מאוחר בבוקר פגשתי את שכנתי, אישה בת שבעים שעדיין עובדת במשרה חלקית כרופאה.
אחרי שיחה קצרה עם בני, שאלתי אותה, "מה שלומך".
מה שלומי? לא תרצי לדעת מה שלומי, היא אמרה בכאב גדול, וסיפרה שהפסידה רבע מכל חסכונותיה שחסכה במשך ארבעים שנה, שהיא לא ישנה בלילות בגלל זה. רואים עליה. מה אני אעשה עכשיו, היא שאלה, ודמעות עמדו בעיניה, כל החיים חסכתי, ניסיתי להיות אדם בסדר, כמו שאומרים לך, לחסוך, והעברתי את קופת הגמל לאפסילון, כי אם את מושכת, לוקחים לך מס. איך אני אחיה מהכסף הזה?
רק לפני יומיים התלוננתי פה על כמה לירות שהתנדפו לי מקופת הפנסיה. המחנק שהרגשתי אחרי השיחה, הזעם, חוסר האונים הנורא, חומרים שהיו יכולים לשמש אבק שריפה למזרח תיכון שלם. איפה ההפיכה?
שהאח הגדול יתן להם הוראה לפתוח במהפכה….
כפי שאמר אורוול: האמת היא השקר והשקר הוא האמת
כי האנשים האלה חסכו את כספם בהשקעות בטוחות וסולידיות מבחינתם ולא בהרפתקאות עסקיות מסוכנות. הם לא דאגו רק רצו להרגיש בטוחים לעת זקנה כדי לא להכביד על איש. אז למה זה קורה?
חוסר אונים שמכמיר את הלב.
נכונה.
כל היום אני עם מועקה, למרות שאני יודעת מה המצב, שרבבות הפסידו כספים. ואמר לי היום מישהו מנבחרי הציבור, אבל אם נניח הכנסת תיתן רשת בטחון, יבואו אלו שאפילו את זה אין להם, ויגידו, למה לנו לא? למה לא תעלו קצבאות?
אבל עדיין יש לה שלושה רבעים.
למה לא להסתכל על מה שיש?
עדיין "המיטה רועדת" היה יותר שווה, ודחקת אותו מהר מידי הצידה בשביל השכנה.
ודווקא פה אין לי דבר אופטימי לומר.
רק אולי שזה כן, אחרי הכל, *רק* כסף.
אנשים סביבי הפסידו דברים חשובים יותר בפחות זמן, ואפילו לא היה להם את מי להאשים.
בכלל לא הייתי בטוחה.
וכשקראתי את התגובה בשבע וחצי, המיטה רעדה מנשימות של כרובית בת שנתיים, שהתעוררה לאט לצידי, באופן הכי ממיס, מסחרר לב, ממתיק עולם, ואז שרה "עוגה עוגה עוגה", ממש איך שפקחה את עיניה. החיים יפים