כותרת שווה סרט.

ביקרנו הבוקר בתערוכה שמציג מוזיאון פתח תקווה. הצלחתי לתפוס גם חלק מהדרכה מעניינת שנתנה יפעת, אמנית שפעם הייתה בלהקת פינג פונג.

בחלק מהעבודות לא התרכזנו מספיק כי הגענו עם הילדים, אבל העבודה הראשית "ישנוני", סרט וידיאו של שעתיים וחצי שמוצגת בחלל הראשי, היא של מארק וולינג'ר, ובה אדם מחופש לדב ענק, שכולא את עצמו עשרה ימים בחלל תחתון של גלריה ענקית בברלין, והיא מרתקת, טורדת מנוחה ויכולתי להמשיך לצפות בה עוד.

לצפות בו מהלך סהרורי בחלל שאין בו עבודות אמנות, נכנס, יוצא מדלתות, מוקף זכוכיות של המקום המסחרי הענק הזה היה מהפנט לטעמי, וגם הילדים גילו בזה עניין, לפחות הקטנה, שכמובן ראתה את זה בעיניים ילדותיות, הדוב היה חביב עליה וביקשה לראותו שוב.

אמר אדם אחד שנכח בהדרכה שנראה כאילו הדוב- האמן בתחפושת, מציג את הסיוט שלו, להתעורר בגלריה שבה אין עבודות שלו, נעלמו העבודות, או לא הספיק להכינן. על כל פנים, כמובן שהוזכרו מושגים כמו שנת דוב, הדוב כחפץ מעבר, ומלבד זאת, דוב הוא הסמל הלאומי של ברלין .

עבודה נוספת שדיברה אלי היא של אנרי סאלה, שצילם הומלס "מנקר" זקן שיושב ספק נופל בכניסה לכנסייה והבאים לכנסיה עוברים על פניו ולא רואים אותו, הוא מחוק מהפריים שלהם. אלגוריה חריפה וכתב האשמה קשה לכנסיה, כך נכתב, בעיני הייתה עצובה מאוד.

העבודה של סופי קאל שבה צילמה אנשים ישנים במיטתה, ופה הביאו רק את אמא שלה, שישנה עירומה במיטתה בשלל תנוחות ולבסוף מתעוררת ואוחזת כוס שמפניה שביתה נותנת לה, לא הייתה מעניינת במיוחד בעיני, אבל בטח יש שיחלקו עלי. בכלל, יש בצילומים של סופי קאל לפעמים משהו שלוקח מאנשים הקרובים אליה את האנושיות שלהם בעיני. למרות שהכוונה כמובן הפוכה, ודווקא בגלל האינטימיות – הם נשארים סגורים בשבילי.  

עבודה נוספת שעוסקת בסיוט היא של אנט מסאז'ה, הנה כאן. בהחלט עבודה שיכולה להיכנס לסיוטים שלי.

ממליצה לקרוא על התערוכה את המאמר הזה, וגם את המאמר של אורי קליין שמדבר על שינה וחושך בהקשרים של קולנוע ותרבות בכלל.

 

4 תגובות

  1. יופי. תודה. רציתי ללכת, ושכחתי.
    כדאי לך לקפוץ להלנה רובינשטיין, לתערוכה של מיכל היימן. יש שם שני סרטים שווים – אחד שקשור לפרויד (לא מפרטת, בלי ספוילרים), והשני מציג מיקבץ של כמה סרטונים בזה אחר זה.
    כמו כן יש גם תערוכת צילומים שלה, המתכתבים עם תולדות האמנות, אבל זה פחות דיבר אליי. לא הספקתי הכל, אני מתכוונת לחזור לשם. היא אינטליגנטית ואובססיבית, בדיוק סוג האמנות שמדבר אליי.

  2. והבוקר בגל"צ סיפרו על תערוכה חדשה במוזיאון ישראל, של אמנות עמלנית – מציגים שם בין השאר את המטבח העשוי חרוזים של ליסה לו, חייבים לראות את זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *