זוׁשֶׁהָלְכָה לעולָמַה מִמֶּנִּי
אוֹתָהּ אֲנִי מְבַקֵּשֱׁת
כְּשֶׁהִסְתַּלְּקָה נוֹתָר בִּי
אֲגַם קְרִינָה סָמִיךְ
וְזֶפֶת מְצִיאוּת
וקָרָה יָרְדָה כֵעַלַטָה.
זוׁ שֶׁהָלְכָה לעולָמַה
לָקְחָה אֵת המבערים שֶׁלָּהּ
אָסְפָה אֵת מחטאי הרַקָב
סָגֵרַה מִרפּסוֹת פרוּצוּת
העלימה עדויות.
מתוך החלל הפעור הזה
אני מקלידה
את אותות ההחייאה האחרונים
שהיו אהבה
נתן לי השיר הזה
החלל הפעור, שלעולם לא יתמלא באמת.
לעולם לא.
מאד יפות בעיני המילים שלך ר. מאד מאד.
גותיקה קודרת, אפלה, בשחור, אפור כהה וסגול כהה
שיר מצוין
התרגשתי
לא בוקס, גם לא צעקה, אלא עצב דק מתמשך
המתלווה אל אלו המתעקשים לזכור את אבודיהם
עוד יהדהד בראשי שעה ארוכה
מזכיר שיר פיזמונאי בסגנון לאה שבת.
יפה.
שהלכה לעולמה
אותה את מבקשת
ההיתה מוקפת באותות של/ו/או אהבה?
"ואמי מן הזמנים שבהם ציירו
פירות נפלאים בקערות כסף והסתפקו בכך.."
וגם:
"… במיטת חוליה בקלות ובריקות של אדם
שכבר נפרד בנמל התעופה
בשטח הביניים היפה והשקט
שבין פרדה ובין המראת המטוס" (יהודה עמיחי)
דורית, הציטוט מאוד יפה. ולגבי שאלתך, גם אצלי מהדהדת
אחרי שביררתי משהו… 🙂
היא לא באמת הלכה, אני חושבת…
ריקי, זה שיר מדהים
היי, תודה רבה.
מיכל, מה הכתובת שלה עכשיו?