מוקדם מידי
היום מנקר בי
את סטיותיו.
ראו
אני נצמדת למעקה השגרה
לאליבי האחריות
כשציפורי הספק מסתבכות לי בשערות
ודגים במיתרי הקול.
בית השחי שלי הוא שטח מרעה
לשורות נאלמות;
אני מרימה ידיים
כבו אורות ופלאפונים
קרוא וכתוב
קרוא וכתוב
מוקדם מידי
היום מנקר בי
את סטיותיו.
ראו
אני נצמדת למעקה השגרה
לאליבי האחריות
כשציפורי הספק מסתבכות לי בשערות
ודגים במיתרי הקול.
בית השחי שלי הוא שטח מרעה
לשורות נאלמות;
אני מרימה ידיים
כבו אורות ופלאפונים
בעצם?
אהבתי את כל הקטע עד בית השחי, שם, אני מודה, קצת אבדת אותי. ובמיוחד אהבתי את ההודאה בכך שאנחנו מרגישות (ומרגישים?) כל הזמן בפני שופט שצריך לספק לו אליבי כזה, בין אם אנחנו מתמסרים לספק ונותנים לו להוביל, ובין אם אנחנו בוחרות להתכחש לו ולהשתיק אותו.
אהבתי את אליבי האחריות,ציפורי הספק והדגים במיתרי הקול, ואהבתי גם את הסוף.
כן, אני מסכימה שהשופט הזה קיים אצל כל אחד, לא משנה מה מצבו.
בנוגע לאי בהירות, נתתי לפסקול הפנימי הפעם ביטוי בלי הרבה התערבות מלבד טכנאות בסיסית, היה שם תהליך שמעל להחלטות שלי.