה בנושאים האלה, זה פשוט עלבון. אפשר להביא הצבעה כזו או אחרת, בלי הקונטקס שלה. אבל הנה ניתן כמה דוגמאות למאבקים של ג'ומס:
דווקא בעיניין ועדת בכר שהוזכרה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3469310,00.html
המאבק על עדכון תקציב סל הבריאות:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3486268,00.html
וגם זה בעיניין סל הבריות – הצעת חוק של ג'ומס לעדכון קבוע, שתמנע את המלחמה על העדכון כל שנה מחדש:
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3085992,00.html
ואפשר להביא פה עוד ועוד דברים. חוק הדיור הציבורי של רן כהן, פרק הנגישות ב"חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות" שאילן גילאון קידם כשהיה בכנסת, או המאבק בסחר נשים של זהבה גלאון.
הקיצור, אני חושש שהתדמית שיש לך מנותקת מהמציאות. ואם כשיוסי ביילין היה ראש התנועה היה לזה הצדקה, עכשיו כשג'ומס הוא היו"ר, ואילן גילאון במקום השני, את פשוט עושה להם עוול.
אבל את יודעת מה? אם אחרי שבדקת והגעת למסקנה שיש מפלגה שעשתה יותר, או שתעשה יותר בשביל לשפר את החברה שלנו – תצביעי בשבילה. כל מפלגה כזו שיש לה גם סיכוי סביר לעבור את אחוז החסימה זה לגיטימי. אבל לא לגיטימי להפקיר את מי שמנסה לעשות משהו ביום הבחירות, ואז להתלונן שאף אחד לא עושה כלום.
ה-צ הלא סופית היא ירושה מ"רצ". כשהקימו את מרצ כאיחדו בין רצ מפ"ם ו"שינוי" לקחו את ה מ של מפ"ם הוסיפו לרצ, ורק ל"שינוי" לא נשארה אות בשם המשותף, אבל זה כבר היה עלול להיות מסורבל מידי.
למה ב"רצ" זה היה ככה? אני חושב שפשוט אלה היו האותיות הפנויות שהיא קיבלה מוועדת הבחירות המרכזית ב 1973 כששולמית אלוני החליטה לרוץ באופן עצמאי לכנסת.
"רך גוום" –
צורה יפה להגיד שאנחנו מעמיסים הרבה על כתפיהם הצרות.
או שגם זה יומרני מדי?
אגב, ריקי, אני יודע בדיוק למי להצביע, אבל זה סוד.
עמנואל, כתבת: "אבל היום, כשדת ההפרטה וכוחות השוק פשטה את הרגל (יחד עם חצי מהמשק האמריקני, ובקרוב גם הישראלי)…" – הסבר בבקשה כיצד "דת ההפרטה וכוחות השוק" הביאו עלינו את המשבר הכלכלי. ברשותך רק אחסוך לך נפילה לשני בורות, בורות שסוציאליסטים עם אפס ידע בכלכלה נוהגים ליפול לתוכם: אל תטען שהאשם הוא ממשל בוש שמכר למזרח אגרות חוב אשר איפשרו לשמור על רמת החיים הגבוהה של האמריקנים על אף המלחמה, כי זה ידידי לא כוחות השוק, כי אם כוח הכפייה של הממשלה, כוח שאתה מבקש להעצים. גם אל תטען שהאשם הוא בנקים אמריקניים שנתנו משכנתא של 100% לכל דיכפין (משבר הסאב-פריים), כי האשם הוא כמובן ממשל בוש שערב לכספים הללו על חשבון משלם המסים. גם זה לא כוחות השוק, כי אם כוח הכפייה של הממשלה, כוח שאתה מבקש להעצים. אני לא רואה איך הנזק נגרם על-ידי כוחות השוק. אולי מישהו, לא רק אתה, קורא או כותב כלשהו, יסביר לי כיצד בדיוק זה התרחש.
חבורת אפסים.
מי מצביע לכלומניקים האלה?
הם הרי רצים רק בשביל המשכורת….כמו כל הסמולנים והערבים….
השמאל הישראלי = מסכנים
מה לגבי חובת הדיווח על הספר מימין?
עמנואל, אקרא בעיון היום או מחר ואנסה לגבש החלטה. תודה רבה.
עומרי, אני בסיפור השלישי. מהסיפור השני על העוזר והמשוררת התפעלתי מאוד, הוא פנטסטי, הכשרון שלה ניכר, היא מיומנת מאוד, מאוד אוהבת את הטכניקה שלה לשתול רמזים שמתחברים אחר כך לודאות, כמו במקרה של הגנב, והסיבה שהוא גונב.
הסיפור הראשון עשוי טוב, אבל קצת הסתייגתי מההתנשאות כלפי חברתו לחיים, היא טיפה צרמה לי, מאוד אוהבת את האסוסיאציות המיתולוגיות בתוכו.
אני אוסיף בצד. כעת אני בסיפור השלישי. סופרת מרשימה מאוד.
קודם כל – גם אני בעד המצפן הפוליטי – כלי נחמד שעוזר לפקס דברים ולהבהיר למתלבטים.
נשמע מתגובותייך שאת אומרת שני דברים שונים: ראשית שאת לא מתכוונת להצביע, ושנית שאת לא ממש יודעת למי.
אז קודם כל – חובתך המוסרית היא להצביע. אם את לא רוצה את ליברמן שר משפטים (או אולי משטרה?)את חייבת להצביע למפלגה שתאזן אותו. ותמיד יש כזו. יותר מאחת. אם את לא יודעת בעד מי את – דעי לפחות נגד מי את.
שנית- בדיוק קראתי פוסט קצר של רויטל גל על מדוע צריך להצביע, ורציתי לכתוב לה בתגובה שזה ממש לא המקום לפוסט כזה כי ברור שכולם פה מצביעים.
רגשותי קשים מאד כלפי אנשים (בעיקר אינטליגנטים) שלא מצביעים. אני חושבת שזו התפנקות והסרת אחריות מוחלטת שאינה מתאימה למבוגרים. בוודאי שקול אחד משנה. אילו אותם עשרות אחוזים של מפונקים ובכיינים יילכו לקלפי ויצביעו, לא משנה למי, אגב, תוצאות הבחירות יהיו שונות. (כמו ערביי ישראל, שבעקביות פשוט לא הולכים להצביע, ורק ההתנהגות הזו מצדיקה את מצבם העגום בארץ ומונעת מהם זכות להתבכיין)
עצוב מאד לקרוא אותך כי נשמע שלא נשארה לך שום תקווה ושום אמונה. ביום שאני לא אלך להצביע גם לא אהיה פה. כשאחשוב באמת שלא נותרה שום תקווה לשנות את המצב וליצור מציאות כפי שאני מאמינה שצריכה להיות אני אורזת את הפקלאות והולכת.
חד וחלק גיברת כהן – אם ביום הבחירות את לא הולכת להצביע – אני מתביישת בך.
האמת היא שגם אני בסוף הסיפור השני… אחכה לקרוא את התרשמותך כי לפחות עד כאן אנחנו די מסכימים (אני אבל מעדיף את הראשון)
שרץ לפני הבחירות בארה"ב ונראה שעבד
לדעתי – להצביע למפלגה גדולה, או מר"צ
רסיסי המפלגות ובנוסף שפע המפלגות הסקטוריאליות הם ממש מכה
איך במדינות של עשרות-מאות מליונים כמו ארה"ב, בריטניה, צרפת ועוד יש רק 2-3 מפלגות ובישראל 30 מפלגות, במקרה הטוב?
אכן, התלבטויות קיומיות לא פשוטות.
נסי את המצפן הפוליטי שמפיץ במייל בימים אלה במכון הישראלי לדמוקרטיה.
אני ניסיתי אותו והופתעתי מהתוצאות.
בכל מקרה- חובה להצביע.
אסור להתחמק.
המתנתי והמתנתי, וכצפוי שאלתי נותרה ללא מענה. להפיץ שקרים זה קל, להסביר מדוע הם אינם שקרים זה קשה יותר.