1971, כפר בשרון. ילדה בת שלוש צועדת לבדה כ800 מטר עד לבית סבתא בידיעת האם והאב, "לבד הלכת, כל הדרך, היית ילדה עקשנית, רצית ללכת לסבתא, ומכוניות לא היו אז הרבה", מזכירה לה זו שילדה אותה. זה מצחיק אותה.
2008, ילדה בת שנתיים, עיר בשרון, טעם עורה מתוק כל כך כשאני מערסלת אותה בחיקי על מדרכות. לעולם לא תצעדי לבד.
1975 בערך, ילדה כבת 6 צועדת לבדה בדרך עפר במושב. נעצרת לידה עגלה שמובלת על ידי סוס עייף ומוכה, ושני ערבים בתוכה. הם מציעים לה סוכריות כדי שתעלה לעגלה, מנסים לשכנעה בהבטחות לממתקים נוספים, הילדה מסרבת. החושים שלה משמיעים אזעקה צורמנית. בבית היא מספרת על המקרה. האם שמחו על תושייתה? האם הזהירו? היא לא זוכרת, היא זוכרת את הפחד.
2008, ילד בן שש, קודם רמת אביב, עכשיו הרצליה. הוא שואל באיזה כיתה ירשו לו לחזור לבדו מבית הספר, מרחק כמה מאות מטרים. האם חושבת: מבחינתי אף פעם.
197? אולי 6, אולי יותר. העשב לא מנוכש. בסבך מבלים נחשים ארסיים, לפעמים הם חוצים את דרכה בשביל הגישה לבית. וממש מול הבית, על גדות הכביש, השתכנו להם על עץ החרובים משפחת צפעים בוגרים. הילדה צופה בהם זוחלים על הענפים בבעתה, ימים על גבי ימים. ימים על גבי ימים. היא מרותקת ומבועתת, הנחשים יחדרו לסיוטיה מעתה ועד בכלל.
2003 הפעוט נוהג לדקלם, "נחש, מסוכן מאוד!". איש מקרוביו לא מבין למה, הרי הוא חי בעיר. אבל בכל טיול, בקרבה לסבך וסלע, הוא יודע.
1977: הילדה לומדת לרכב על אופניים. יותר מכל היא אוהבת לרכב קילומטר או שניים עד הגבעה הגדולה , לטפס לקצה, ולתת לעצמה לטוס עליהם בלי ידיים במורד התלול כל כך.
התיקון הזה הוא הדבר הכי חשוב שעשית בחיים.
הרגשיים שלך.
ושל הילדים שלך.
בגיל 7 בשנת 1970 הייתי עצמאי יותר משתהיינה הבנות שלי בשנת 2015
מדינת ישראל היתה ידועה כבטוחה וידידותית למשתמש ולהולך. היום – סכנת נפשות. לילד כמו למבוגר. חיות טרף ויצורים מסוכנים בכל מקום.
"הורות היא הטרור של הדמיון"
שאני הייתי צריכה להמציא. האם באמת היה אז בטוח יותר? לדעתי לא בטוח. זה קרה מספר פעמים שערבים מהסביבה (שתי פסיעות מטול כרם) ניסו להעלות אותנו לטרמפים. במושב ליד נרצח צעיר שעלה לטרמפ כזה. חייל נדמה לי. במהלך התבגרותי נודע לי שאביה של חברתי אנס אותה ואת אחיותיה. דבר לא יכולתי לעשות. היא לא סיפרה לי אפילו, ידעתי את זה ממקור אחר. הוא לא נענש. אני לא שוכחת איך התהלתי בבית ההוא אחוזת חרדה.
הורים התירו אז לילדים חופש מוגזם וגובל בפשע, משום שלא ידעו אחרת, משום שהיה פחות מידע על פשעים, ומשום שהילדים לא היו אז במרכז כמו היום לדעתי.
מיכל, אם התיקון הוא לעשות הפוך, אני מסכימה.
שהיו הרבה פחות (אולי גם משום שהיו פחות אנשים…). ובאמת היו הרבה פחות מכוניות, כמו שאמרה לך אמך.
אני לא ראיתי בפוסט הזה איזה שהוא תיקון. ראיתי באמת את הלעשות ההפך. ודווקא בתיאורים שלך מהעבר יש הרבה פסטורליה ותום, ורק כהורים אנחנו מרגישים את האימה. אני תוהה אם הרגשת אז את האימה שהורים אמורים להרגיש כשבתם מרותקת לנחשים או כשמציעים לה טרמפ.
(ואת זה אומרת בוגרת הלינה המשותפת, שבה הפקירו את כל ילדי הגיל הרך לשומרת לילה אחת מדי לילה, כשהדלתות בכל בתי הילדים היו פתוחות לכל מבקשי רעתנו. לא שהיה צריך לחכות לצרות מבחוץ. גם ילדים לבדם יכולים לעשות צרות. ילד אחד מהשכבה שלי כמעט הצית פעם את כל הפעוטון שלו כששיחק בגפרורים באמצע הלילה. סתם דוגמה למה שהיה יכול לקרות ולא קרה, בנס.)
(היי). כנראה זה לא כתוב מספיק טוב כי ממש אין פסטורליה בעבר הזה, ופחד/בעתה/חלחלה יש גם יש. של הילדה, של ההורים שלה מן הסתם נמצא, איפשהו, אולי היה ואבד במחסני הזיכרון.
אני חושבת שזה נס שנשארנו בחיים. גם כשהבכור היה קטן שאלתי את עצמי איך הם נשארים בחיים.
זה נס גלוי.
כן, גם אני גדלתי במושב בשנות השבעים העליזות.. או תחילת השמונים
והיה לי הרבה "חופש יצירתי", הייתי נשארת הרבה עם האחים הקטנים שלי כשלא הייתי ממש בגילאי בייביסיטר..
אני לא חושבת שזה היה מתוך הזנחה פושעת או כוונות לא טובות, ההורים שלנו גם היו הרבה יותר צעירים מאיתנו כהורים, וגם הם גדלו בעולם תמים יותר ובאמת חשבו ש – מה כבר יכול להיות?? יכול להיות שהיתה הרבה פחות זמינות תקשורתית של כל האסונות והסטיות האנושיות האפשריות
מאז החכמנו והתבגרנו.
אם כי הם תמיד משתוממים עלי גם כיום שאני כזו אמא פולניה היסטרית..
לפחות את הפחדים שלי אני מנסה שלא כ"כ להעביר לילדים
(sorry for the lack of Hebrew). I loved what you wrote (and how you wrote it). but the snacks, OMG. now I won't sleep at night (no snacks in the big apple)