חודש וחצי כמעט מאז נחתנו בארץ הרצליה. מתוכם שלושה שבועות מקורקעת בבית, בלי יכולת לגנוב ביקורי תושבת רגש בתחנות הקבועות שלי.
אני לא סובלת כאן, אבל עוד לא התרגלתי. הסתגלות למקום ולסביבה היא קודם כל דרך הרגליים, שיטוט ברגל, של אורח שנוטה ללון ולהישאר. ואת זה, כידוע, נמנע ממני לעשות כרגע.
להתבונן בבריות כשהם מביאים את ילדיהם לבית הספר ולגן, ממהרים לסידוריהם, מתעכבים בפיצוציה המקומית, עושים צעידת לילה, וחיים את החיים המתפקדים והפרבריים שלהם, נבצר ממני.
אבל התענוג המפוקפק של לרדת ממונית בפתח הקניון עם הקביים, בעוד באותה שניה שהרכב נעצר אחרים מצפצפים מאחוריו בעצבים – לא נחסך ממני, וזה תמיד מרתיח מחדש. חוץ מזה, החודש קיללתי מתחת לשפם כמו נהג משאית מלואיזיאנה.
מהגיחות הקטנות לקניון אני לומדת קצת על הפוטנציאל האזור המגוון הזה. שדות הולכים ונכבשים בידי בוני וילות, כמה עצי פרדסים, שטחים פראיים לצד שטחי בניה חדשה, ומסילת רכבת קרובה, שצפירות וקרקושי הקרונות עליה מטעינים אותי בתחושה רומנטית משונה.
והגינה הזו שמגיעים אליה מהמטבח, להיות אשת פרברים שיש לה גינה בבית – לא כך חשבתי שאמצא את עצמי נשימה וחצי לפני גיל 40. תמיד חשבתי שבתי קרקע, בהם גדלתי עד גיל 17, מוקצים מחמת חרקים/נחשים/מציצנים ורעש. והנה, אני כאן. החרקים מגרדים לנו בעור, החתולה מתכתשת עם אורחות בנות מינה במטבח, אבל לפנות ערב, כשהשמיים נוטים לסגול לילך, התאורה הופכת אפורה וסמיכה, והנוף הירוק עם הרכבת שעוברת פעם בשעה ומשהו נשקפים ממנה ומספרים לי סיפורים קטנים, אני קצת מאושרת.
זה טוב. לא קצת טוב, הרבה טוב.
המשיכי כך! (-:
כן, בהחלט, קצת מאושרת זה ממש לא מעט, זה טוב, נשמע לא רע בכלל, אשת הפרברים עם הגינה הצמודה לבית
אני באמת לא יודעת. זו מין תחושה של עצבות ותוכן, כאילו יש משהו ממשי בחיים האלו.
תאמינו לי, זה לא כ"כ נורא. האנשים, הגינות. לפעמים אפילו מזכיר פרבר תל-אביבי, מה אתם יודעים. זו לא הפלנטה האחרת עליה דובר. בפרבר הבא, אם זה ייראה זהה, עוד אתחיל להאמין שכולנו תושבי פרבר אחד גדול ואוהב. ויוה לה פטיט בורג'ואז!
יש משהו יפה בלהיות "קצת מאושרת".
יש את הגעגוע הזה, התמידי, הכמיהה הקבועה, להרגיש איזשהו אושר ישן, איזושהי תחושה עתיקה של "קצת אושר", רגש נשכח הוא ה"קצת אושר", ועל סף גיל 40, לפתע פתאום להרגיש "קצת מאושרת"…לא הייתי מזלזל בזה.
אולי, אפילו, הייתי אומר ש…אני מקנא. קצת.
אין איזו בשורה. אני עדיין אשה בגבס, עם שבר לא קל, מתאוששת לאט, מושבתת מעבודה, ולא תמיד קל לי עם הילדים, ממש לא. אני כותבת הרבה עכשיו, אולי זו הסיבה .
לכי לחוף סידני עלי לפני שהוא ייעלם בגאות
אירוניה.
שלוש שנים בפרבר הארור
ונראה שלעולם לא אתרגל.
ואולי עדיף כך
האמריקאים המעניינים מתרחשים בפרברים, שם קורים הדברים האמיתיים, אז יש תקווה!
בינתיים הכלבה שלנו, העונה לשם בראוני, מגרדת את הדלת אחרי שהתרוצצה בחוץ בגינה שלנו ובגינות השכנים, צריך ללכת לפתוח לה…
ובעניין הגבס, כשיימאס לך ממנו סופית תזכירי לי לספר לך משהו.
אי אפשר להתרגל לגמרי אחרי שחיית בעיר.
ככל שמתבגרים לוקח לעצמות יותר זמן להתאחות, ולפעמים הרבה יותר מדי זמן. וזה כמובן מעצבן ומרגיז עד שממש נמאס.
הרופאים בביקורת מצלמים את הרגל המגובסת ואומרים שבינתיים צריך להשאיר את הגבס כי זה עוד לא ממש התאחה, ואת חוזרת הביתה עוד יותר מבואסת (ככה זה היה אצלי לפחות).
ואז יום אחד גייסתי את החבר של הבת שלי, בתוספת מין מזמרה כזאת, ויחד חתכנו ו"גזרנו" את הגבס, זרקנו לפח, ובזה נגמר העניין.
והרגל? הסתדרה לה. ומכיוון שלא תכננתי על האולימפיאדה בביג'ין אז ממש לא היו בעיות, וגם הרופאים בביה"ח לא ממש התעניינו למה אני לא חוזר לביקורת, ושלום ושלוה ירדו על העולם.
קצת אושר זה המון… במיוחד כשהוא מתגנב אליך באמצע הרצליה.
הכל זמני. הגבס. ההסתגלות. המעברים.
אחר כך מתרגלים ותוהים
איך היה פעם? נשאר רק טעם של נוסטלגיה…