הופעת רוק בישיבה בזאפה היא קונספט משונה. אנשים שיודעים להתלבש מזמינים מהמלצריות המתרוצצות אוכל שנראה שהם כנראה מבינים גם בו. המשבר הכלכלי שעשה החודש עלייה מכאיבה, מהדהד במולקולות שבחלל המועדון,  כשאנשי הפקה שמבקשים משקאות על חשבון ההפקה בבר, או משקה בהנחה. על השולחנות סלט ירוק ופוקאצ'ה, ולי נראה איכשהו שלאכול שיפודי אנטריקוט מול יהלי סובול הרזה להחריד זה וולגארי, מין התנגשות שתי תרבויות מנוגדות. בכלל, רוק אינו אמנות של האבסה ונהנתנות לדעתי.

 

אבל אין בעיה עם הרזון של סובול, אין מדובר בסגפן לדעתי. לפני שבוע בערך ראיתי אותו ברחוב, התגברתי על מבוכת הun-cool, ואמרתי לו שהאלבום החדש נפלא, עשה לי את השנה. הוא היה ענוד עם התינוק החדש במנשא, ונראה מתוק להפליא. חשבתי על זה אתמול, על הבמה יש בו משהו אוטיסטי, לפרקים קפוא. חשבתי על הסיטואציה החדשה שלו, אבא, והאם הוא כבר מרגיש התנגשויות קטנות ודוקרות בין מציאות אחת לאחרת, או שיש סינרגיה. האם החוויה הזו מרככת אותו, סליחה על הקלישאה? קוליות היא מושג חמקמק ולהגדיר אותו זה לא קול, ובכל זאת, קשה מאוד להיות הורה, מצב שיש בו הרבה חוסר שליטה, וגם קול.

 

זה התחיל מהוסס. הם החלו לירות את התותחים הכבדים של האלבום בהדרגה, עד "אלדוראדו", ומשום מה כבר בשיר השלישי יהלי שר שיר ידוע של מוניקה סקס "תני לי עוד פעם, להיכנס לתוך הלב שלך". חשבתי, אתם לא צריכים את זה כדי להיכנס לליבי. העיבודים הסול Fאנקיים השחורים, שבין שליו לא אהב ואני דווקא כן קיבלו טיפול יפה על הבמה, תום מוכיח בבאס, ואח שלו רע, גאון וירדי מהפנט, שקיבל את כתריו ביושר, עם מבט מקפיא ומשקפיים בסגנון הפיפטיז בתופים, ויהלי שנלחם בביישנות מובנית באופן נוגע ללב. לא כל השירים קיבלו טיפול נכון לדעתי, "מספיק בן אדם", מהשירים העבריים היפים שיש, הוגש בסגנון Fאנקי רועש, העיבוד הזה לא התאים לו כלל לדעתי, זה שיר מינורי שבו הקול של יהלי וההגשה שלו הם החשובים, העטיפה רק קלקלה. כשהוא מנסה לצאת מהטון האפאטי שלו ולכדרר עם הקול, זה לא עובד מספיק טוב. אבל בשירי האלבום העיבודים האלו כן עבדו, "ילדה קטנה", "היא לא יפה", "נערות רמת גן", היו מקפיצים, הליינים של כלי הנשיפה והקלידים, כן, אני יודעת שמדובר בציטוטים והשראות, לי זה מחלחל טוב, כמו אלכוהול אפקטיבי שלא שתיתי בכלל.

 

בהדרגה ההופעה התקדמה לעיבודים מלוכלכים ברעש, דיסטורשנים שהזכירו לי סוניק יות', חומות כאוטיות של רעש נפלא. ואז הגיע הביצוע של "לא יכול בלי זה",  שלטעמי היה פיסה של מופתיות מצמררת, ואז נפתחתי לגמרי. משהו התרחש שם, בשיר הזה, שהיה על גבול המיסטי. הרגשתי את זה גם בקהל שיצא מגדרו, קודם בדממה ואז בהתלהבות. לא זוכרת מתי יהלי סובול ניגן כל כך טוב ועוצמתי, ודבר מה מכשף היה שם ברביעייה הזו, הרמוניית רעש אפל וקודר, ונפלא כל כך. ואז הבנתי למה אני יוצאת לפעמים לפני סוף ההופעה, כמו הייתי מנחם בן של ההופעות. חסרה לי הדקירה הזו, שהרגשתי אתמול, שמעירה את כל החושים שלי, ומאפשרת למוזיקה לחדור באמת פנימה. אתמול נשארתי עד הסוף, אבל להדרן כבר לא חיכיתי, אילוצי עבודה. סיפרו לי שההופעה תעלה לאתר של קשת בקרוב, צריך להגיד עוד משהו?

 

הנה "ילדה קטנה" בהופעה בוידיאו, אצל קוטנר.

 

 

 

7 תגובות

  1. אכן היה אחלה הופעה.
    והביצוע המפורק והאיטי של
    לא יכול בלי זה
    היה ממש מרענן. אם אפשר לקרוא למשהו חזק "מרענן", ובכלל

    ובלי קשר לאלדוראדו, למי שאין את "סוס" של סובול, שישיג

  2. קראתי רבות וטובות על הדיסק הזה וטרם הספיקותי, וכשהם הופיעו בחיפה לא יכולתי להגיע, אבל בהחלט קידמת אותם קדימה ברשימה הפנימית שלי…

    ומה הוא אמר כשעצרת אותו ברחוב?… (-:

  3. תודה. גם אני כתבתי פה בעבר ביקורת על הדיסק.
    הוא אמר, אה, וואלה? תודה. וחייך בביישנות משהו. מעניין אם הפתיע אותו שאשה בגילי עם שני ילדים נשרכים אומרת לו דבר כזה.

  4. לפני חודש בערך שהיתה נהדרת, מהוקצעת ומקורית, עם עיבודים לא פחות יפים מהתקליט. היטבת להגדיר את רע מוכיח. מגע של זהב, יש לו. מוסיקלית, 'זתומרת.

  5. טוב, ברור שזה קשה, בין היתר כי בלהיות קול ובשליטה יש לעתים לא מעט פאסאדה.

    זה לא סתם שזה לא מתחבר עם ילדים
    ועם כל כך הרבה עניינים בלתי צפויים
    ואמיתיים
    שמחברים אותך לחיים בנימים אחרים לגמרי
    פונקציונלית
    ורגשית

    שימי לב שאבדן הקוליות גובר עם העליה במספר הילדים (אצל כל אחד בהשוואה לעצמו) – :))

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *