ממקום משכבי בגולה בהרצליה
מדשאות אינסופיות, ורחובות בלי שמות
מהפלנטה של המשפחות השמחות
ששברה את כף רגלי על גאוותה מדרכות;
אני מתגעגעת ועורגת
לתל אביב המכוערת, הנוטשת.
לזוהמת הכוונות
לסדקים הנפערים בפינות.
לאישה החוצה את כביש אלנבי סתורת איברים
תרה אחרי מניעים זרים.
ללהקות הכלבים
מרחרחי פי הטבעת של משוררים בכירים.
ואליך
אני מכיר טוב מאוד את התחושה הזו.
קיראי את Revolution Road של ריצ'רד ייטס. בעברית קוראים לזה משום מה "חלון פנורמי.
או אולי עדיף שלא תקראי.
אני אגיע אליו בקרוב.
בועז, כן, אני יודעת שאתה מכיר, וגם אצלך זה יוצא בכתיבה פה ושם.
אני רואה עכשיו לראשונה את העונה הראשונה של הגברים של מחוז מדיסון. פנטסטי!