האיבר החלש בגופי הוא הגרון ובמיוחד מיתרי הקול. כל כמה חודשים אני מצטננת ומיד לאחר מכן מאבדת את הקול, הופכת צרודה באופן מגוחך, והדיבור כמעט בלתי אפשרי בשבילי. זה די אירוני, משום שאני לא שתקנית במיוחד, והכושר הרטורי שלי הוא מכלי ההישרדות העיקריים שלי. והנה, זה שוב קורה, הפעם בעיתוי אומלל במיוחד.
אומרים לי שהרפואה האלטרנטיבית מתייחסת לסימפטום הזה כאל רצון סמוי לשתוק, או חוסר יכולת לבטא דברים רגשיים. דווקא חשבתי שאני ההפך מזה, מבטאה בלי הרף ומחסומים דברים שאחרים משאירים בחדרים הפנימיים.
אבל אני לא יכולה לספר לכם מה עובר עלי עכשיו. פרטיותם של בני משפחתי גוברת על הרצון לשתף, ואפילו לקבל מידע בענייני בריאות.
הבלוג הזה הולך כל השנים בין הטיפות של חשיפה רגשית עצומה, אבל הסתרת דברים מהותיים שקרו לנו בחיים, מז'וריים ממש. בעצם אולי הסתרה אינה המינוח הנכון, כי הקהל שלי אולי סקרן, אבל לא בטוח שידיעה מוגזמת תעשה טוב למערכת היחסים בינינו, כמו בכל קשר, מינון בריא של חשיפה ופרטיות הוא תנאי הכרחי להישרדותה.
המקום הכי קשה שבו מתבטאת נכות הקול שלי היא כמובן עם הילדים. הם קצת מפוחדים מהקול החרוך שלי, ואני נאלצת לוותר על הרבה ממה שאני רוצה לבטא מולם ומול אביהם .
ודווקא במפלט הכתיבה אני נבלמת, משום שהכתיבה צריכה מינימום של שקט קיומי, ודאות, ושגרה, המילה הכי יקרה לי השבוע. אני מתבוננת על סיקור המלחמה ולא יודעת אפילו מה אני מרגישה או חושבת כלפי המאורעות, אני במלחמה הפרטית שלי להחזרת הנורמליזציה.
מה שאני יכולה כן לומר הוא שהשבוע למדתי שכל מה שחשבתי על הקרבה היה נאיבי ואף מפונק.
שאני היחידה עם ההרגשה זאת ואני רואה שגם את
הכי מבאס אותי שכשאני צורדה המילים גם נתקעות לי ואנשים לא מבינים אותי
אבל לפעמים זה נראה לי די סקסי להיות צרודה
את לא חושבת
שמחה שחזרת
האמיתי שלך.
אני קוראת אותך פה ושם כבר כמה שנים והיום זו הפעם הראשונה שאת נשמעת לי כל כך אמיתית. ופתאום אני מבינה (מתוך רדידות שלי מן הסתם) שמה ש"עצבן" אותי בכתיבה שלך עד עכשיו היתה התחושה שאת מקצינה דברים בלי פרופורציה, או מתלוננת על דברים שהם פעוטים ושטויות.
ואני מבינה עכשיו שזה באמת מה שעשית.
תראי איך זה שבלי להספר את הפרטים את נשמעת כל כך אמיתית… והקול שלך צלול למרות הצרידות החיצונית.
סליחה על הניתוח הספרותי אבל ממש נגעת בי בכתיבה שלך.
מעבר לזה והכי חשוב, אני מאחלת לך השלמה ורוגע ובריאות לכל המשפחה (בפוסט הקודם דיברת על אשפוז)
שמרי על עצמך
גם אני מצטרדת לעתים קרובות.
תרגישי טוב, וגם כל מי שחולה בסביבתך הקרובה.
אהבתי את הפוסט. יש בו משהו אמיתי וכן באופן מיוחד.
בקשי מהרוקח הקרוב. זו תרופה הומיאופטית, 10 טיפות מתחת ללשון כל שעתיים ואחר כך במרווחים גדולים יותר, כפי שכתוב על האריזה.
בתור מי שאיבוד קול לא זר לה, יכולה להמליץ מאוד. זה פשוט עובד.
תרגישו טוב כולכם. לא יודעת מה קורה אבל מתפללת לרפואה שלמה.
שולחת לך המון עידוד ותקווה לימים טובים, עם קול צלול וחזק שמהדהדים בו חוזק וצלילות פנימיים (ובריאות, רק בריאות לכולכם).
מחבקת אותך
יעל, אחת, טובה, חיפושיה, ימימה, ומרית
לאחת, גם קודם סבלתי באותנטיות, אולי סף הכאב שלי אחר, אולי העוצמות שלי אחרות משלך.
האם זה יעניק לי פרופורציה? אני מקווה.
ריקי, אני לא חושבת שיש איזה סרגל מידה חיצוני אובייקטיבי שמגדיר מה הוא סבל אמיתי ומה לא ראוי להיקרא כך. אם דברים מסוימים מכאיבים, הם מכאיבים באמת. זה בדרך כלל לא עוזר אפילו כשיודעים שיש דברים נוראים מאלה.
את הפרופורציות כדאי לתרגל בתגובות, בהתנהגויות – אבל אל תייסרי את עצמך על איך ולמה דברים גרמו לך להרגיש. נדמה לי שבכל רגע אנחנו יכולים להתגבר או להתמודד רק כמה שאנחנו יכולים לא מילימטר יותר.
ושיעבור מהר מהר מהר.
יֵשׁ לִי בַּת גְּדוֹלָה
עֵינֶיהָ גְּדוֹלוֹת
וְיֵשׁ לָהּ עֵץ בַּחַלּוֹן
וּפַעַם אָמְרָה לִי
אַבָּא רְאֵה אֶת הָעֵץ בַּחַלּוֹנִי
וּמֵאָז הוֹלְכִים בִּי עֵצִים
וְהִיא יוֹתֵר בִּתִּי וַאֲנִי יוֹתֵר אָבִיהָ
יעקב יעקב, רח' הכרמים 23, שירים
ואיך שאת בו-ח-ר-ת את המילים ומניחה אותן במשפטים, את מעניקה משמעות לדברים הכי טריויאליים, גם. עבור כל מי שיורד לסוף דעתך המוצגת ללא הידור בנוצות.
הגישה הפסיכולוגיסטית שהרבה פעמים תיקח ובגדול – ושנורא מפתה לתת לה מקום – כבודה במקומה. את, יש לך את האפשרות והיכולת לבטא. אז לא בקול. אז יותר בשקט גדול.
נראה לך?
מי אמר אני ולא קיבל..?!
גם מהסימפטום וגם מהסיבה.
ואני עוד מתפרנסת מזה. אני מאבדת את קולי לפחות אחת לחורף, לרוב אחרי התקררות. אני יכולה להרגיש יום קודם שזה בא ולא יכולה לבלום את זה.
לעומת הגילוי שלך, לי ברור כבר שנים שיכולת הדָבֶּרֶת שלי (ותרשי לי לשער שהיא עולה על שלך עשרות מונים)ואיתה יכולת הביטוי שלי מסתירות יותר מאשר מגלות.
גם בדיקור גיליתי שאחת הנקודות החלשות שלי היא בסיס הצואר, מקום שקשור לביטוי.
נראה לי שאנשים מילוליים צריכים למצוא פורקן וביטוי דווקא בערוצים לא מילוליים (דנתי בזה אתמול עם הפסיגולוכית שלי), זה יכול להיות מאד משחרר.
אהבתי את הפוסט הזה, כמו אחרות גם אני מוצאת אותו עם קול שונה. לא יודעת אם "אמיתי" יותר, אבל בהחלט פן קצת אחר שלך.
אולי דווקא מתוך איזו תשישות את מרפה קצת, ומה שיוצא החוצה נשמע פחות מאומץ ויותר כן.
היו בטוב כולכם, במהירה בימינו אמן.
דורית, רונית, דפנה, טוב לקבל תגובות כאלו.
דפנה, אני מסכימה מאוד. דורית, קראתי את השיר שוב ושוב, איזה יופי. נראה לי מאוד.
רונית, ערוצים לא מילוליים, למשל יוגה? אני מתה לחזור לזה כשהשיגרה שלנו תחזור.
אולי מתוך תשישות אני מרפה, אבל האם זו "כתיבה" ? או הגיגי בלוג?
תודה תודה
בקרוב הדברים הישנים יקבלו שוב את משמעותם המקורית.
ברגעים הגורסים אותנו עד דוק, אלה שאת עוברת, קל, זמין ומתבקש לכאורה, לרדת על עצמינו. פרופורציות, עומדות בעינן כל זמן שהן האחרונות שרכשנו. והלקאה עצמית לא תקדם את חוסננו הנפשי, לא תשחק לידי אורך הרוח שעלינו לגלות מול תהליך הזוי כזה או אחר. את בסדר. זו הפלצות של המציאות שלא מסתדרת.
וממש מזוית אחרת, ובכנות תמהה, אין מצב לתגובת חיזוק מאב מזדמן?
כאילו, מה נסגר איתכם, בנים?
רפואה שלמה.
וכסף, לא ידעת? רבים מהם מזלזלים בתכני אמהות, זה נראה להם לא מספיק רציני כדי שהם יגיבו. כמובן, יש כאן כמה יוצאי דופן. ואת צודקת כל כך.
תודה, גם לאיתקה, שתיגמר הדרך.
לא הגבתי למה שכתבת לא בגלל שזה "תכני אמהות" (אלוהים יודע מה זה), גם לא בגלל שאני בענייני מלחמות וכסף, אלא בגלל שזה כל כך חשוף שלא היה לי מה להגיד. זו בעיה אצל הרבה גברים, גם אצלי: כשהרגשות מונחים חשופים על השולחן אני נוטה להיאטם. לא רגשית חלילה, רגשית אני הכי מחובר למה שאת כותבת, בלי לדעת את הפרטים. אני מדבר על אטימות כמעט פיזית: פשוט לא מצליחים לדבר. יש איזה פקק. אבל מאחר והוצב פה אתגר נשי אז הגבתי.
את תמיד כותבת מעולה, ועכשיו את כותבת מעולה מתמיד.
תהיי חזקה, שייגמר טוב, רק בריאות
ואם אני כבר מגיב בפוסט הזה. הפוסט הבא שלך, על סוזן וגה הדכיר לי איך פעם ראיינתי אותה למעריב, 95 או 96. היא הייתה כזו מתוקה ונוגעת ללב. היא סיפרה לי שהיא מדברת איתי מתחת למיטה כי היא הייתה בדיוק בדיכאון אחרי לידה או משהו בסגנון. אבל אז הייתי כזה ילד, בכלל לא הבנתי מה זה אומר
הופתעתי ושמחתי לקבל את התגובה הזו.
חוץ מזה, גילוי הלב שלך נדיר, פגשתי כמה וכמה גברים שחשיפה גורמת להם לתגובות כאלו, אבל היה להם בלתי אפשרי להסביר או לבטא את זה. אולי גם להבין את זה.
ואני זוכרת את הכתבות שעשית לתרבות מעריב. לא את זו ספציפית, אבל זה באמת נדיר שמרואיין מספר לך דבר כזה.
תודה רבה, באמת תודה רבה