הילד הגיע מבית הספר בצהריי היום, ובגדיו מוכתמים בוץ כהה וקשה. תיקו שנשמט מיד עם כניסתו לרצפה היה מרוצף גם הוא בכתמי בוץ רטוב.

מה קרה?

כלום! אמר בזעף. עיניו ממנה והלאה. יש אוכל?

לא הספקתי, קח לך מהמקרר, מיונז-נקניק-עגבניה ויש לחם על השיש. הוא ניגש את הארון ופתח שקית תפוצ'יפס. איך היא מתעבת את רעש הצ'יפס הנרמס ומתפצח בחלל הפה. קחצ,קחצח-קחצ. עושה לה צמרמורת. הוא פסע לאה, אולי קצת צולע, אל המטבח. איך היה היום? מה עשיתם?

"כלום", הפטיר.

אני רוצה לכבס לך את התיק, תוריד את הבגדים, אני אכבס גם אותם.

"לא בא לי".

הוא נכנס לחדרו וסגר את הדלת, היא שמעה את הדלת נטרקת ואת המנעול מסתובב. יום הולדתו העשירי יחול מחרתיים, בערב היא תעבוד על עוגת שוקולד עם ציור בצבעי מאכל של סופרמן, על הכנת הפתעות בשקיות לילדי הכיתה, ותוודא עם נדב הכוכב, המפעיל שהילד בחר, שהוא זוכר אותם.

כשהיה בן ארבע, המשחק האהוב עליו בדרך חזרה מגן הילדים היה "כן, לא, שחור לבן". הוא נלמד ע"י גננת הצהרון, סמדר הגבוהה והנוירוטית. אבל ליותם היו וריאציות. התפקיד שלה היה להיכשל, התפקיד שלו – לדווח.

תגידי, היה פותח, תגידי את הצבע של החלב.

"צבעעעעע", הייתה מושכת את העין, "הצבע שלו כמו המכונית הזו".

"היי! זה לא פייר", היה כועס.

"הצבע בהיר כמו סיד".

"ומה הצבע של הסיד?" הקשה

הם נכנסו לדרך ללא מוצא והיא ענתה במהירות "לבן!",

"נכשלת!" הוא צעק, "אני מנצח". בכל פעם שאילץ אותה לחזור למשחק, היא הגיעה לאותה נקודה, אבל אסור היה לה להראות שויתרה לו, כי אז הוא היה פורץ בבכי ואומר, "לא רוצה לשחק איתך, את אמא לא טובה, לא ככה משחקים את זה". 

 

יותם, היא דופקת על הדלת, צא צא צא. לא רוצה, הוא אמר, עזבי אותי.

התיק הושלך על הרצפה לפני הדלת. היא הרימה אותו והתבוננה, בוץ קרוש זרוע עליו, כאילו מישהו טבל אותו ובעט בו שוב ושוב בתוך השלולית .

"למה התיק מלא בוץ ככה"? היא עמדה לפני הדלת, ושאלה בקול שלא יודע אם הוא רוצה לשמוע תשובה.

"נפלתי", אמר וידיו בוחשות בשקית החטיף, "ואני מבטל את היום הולדת הזה".

 "מה? אל תדבר שטויות", היא התכעסה, "אין דבר כזה, מבטל". היא חשבה על המקדמה לנדב הכוכב, על הזמנת המאפים היקרה, על המוזמנים מהכיתה שיגיעו, ועל אלו שלא, ורק ישמעו על החגיגה שהיא עורכת לו. מסיבה לפי כל כללי הטקס הנהוגים בשכונה שלא נולדה בה. לא תחסיר דבר שאפשר לקנות בכסף טוב. "ברמה גבוהה מאוד", תגיד אמא של הילד תום, הם שכנים מהבניין שלה, "תגידי, מאיפה הנעליים? פשוט מדהימות. אה! את זוכרת שצריך להשלים כסף לועד, כי השנה זה לא מספיק?"

"כן, נכון, לא הספקתי, אני אקפוץ אלייך אחר כך".

"זה בסדר, את יכולה לשים לי  בתיבת דואר, שלא יהיה לך קשה". היא נכנסת לאאודי שלה, אחרי שחגרה את בנה כהלכה, לפני שהיא מתניעה היא מעיפה בה עוד מבט, תמהה.

 

את בגדיו שהשליך לרצפת החדר היא אספה לחדר הכביסה, הוא שכב כל אחר הצהריים בתחתוניו מתחת שמיכה דקה, והעביר ערוצים בטלוויזיה בלי להחליף איתה מילה, או לענות לשלה. כשקם לשירותים חשבה שהיא רואה משהו שסוע בהליכתו, וכשהתבוננה אל רגליו החשופות, חשבה שהיא רואה סימן כהה במעלה הירך, מתחת לעכוזו. היא רצתה לשאול אבל השאלה לא הצליחה להימלט ממנה, והיא נשכה את השפה התחתונה שלה חזק כל כך עד שטעמו של עורה היה מתכתי ומלוח.

 

"תגידי, מה הצבע של הלילה".

"סגול".

"מה פתאום סגול! איזה שטויות את מדברת. הלילה שחור!".

"הלילה שחור, אבל יש לו קצת סגול בקצה".

היי, אמרת שחור! אמרת שחור".

"אבל אתה אמרת קודם" ענתה וצחקה.

הוא בעט בה חזק ברגלה והחל לרוץ ולברוח. רגל של ילד בן ארבע, אבל הכאב היה כל כך ברוטאלי שהיא הפסיקה לנשום ממש לכמה שניות ואז התעשתה והלכה בעקבותיו מהר, יותם, תעצור. תעצור אמרתי, אם אתה לא עוצר תקבל עונש חמור, שמעת אותי? בערך באותה תקופה היא החלה לשים לב לזה. בהתחלה בעקיצות קטנות, כשהגיע חבר לביקור אחרי הגן, הם שיחקו בסלון, התווכחו על דבר מה והילד אמר, יותם עושה פרצופים מצחיקים. בהרף עין קלטה. הוא מותח את שולי שפתיו למעין חיוך מוזר, עווית מוזרה, בלתי מורגשת. ליבה קרס. (לא נכון, היא חשבה, דמיינתי את זה, זה בראש שלי). "אמא! הוא אומר לי שאני עושה פרצופים מצחיקים. אני לא רוצה לשחק איתו"! הוא בכה. היא חיבקה אותו באוטומטיות, ראשו הקטן בין ירכיה, מלטפת מוכנית את שערו. "רוצים טלוויזיה"?

היא ניסתה למחוק את העווית, אבל ידעה שתשוב. כשלקחה אותו מהגן יום אחד, עמד הילד הכי שמן ורדוף לעג מביניהם על רצועת הבטון שעליה בנויה הגדר, נצמד לסורגים וקרא לו, "יותם", ואז עיוות את פרצופו באותה דרך, בחיקוי שטני. יותם בוא כבר, היא אמרה, הוא שלח שוב ושוב מבטים לאחור, כשהילד השמן ממשיך בחיקוי, "יש לי קלטת חדשה של תום וג'רי בשבילך", היא אמרה לו בהתלהבות מגויסת, "בוא נלך הביתה מהר". כשנכנסו למכונית והיא חגרה אותו, הוא אמר לה, "את פויה. את מכוערת, את קקי". היא הרימה מבט למראה וראתה אותו, בזווית שפתיו חיוך שובבי, בעיניו פחד עצום, תהום פעורה.

למאגר הזכרונות מהילדות שלה יש לה גישה מוגבלת. טורים של מגירות נעולות בארון חבוי בקיר, רק כשמידי פעם, בחלומות או בהקיץ, קופצת לה תמונה לא מתומללת. היא חוזרת הביתה מבית הספר, אחריה שובל של ילדים מהכיתה, המנהיג בראשם, איתן. ילד נמוך מאוד, כהה שיער, עור ועיניים, שהולך אחריה וחוזר ולוחש, הוא מעווה את שפתיו וחורץ לשון, והם גועים בצחוק. הם חוצים את השביל המוביל בחורשה הקטנה והחשוכה מידי, שאדמתה זרועה זרדים, עלים יבשים שצבעם עכור ועטיפות מזון שמרשרשים תחת הרגליים, ואוושתם יכולה לערער כל אדם, במיוחד אם גוררים אותו שוכב ואילם ובועטים בו כך וכך ופה וגם שם.

הם הולכים בעקבותיה כמעט עד הבניין שבו גרה. חזית, רחוב הלח"י, קריית שרת, חולון. היא הייתה מתפללת שאביה לא יעמוד שם, במרפסת שתריסיה חצי מוגפים, עם פניו האטומות והמובסות, משקיף עליה. ויודע. 

 

בבוקר היא התעקשה להסיע אותו לבית הספר, למרות שידעה שתאחר למשרד בחברת חשמל. מאמצים עילאיים עשה אבא שלה, לשעבר ראש אגף לוגיסטיקה בחברה, עכשיו בגמלאות, כדי להכניס אותה לעבודה. בסוף נמצאה לה משרה באגף השיווק, כעוזרת מנהלת הלשכה. "אשה לבד עם ילד צריכה עבודה קבועה, יציבות", אמר, לא חלומות ופנטזיות. מקום שמשלם כל חודש בזמן, ולא מפטר מהיום למחר. לפני העבודה הקבועה היא הייתה תקציבאית פרי-לאנס בחברות שמפיקות אירועים פרטיים לאנשי החברה הגבוהה וחברות היי טק . "אירועים ייחודיים, שיש בהם דרמה. משהו שלא ראית במקום אחר", הסבירה לחברות. "לאירוע של חברת מחשבים להביא סדנת תיפוף שבעצם מחברת אותך לאני הראשוני, הפראי שלך. הם היו באכסטאזה". היא לא הוסיפה שגם עכשיו, כשהיא בכיסא משרדי קבוע בצבע אפור בין שמונה לארבע, מספיק שהיא שומעת צחקוק מסוים, זה חוזר. עדיין מרגישה ניצודה, עדיין בודקת את הפנים שלה  במראה הקטנה.  מה קרה לך, זה עבר מזמן.

 

הילד התבצר בתוך השמיכה הגדולה עם כיסוי הדובים, "קום יותם, בית ספר מחכה".

"לא רוצה, לכי. כואב לי הראש, אני לא הולך לביצפר" .

"הולך, ועוד איך הולך. יותם קום, אני מאחרת, אתה יודע שאמא צריכה להיות בעבודה, דיברנו על זה".

בפתאומיות היא תפסה את השמיכה וקילפה, בתנופה. ואז היא ראתה את מה שלא הספיקה לראות אתמול.  הלכה אל החלון ופתחה את התריס בתנועה חדה וזועמת.

תגיד לי, מה זה?

אוףףףףףףףף! מעצבנת אחת! אמרתי לך, אני לא מרגיש טוב. הוא כבש מחדש את שמיכת הפוך והתכסה בה כולו מעל לראשו.

"תקום אמרתי", הרימה את השמיכה בכוח, הוא אחז בשוליה, ניסה להיאבק, היא הייתה חזקה ממנו ותלשה אותה מידיו.

"טיפשה אחת", הוא אמר.

"ככה? אין טלוויזיה היום, עונש!" היא רתחה .

הוא צחק בקול רם, מעושה. עיניו הכהות, שערו השחור המקורזל והצפוף, נמשים אחדים על אפו, גופו הצנום, "דומה לך שתי טיפות מים, אפילו שהוא מתורם זר", אמרו לה, הרגישה פתאום גל עז של רגש מחליא, במהלכו הציף אותה חזיון אלים ופלסטי של גופו נקרע לגזרים. לפיסות קטנות, לעור גרוס דק.

סליחה, סליחה חמוד, היא רכנה אליו וכרכה זרועותיה סביבו, ראשה טמון בחיקו, תינוק של אמא. סליחה, טוב? הוא הרחיב את עיניו בבלבול נואש, ואמר "אבל למה?".

 

"אמא של יותם! אמא של יותם, סליחה? שמעת את ההודעה שלי", היא תפסה אותה ליד השער, המורה, איילת. בסוף שנות העשרים שלה וכבר יש לה שני ילדים קטנים, ועכשיו  בתחילת הריון, מידי פעם מאחרת לכיתה בגלל ילד חולה, ובכל מצב שלא תתפוס אותה, העיניים שלה שוקעות לתוך שקיות עייפות .

"אוי, שיט, לא הספקתי לחזור אלייך, הייתי בכל כך הרבה בלאגנים".

המורה עיוותה את פניה. "איך אני לא אוהבת לשמוע שמבוגרים מדברים ככה ליד הילדים".

"סליחה". המורה כבר הסיטה גופה הצידה, "יותם, תיכנס עכשיו לכיתה, אני עוד שניה מגיעה ורוצה לראות אותך יושב יפה בכיסא שלך", קראה לעבר הילד.

"אני רציתי לדבר איתך", אמרה, "אבל זה לא שיחה על רגל אחת".

"כן, כמובן, אני אתקשר אלייך אחרי הלימודים".

"את תהיי לבד"?

"אני לא יודעת, מה זאת אומרת?"

"לבד, או עם יותם? עדיף שנדבר שלא בנוכחותו".

"כן, אין בעיה לארגן את זה, הוא בדיוק בהסעה לצהרון ברכה. זה בסדר גמור".

המורה התלבטה כאילו רצתה לומר דבר מה והיססה. "אני מבינה שיש לו יום הולדת בבית מחר? הכיתה מוזמנת הבנתי".

"כן, יש מפעיל, לקחתי את נדב הכוכב, מערוץ הילדים, הילדים מעריצים אותו עכשיו", השיבה אמא של יותם.

"שיהיה המון המון בהצלחה, ומזל טוב, מכל הלב", אמרה המורה, היא סובבה את גבה והחלה לצעוד לכיוון הכיתה, עקביה נקשו, ברחבי המוסד הלימודי נטרקו דלתות ברעש מהדהד.

בבית היא ממיסה 400 גרם שוקולד מעל באן מארי, סיר עם מים רותחים שמעליו קערת מתכת. השוקולד רותח, והיא מפעילה את המיקסר המקציף שמנת לבנה סמיכה לקצפת יציבה.

 

******

 

הופיע בכתב העת מסמרים של הרבעון הקודם. גיליון חדש כבר יצא לחנויות

 

10 תגובות

  1. חיים, דרך האתר, יש שם אי מייל למשלוח. אם אתה לא מסתדר שלח לי מייל דרך הבלוג כאן למעלה ואנסה לעזור.

  2. וואי, וואי לי, ריקי. הצמרמורת הזאת הולכת ללוות אותי חזק וברוך, לא רק לשיטוטים, סידורים, שירותים וכאלה.
    מעלה את הגוש ההוא בגרון, שכיוונתי, באושרי הנוכחי, להניח מאחורי.
    בהפוכה, עלעלי נא בין "higglety pigglety Rock', 'Doris Kadabra' ל-'Bueno Beano' (באתר שלי). שם זה בא, מאותו מקום, אלא בהפרש דורות.

    אוי, הלב. רחמים (תרתי משמע, על משקל רחם).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *