תודי שאת אוהבת את זה
התפקיד מגביה אותך כמה קומות
מעל לשאול היומיומי שהוא
השאלה מי את .
יש לך משימה והיא מגדירה אותך
תחושת ערך את גובה
בדאגה הרחומה
למלבושים נאים, כריכי בוקר מזינים
חיסונים נגד וירוסים.
האחריות כמפלט מכלא האני.
שיעורי הבית להיום הם
לפתוח את המסך שלך
ולהיות שם.
מילה במילה.
מפחיד כמה מילה במילה.
אנחנו כל כך עסוקים כשיש לנו ילדים, עד כי אין לנו זמן לחשוב על משמעות החיים כמו שהיה לפניהם. מכיוון שכך, נדמה לנו כי מצאנו אותה – את אותה משמעות – בילדינו. ככה לפעמים לי נדמה, בכל אופן
מוצאות בקלות, מאוד מאוד בקלות, התמסרויות אחרות להיות מאוד נחוצות וכמעט מחוקות בזכותן.
בעיקר "להיות שם"
"האחריות כמפלט מכלא האני."
אמת קורנת!
.מהשירים האלו שנשלפים ממני באיבחה אחת
ריקי אם זה מה שמגביה אותך?
גם להיות אסיר זה סוג של הוויה.
מודה.
בדרך כלל את מפחידה אותי בכל הנוגע לעשיית ילדים, הפעם דווקא הרגעת
ריקי. כל תפקיד. מגדיר אותך (או אוי או כל אחת/ד) וככל שהשאלה מי את (או אני או…) מרעידה יותר, כך תחושי (או תשושי לחוש) יותר בהגבהה.
עכשיו צריך לחשוב אם זה באמת גבוה יותר. ובעיני מי.
.
כאילו בדרך אגב בנקודה שאנחנו בוחרות לרוב להתעלם ממנה,כי קשה להביט בזה ישירות: קל יותר להתמסר לצרכים של מישהו אחר מלתהות על אלה שלנו.
שדווקא את שואלת, על רקע זה שתקפת אותי לא פעם על דברים שאני כותבת.
דפנה, בדיוק.
ניבה, גרמת לי לחייך.
שדווקא את שואלת, על רקע זה שתקפת אותי לא פעם על דברים שאני כותבת.
דפנה, בדיוק.
ניבה, גרמת לי לחייך.
ואני לפעמים נכשלת ב… הכנת שעורי הבית, או לא מגיעה לזה בכלל… (-: דפנה מהזאטוטון.