תגידו לי אתם: אשה עוזבת את העיר שהיא אוהבת ועוברת לפרוור מטופח ומושקע. שבועיים אחר כך היא שוברת את כף רגלה, ביום הראשון לספטמבר, כשהיא יוצאת מהבית כדי לקחת את הבן הבכור לכיתה א' ואת התינוקת לגן חדש. האין זו הגזמה תסריטאית? לא, לא, תקשיבו, זה ממשיך:

השבר מאלץ אותה לשכב בבית ולהמנע מביקורים בעיר שעזבה, היא גם לא יכולה לטפל בילדים ולבקר אותם במוסדות החדשים, היא לוקחת מטפלת כל יום אחר הצהרים. וככה היא נחה עם אליבי. משפחה היא מערכת של חובות וחשבונות, ולה יש פתק מהרופא.

 

השבר מכריח אותה לחשוב על הנקודה המעניינת שהיא נמצאת בה בחייה המקצועיים ולהגיע להחלטות חדשות.

ובסופה של תקופה, היא מקווה שלידת הספר שלה תתרחש, פתיחה של עשרה וחצי ס"מ כבר עכשיו.

 

וכל זה, על סף גיל 40 הקרב ובא.

האין זו הגזמה תסריטאית?  

 

 

 

19 תגובות

  1. גיל ארבעים זה גיל של תינוקות
    החיים הרבה יותר מענינים מכל תסריט

    אבל מי שעובר לגור בהרצליה צריך לקחת בחשבון שזה יכול להיות
    קשה מדובר בעירת פיתוח עם אוכלוסיה בעיתית
    ובעיות של פיגור סביבתי קשה

    אז על מה את מלינה?

    הרגל בסדר?

  2. 1. לא נורא, הפרבר הזה צמוד לת"א
    2. לא נורא, השבר הזה שהיה, לא?
    3. אליבי זה טוב, גם פתק מהרופא
    4. חייה המקצועיים לא רעים כנראה, וגם לא מחשבות חדשות
    5.לידת ספר זה מצויין והולם, פתיחה זה מעולה
    6.יש כאלו שהסף קרוב אליהם יותר
    7. יש קלקסיקו חדש (עוד לא אצלי)
    8. בסוכה כבר ישבת?

  3. הגזמה?. שום דבר בחיינו לא מוגזם, הכל קצוב ומדוד.

    יש תאוריה שלמה שגורסת שדברים רעים באים בשלשות ושדברים טובים באים בבודדת, אבל הקומבינציה שלך היא הכי נהדרת בעיני, קורט מכל דבר, לערבב היטב, למרוח ולטעום בזהירות.
    ומצטרפת כמובן לאיחולי ההצלחה.ורפואה מהירה (-:

  4. עדי, למה ככה? למה פיגור סביבתי? בגלל שכונה אחת? גם בתל אביב יש כזו. העיר דווקא מצטיינת בחינוך והפארק החדש משהו מצויין, נכון שאלו דברים שמעניינים רק הורים. נכון, זה לא תל אביב, ואני בהחלט לא מתאבלת שעברנו, הדירה מקסימה.
    אני מלינה רק על הגעגוע. והרגל? משתפרת, תודה. היום הצמידו לי אלקטרודות חשמל לכף הרגל והזרימו… היה משונה ודי בלתי נסבל לפרקים. אבל אמרו לי שתוך חודשיים אני כמו חדשה. כנראה.
    שרון, ישבתי בסוכה, בטח, ילדים. שמעתי על קלקסיקו, טרם הספיקותי, אני רוצה לפתח גלולות שאתה לוקח והן מאפשרות לך לישון חמש שעות בלילה ולהיו תסופר עירני וחד כל היום כולו.
    מיכל, אני רואה בזה יותר דברים טובים. באמת. תודה.
    דפנה, על בשרי אני יודעת שדברים טובים באים בשלשות ואף חמישיות, זה משהו מיסטי כמעט. ותודה, גם לבועז, המרקורי רב יורד ברגעים אלו למחשב.

    ארז… הפלת אותי מהספה. סינמטק בהרצליה? חזון אחרית הימים – לגמרי.

  5. לא גילו לך שהקולנוע הוא מין בופר שנועד לתת לנו את הגרסה היותר מתונה ופחות מוקצנת של החיים
    🙂

    ותסריטאי בוליווד היו מוספים: מאהב, או יותר טוב- מאהבת, רעידת אדמה שבה האם המסורה נאלצת להושיע את משפחתה ולהתגבר על כאבי השבר, ופרס נובל על הספר. את זה האחרון אני מאחלת לך, אגב.

  6. דפנה דפנה, גנבת לי את השיא הדרמטי, ועוד שיבחת אותו. מאהב? מאהבת! פי מאה שווה. אני חייבת לתת לך את המושכות. תודה על האיחולים, אני אסתפק בספיר… צנועה.
    מלוכסנת, תודה, הערב שוב נוכחתי כמה המציאות שנונה בהרבה מכל דמיון שלי.

  7. אני מתה על זה. זה פשוט מעולה.
    במצבים מסוימים בחיים שלי גיליתי שהחיים הם הגזמה ספרותית. שאני והסובבים אותי איננו יותר מדמויות מאיזה סיפור שמגלמות את כל הסטריאוטיפים הספרותיים .
    ואז מתברר שהספרות והתסריטים, גם במקומות הקלישאתיים שלהם, הם באמת פשוט חיקוי מעולה של החיים.
    תתחילי לכתוב את זה מיד עכשיו, תוך כדי שזה קורה לך. אולי עלית פה על משהו. טריסטרם שנדי של הפרברים.

  8. מהרגע הראשון ביקשתי אותו. אביבה, הטיפול של רייך לא מוכר לי כלל, לא מאמינה שפה מכירים אותו.
    רונית, אני קצת נרתעת מלכתוב את הדברים אחד לאחד. אני תמיד מרגישה שזה לעשות לעצמי הנחות. זה גם תמיד מחקה את המציאות באופן פחות טוב ממה שהיא.
    אם אפשר – ישלים לי את התמונה לזכות בלוטו, תודה.

  9. אבל חכי לטוויסט שבסוף התסריט. הלסת שלך תישמט לגמרי.

    בועז – יש לי את המרקורי רב החדש! הוא באמת מצויין. לא יודע אם הכי טוב שלהם, אבל מאוד מיוחד ומסקרן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *