קראתי השבוע מחקר שבו מתברר כי אחוז גבוה במיוחד של ילדים ובני נוער מעדיפים לתקשר עם הוריהם בSMS, מכל דרך אחרת. אני חושבת שמספיקה עובדה זו כדי להוכיח שאנחנו כבר בעתיד מדע-בדיוני שאף סופר לא ניבא בשנות ילדותי.
לא מזמן רכשנו עבור בני הבכור, בן שש וחצי, מחשב משלו שמונח בחדרו. בעצם, מה מונח, דולק 24/7. אני תוהה זו תחילתה של דרך חתחתים שתוביל בסוף לכך שנהיה חלק מהסטטיסטיקה הזו. מאז גילה את משחקי המחשב באתר הזה, הוא מבלה הרבה – לא רוצה לבדוק כמה – הרבה שעות מול המסך. השבוע למשל ביקר אצלו חבר. פעם הייתי צריכה להפעיל, לשחק איתם, להציע אטרקציות. בשלוש השעות שהם היו יחד הם הסכימו להיות רק במחשב או לראות טום וג'רי בטלוויזיה.
אני זוכרת שרק לפני שנה, ביקרתי חברה בביתה, בנה בן השמונה היה צמוד למסך, וכשיצאנו החוצה היה לו נינטנדו. היא אמרה שהוא כל הזמן מול מסך, וגם היא, והם מדברים בערך שעה ביום. כמה צדקני מצידי – אז זה העביר בי צמרמורת. והיום המציאות צוחקת לי בפרצוף, "אבל מה הצביעות הזו, גם את כל הזמן במחשב", אומר לי בן הזוג. אתם יודעים שהוא צודק.
אבל אני מונה בחרדה את הזמן ההולך ואוזל שבו אנחנו באמת ביחד, בלי מסכים, בלי הסחות דעת. לא מזמן אמרה לי דנה ספקטור, שהיא מתה על אלו שזורקים את הטלוויזיה מהבית, בגלל הילדים, כאילו מודים שהם לא מסוגלים לשים גבולות לצפייה בעצמם. אני לפעמים מפנטזת על ניתוק הכבל, אבל אלוהים יודע שאני לא רוצה להיות אמא-מפלצת כזו, שמי רוצה לשחק איתה בפאזלים כשהיא מתנהגת ככה.
"את במחשב כי את נחה בו", אמרה לי פעם האקס שרינקית שלי. ובאמת מאז שאני אמא, המחשב שינה קצת את הפונקציונאליות שלו בחיי. זה לא רק מקום לתקשר, ללמוד, לדעת, זה גם האסקפיזם הבלעדי והעילאי מלבד שינה (ובינינו, כמה שינה אפשר לקבל כשאת אמא), התירוץ, האליבי, המסך שמסתיר את העובדה המעט נלוזה שזה לפעמים פשוט זמן זבל, אם לתרגם בחופשיות מאמריקאית.
מעניין אם גם הילד נח מהדבק המשפחתי במחשב, שם חוצצים בינינו, מגביל את נוכחותו במחיצתנו. מתנתק, כמוני. אני יודעת, אתם חושבים עכשיו, מה היא בוכה, היא כבר חמש שנים בוכה לנו כאן שצפוף לה, שתגיד תודה. אני חושבת שאף פעם לא יכבה הסרט ההוא בראשי, שמי יודע כיצד ומתי נכנס, אמא שלווה ונינוחה אופה איתם עוגיות חמאה, ילד משחק בפליימוביל, מצייר ובונה מגדלים, ובסוף הערב סיפור, תמיד סיפור.
אז אולי אם יש למחשב תפקיד אצל הורים בדור הזה, הוא תפקיד כפול, בריחה ואשמה. חוסר האונים הולך ביחד.
הנושא הזה מתנגן במוחי כבר ימים רבים ומטריד אותי מאוד.
אני חושבת שזו טעות לתת לילד מחשב בחדר
לפחות כשזה לא בחדרו אפשר קצת לראות מה הוא עושה. בחדרו מהר מאוד הוא יסגור את הדלת, ילמד למחוק את ההיסטורי ולא יהיה לך מושג מה קורה.
גם אם זה לא בחדרו אפשר לתקשר איתו קצת תוך כדי,מנסיון.
לשמוע את המוסיקה שהוא שומע לדוגמא, להגיב אליה וזה יקרה מהר מאוד ריקי אפילו שהוא עוד קטנצ'יק
הם לא יוצאים מהחדר אם יש שם מחשב וטלויזיה
עשיתי את הטעות הזאת והיום אני מצטערת
ומטריד אותי נורא גם שכל המשחקים של בני הם אלימים
הוא כל הזמן יורה והורג ורומס
ולחשוב שאני לא הסכמתי להכניס לו הביתה צעצועי מלחמה
קיבלתי פי כמה גרוע מזה
צריך לדעתי להגביל אותם בזמן.
לקבוע מראש כמה זמן מחשב יש ביום ולהקפיד עליו
גם טלויזיה
התכנים לא בערוץ הופ הם נוראיים
לוגי נפלא אבל גם שם יש לא מעט דברים שלא מתאימים לילדים בעיני
ערוץ הילדים-על הפנים
ובכלל ,לאן שהם מגיעים,בתמימיות, הם נכנסים ליו-טיוב לחפש משהו אחד ופתאום צץ משהן נוראי אחר
שלי חיפש סרטי פאואר ריינג'רס ומצא
אבל היה שם גם סרט גרמני של םורנו של פאואר ריינג'ס
לקח לי זמן להבין מה אני שומעת…
ומצבך טוב משלי-לך אמר בן הזוג שאת גם במחשב כל הזמן, לי כבר אמר את זה הילד…
ותודה על העצות. אני לא בטוחה שלוגיסטית אפשר להעמיד פה פינת מחשב בסלון, אבל את צודקת ואני אנסה להיות שם לידו ולהגיב. הבעיה היא שאבא שלו משחק איתו במחשב במשחקים אלימים, והילד קצת מבולבל מזה, הוא יודע שאני מאוד מתנגדת לזה, ניסיתי להסביר לו שאלימות מקהה את הרגשות והופכת אותנו לאדישים, והוא אמר, אבל זה רק משחק במחשב.
We are constantly on trial
It's a way to be free
הזמן על המחשב מוגבל אצלינו ל 30 דקות ביום.
מאותה סיבה, בעיקר האלימות.
עם כל הכבוד לאינטליגנציה הרגשית והשכלית של הילד שלך, אין מה לקיים איתו שיחה על "האלימות מקהה את הרגשות".
אני אומרת – הרי זה ייכנס מתישהו, זה ימצא דרך חיים שלו. כל עוד יש לך איזושהיא יד על השאלטר, תגבילי אותו.
משחקי מחשב מוגבלים בדקות, (כולל אצלינו אפשרות לאבד או לזכות בדקות עבור התנהגות מסוימת לפעמים), וצפיה בטלויזיה רק אחרי שש בערב (כשהם כבר גמורים ואני צריכה שקט להכין ארוחת ערב).
אולי תנסי גם את להיות פחות במחשב כשאת איתו או לידו. לפחות בחדר אחר.
עוד דרך היא לברור – לקנות לו משחקי מחשב שאת מאשרת ולעודד אותו לשחק בהם.
הבעיה כמו שאומרת אממא היא שהגלישה מתחילה במשהו אחד ולא יודעת איך תסתיים.
מפתיע אותי שאת נשמעת כה חסרת אונים. ודי כבר עם האשמה.
אנסה שוב.
אפשר גם לבלות במחשב ביחד.
זה בהחלט זמן איכות בעיני
אי אפשר להלחם בזה לגמרי אז בוא נצטרף לזה
ככה גם,אגב, התחלתי לסמס
שנאתי את זה אבל קלטתי שהמתבגרים מתחברים לזה
לא תאמיני מה הכל הם מסמסים לי און ליין…
מרגש מאוד
היום לדוגמא בילינו הרבה ביחד במטבח:
http://www.myfirsthomepage.co.il/cooking.htm
וגם עם השד
http://www.devinettor.com/
תהנו
נהדר
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1029182.html
בדיוק עכשיו התפרסם:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3604067,00.html
אומר דברים פשוטים ונכונים.
לקרוא ולהפנים.
היו לחוצים מזה שאנחנו – לפחות הבנות- היינו כל הזמן בטלפון. אני זוכרת ששאלו אותי אם להביא מנתח שיסיר לי את האפרכסת מהאוזן, ואיך אני כל הזמן בחדר, רבוצה בפוף עם הטלפון באוזן.
אולי חלק מהפעילות הזו במחשב היא גם תקשורת עם אנשים אחרים – ואולי יש בזה גם איזה בונוס, לא?
אני לא הרשיתי להכניס הביתה משחקים של אלימות אחד על אחד עד גיל מאד מאוחר.
אמרו לי "אבל הם ישחקו אצל חברים"
אמרתי "נכון, אבל חשובה לי השיחה על ההגבלה ושהילדים יידעו שלא הכל מותר, אפילו במחשב ואפילו אם זה וירטואלי".
כבר לא צריך להביא משחקים
מה עושים עם זה?
הקטן מתעניין בכלי נשק וציד.
בשבת בבוקר מוקדם, בעקבות תוכנית טלויזיה, הוא מתעניין בכלי ציד של אסקימוסים.
כתבתי בגוגל "ציד אסקימוסים" והגעתי אל הצלצל
אתה רואה , אמרתי לו, הכל יש באינטרנט, קוראים לזה צלצל.
תגיד "צלצל"
"יופי"
"אבל אני רוצה לראות צלצל"
"אין בעיה, גם תמונה בטח יש,חכה ליד"
כתבתי בגוגל "צלצל" ולחצתי על "תמונות"
אוי, איך שצנח לי זלזל………..
והקטן ?
הוא התחיל להתעניין בכלי זין
((:
מלי, משפט מעניין. חופשיים ממה?
רונית, כן, אנחה כבדה. המושכות או השליטה תמיד מרפים בגללנו, כי אנחנו נרפים מידי, עייפים מידי ועצלנים מידי. אני לוקחת את זה כמשימה ראשונה בסדר עדיפויות. הנה הוא מתעורר, בטח תיכף יגש למחשב, ובעצם הוא מתעורר ואני במחשב. הבעיה היא, שאז זה, מה תציעי לי במקום – הוא חלש בהעסקה עצמית, כמוני.
דפנה, גם אני זוכרת את זה. הנה, התחיל הויכוח על המחשב, אונליין.
לא היה לי מושג מה זה, ועכשיו אני רואה. איי!
ותשמעו אירוניה קטנה: נסענו במכונית קודם, שמענו חדשות, היה אייטם על התאונה ואז על פרשייה מינית. הילד שואל: אמא, זה גם אלימות, למה אנחנו שומעים את זה?
אכן.
עד היום, שתיים שלוש תוכניות ביום וזהו.
ובלי תוכניות זבל בערב בכלל.
ותודה ליס מקס שמאפשר לה לבחור איזה שתיים היא מעדיפה ומלמד אותה כבדרך אגב ל ב ח ו ר מה היא רוצה לראות ולא לפתוח ולבלוע מה שמראים באותו רגע… (לא שהבחירות שלה לרוחי כמובן, אבל אני שותקת כלוויתן 🙂
והטלוויזיה בסלון והשניה בחדר שינה של הגדולים
(כי למבוגרים מותר לפעמים מה שלילדים אסור, טאפ' לאק) ומחשב בחדר מחשב ולידו המחשב הנייד –
כך שכשהיא רוצה מחשב, זה קורה לידי ואני עם יד או אוזן על מה היא משחקת וכמה זמן –
ואני בקלות אומרת לה שמספיק ואני על המחשב כי אני כותבת ועובדת וזה לא כמו לשחק ולפטפט
ועכשיו זמן בלי מסכים, אפילו לא משחקים בטלפון הנייד.
והיא מאד לוחצת על אחד מהשניים – לפחות – בחדר והיא לא תקבל טלוויזיה או מחשב לחדר עוד הרבה זמן…זה נראה לי מתכונן לנתק גדול מדי עם החיים כמשפחה. אני מכירה כאלה משפחות שאמא אבא וכל ילד ספונים איש תחת המחשב הטלוויזיה והדלת החצי סגורה….לא נראה לי בכלל, גם לך לא, אני יודעת 🙂
אבל כדי שזה לא יקרה צריך לשלם ווחד' מחיר..
נו מה…? ממתי זוגיות, משפחתיות, הורות לא גובים וואד' מחיר? 🙂
ושעמום אגב זה לא דבר רע בגיל שש או עשר…הרבה דברים טובים יוצאים ממנו.
זה קצת מבלבל הגיל שלו, כי על פניו הוא כבר גדול, בטח מאחותו התינוקת ובתיאוריה אמור להעסיק את עצמו, אבל זה לא קורה בגילאים שלו עדיין, את צריכה מותק, עדיין, לעבוד קצת בהפעלות…אבל פחות מפעם. רק להוציא ולהניח על השטיח צעצועים, אפילו מפעם ואם הטלוויזיה או המחשב לא יהיו אופציה, הוא כבר ישחק במכניות מפעם 🙂
מה זה אומר?
להציע לו כאלה אלטרנטיבות מעניינות ומושכות, שהוא יעדיף אותן. זה כמובן דורש הרבה יותר מאתנו, אבל זה חלק מההורות שלנו, האחריות שלנו.
זה אומר לקחת את הילד לאירועים המתאימים לגילו, סרטים, הצגות, אירועי רחוב (כאלה שכולנו נוכל ליהנות יחד), טיולים וכל שאר הדברים שייחרתו אצלו כחוויות משפחתיות מעצבות. כשזה קיים האטרקטיביות של המחשב והטלוויזיה יורדות. לא נעלמות אבל יורדות.
זה לא אומר שלא צריך מסגרת עם הגבלות וסדר-יום מחייב, אבל זה רק מסגרת, כמו הסכם שכאשר משהו לא מתנהל כשורה חוזרים לראות מה כתוב בו.
גם לעשות הסכמים מחייבים עם הילד (בהתאם לגילאים כמובן), זה משהו שעובד טוב – שעות צפייה וכד', במיוחד כאשר אנו מקפידים לקיימם, וכשיש צורך (מדי תקופה מסויימת) גם לעדכנם.
אם כבר, אני חושבת שחטאנו הגדול הוא בהיותנו צוות הווי ובידור מגיל אפס, הצגות והפעלות ובסוף, יש ילד שלא כל כך יודע להעסיק את עצמו לבד. אחותו למשל יודעת הרבה יותר, וזה גם אופי וגם בגלל שאני פחות מפעילה. לילד לא חסרות הצגות ואירועים, רק היום היה באחת, אבל המחשב הוא מוקד משיכה גדול, מי כמוני יודעת, ביום יום, ברגע שפותחים עין ועד שהולכים לישון. חשבתי על התמונה שהביאה אש/א כל היום, גבר אשה וילד, מול מסך נפרד, עם חוצצים. היה לי מאוד עצוב מזה. זה לא אנחנו אבל צריך בהחלט לעצור את המדרון הזה. התחלתי היום, אדווח איך זה מתקדם. תודה
הטלוויזיה מילאה את תפקיד משבשת התא המשפחתי ולפניה – היו ילדים שהעדיפו לבלות ברחובות ובבתי חברים עד שעות מאוחרות או לשחק מאחורי דלת סגורה. לפעמים הטכנולוגיה היא רק תירוץ. הכל שאלה של מידה.
למה שתיארתי. אתה יודע היטב שאני לא טכנופובית, אתה זוכר את הפוסט, למה זה כל כך רע להיות מכורה. אתה מכיר איזשהו מאמר תרבותי על הסיבות שהמשפחה מתכנסת איש איש למחשבו?
אני חושבת שלפעמים אנחנו מתמכרים לתחושה הזאת,
אשמה.
כאילו, כל עוד אני מכה על חטא, אז זה בסדר.
נניח – אז הם אכלו היום רק לחם וחטיפים, ראו טונות טלוויזיה (או מחשב, לא משנה).
אבל אני כבר משלמת את המחיר, האשמה כבדה, אני סובלת, אז הכל בסדר.
זאת הפרשנות שלי (על חלק מעולמי הצר)
המקור כאן-
http://www.youtube.com/watch?v=KTmzYfzuidw
לדעתי ילדים הופכים ל"טובים בלהעסיק את עצמם" רק אחרי שמתעסקים איתם מספיק. והרבה.
אין ספק, אם הוא לא יהיה מול המחשב הוא ירצה להיות איתך.
למה שלא תנסי את זה?