בחמש חמישים סוף לילה
המיטה רועדת.
נשימות הבית נוקשות בעורפי
ויש להכחיש את הריח הזה.
חיכוך גלגלי רכבת שחר ראשונה
במסילת הפלדה
קרובה כדי אחיזה
כדי רמיסה – – –
המיטה רועדת.
לעצור את דהירת היום
אני מבקשת
להחזיק בקרניו
להכניעו.
להסיט תריסים בפני האור המתגנב
ונוגח
חומס רגעים אחרונים
של צלילות טהורה.
התעוררתי;
איפה הכפפות שלי
קרוא וכתוב
בדיוק אני מהרהר אם ניצן כאב הראש שיש לי בצד ימין של הראש יתפתח לכאב ראש אמיתי, ואני רק יודע שהכל התחיל בשש בבוקר כשהשעון העיר אותי לקום לעבודה, וזאת אחרי שקמתי בגלל יתוש בארבע, ריסקתי אותו וחזרתי לישון. כשקמתי בשש קמתי אפוף מחלום לא סימפטי ורציתי לשניה שאפשר יהיה לחזור לישון ולשכוח מהיום. לא יודע אם זה ריח אבל זה בטח גם תמציות של אור והרכבת הזו, רכבת הפלדה, הכבדה, הלא נחמדה, המייאשת לפרקים. מה שכן, עם כל מיני חלומות שיש לפעמים הרי שאני דווקא שמח לקום למציאות הפחות קשה…
לעתים מנסה לאחוז בזנבות של שבוע שלם שגולש בין האצבעות ואין זמן לנשום
אני מדדה את עצמי לעבר המטבח, ואופה עוגה. לנחמה.
שעליהם אפשר לוותר.
או כפי שניסח את זה מישהו תמציתי ממני וכבר ציטטתי פה
a clean house is a sign of a wasted life
יא מרעידת מיטות.
תמיד היית נערה אופטימית.
עם כל הדכאון שיש פה, אם חושבים על זה:
רועדת
נשימות
חיכוך
אחיזה
רמיסה
דהרה
להחזיק בקרניו
להכניעו
יש פה מספיק דברים סקסיים.
אולי את העצבים של הבוקר את יכולה לנתב לכיוונים יצריים ולא רק יצירתיים?
(נכתב אחרי סקס של בוקר)
אבל טוב שאת כאן, מאמצת את המתכון בקרוב. ורק שאף אחד לא יתעורר
וואו, קינקי.
count me in
ואני תמיד אוהבת את התגובות שלך ושל כל אלו שמגיבים כאן