היא:
אם יפטרו אותי, אני תמיד יכולה לחזור להיות אמא, האליבי הטהור בעולם.
הוא:
אם יפטרו גם אותי, לא משנה מה, אסור לי להיות מובטל. מה אספר לילדים?
היא:
אולי זה באמת הזמן להתמסר לתחביב הסריגה/מקרמה/הילינג שלי, בסוף אולי יצא ממני משהו.
הוא:
כל האחריות עלי. כוסאמו, איזה כיף לגדי הזה, מובטל מובטל, אבל אין לו עוד ארבעה פיות להאכיל.
היא:
זה לא שבאמת יפטרו אותו עכשיו. הוא הרי נחוץ מאוד! מי נשאר הכי מאוחר במשרד?
הוא:
בשבילה אני צריך ללקק לבוס המגעיל שאני שונא, והיא לא מעריכה בכלל, הכלבה, סקס פעם בשבועיים זה תודה?
היא:
אני כל כך עייפה, איך אני יוצאת מזה היום בלי להעליב אותו?
הוא:
מציאות מקבילה/כרטיס טיסה/להתחיל לחיות/אפס מחויבות/איפה היא?
היא:
עוד שעות ביממה/לישון/הספר החדש של ניקול קראוס
הוא:
איך חייתי לפני שנפלה עלי משפחה. איך.
מדליק!
סחתיין על האוטנטיות
עצוב כל כך זה היה מצחיק.
(אבל ברור, לא?)
עצוב ומדוייק
זה הזמן, הזמן שחסר, הזמן שרוצים, הזמן שחומק, הזמן, והזמן הוא החיים, הם נתונים במסגרת זמן, הזמן הוא הכל
רווקה ועובדת