איך הבריות מתמודדות עם כאב של אחרים?
הנושא הזה תוקף ונושך במחשבותיי כל יום מאז שאני שבורת רגל.
התגובות ברחוב (בעיקר בסניף מכבי רמת השרון) הן פרוזה קטנה וספוגת אירוניה, הערות קיומיות. אפשר ללמוד ממנה הרבה על הזולת ועלי. קודם כל, אני כל כך שונאת להיות במצב של צריכה עזרה או להודות שאני זקוקה לה. פשוט מתעבת את זה.
לא מעט אנשים רכי לב שואלים אותי אם אני צריכה עזרה, לרוב אני אומרת, לא, תודה רבה. אבל זה כמובן לא נכון. הבוקר נדרשתי בדחיפות לקודח בשיניי, כלומר רופא השיניים. נסעתי במונית וכשהגעתי לסניף מכבי ניסיתי להסתייע בכיסא גלגלים. בעזרת רגל אחת אני גוררת את עצמי קדימה ומנסה להסתדר עם הקביים, מצריך מוטוריקה מסובכת.
המזכירה הרוסיה היפה מציעה להסיע אותי. אני מסרבת בהתנצלות וגוררת את עצמי והיא אומרת, זותי לא רוצה עזרה שמציעים לה. זו הייתה טרוניה מוצדקת, שהשאירה אצלי הדהוד.
האשה עם השיער הצבוע בחמצן בפינת הקפה לא מקבלת את הפולניות שלי. היא מבררת בלי כחל וסרק לאן אני צריכה להגיע, וכשנוסעים היא מתבדחת איתי ולא עושה עניין מהכתרים שאני קושרת לה כמלאך.
יש אנשים ששואלים אותך אם את צריכה עזרה ויש להם קמט של אשמה בפנים. הם קצת כועסים עלי שאני צריכה אותם, וקצת כועסים על עצמם שהם מרגישים ככה. אבל יותר על ההפרעה בסדר יום, בסדר הדברים. אני חושבת שלאנשים היום יש הרבה פחות זמן וסבלנות לאחרים שנשברו. שיזמינו חלפים או משהו, לא?
הכי מצאו חן בעיני שני הקשישים דוברי הצרפתית. הם ישבו על הכסאות מרופדי הפלסטיק במוקד האורתופדי השבוע, ולעסו כריכים שקנו במכונה המהירה. לו הייתה צמה בשיער לבן מקורזל וארוך, משוך ומסורק לאחור. גם לה הייתה צמה משיער לבן עכור, אבל שיערה היה סמיך ועבה בהרבה. היא הייתה קטנה ממנו וממושקפת, ולידה חיכה כיסא גלגלים. לו היו פנים רחבים מנומשים ורגזנים, והוא דיבר בקול רם, היא הייתה חרישית ועדינה כמו ילדה. כשעברתי על פניהם, עם כסא הגלגלים, הוא עיווה את שפתיו בתנועת מיאוס. אולי אלו שקשה להם שונאים יותר את מי שקשה לו בעצמו.
"אולי אלו שקשה להם שונאים יותר את מי שקשה לו בעצמו."
הסניף של מכבי בנצח 3 הוא ידידותי ויעיל ביותר, חייבים להודות, מכיר אותו טוב, עושים שם עבודה טובה, אצל הצפונים, וגם החולים ידידותיים יחסית, יחסית, לא?
שומע ווילקו עכשיו- א גוסט איז בורן
את צריכה עזרה?
זה אני, רגיל שהשם והכתובת מופיעים אוטומטית, אבל זה לא קרה הפעם
ומקווים לשמוע לא. לדעת שהם הציעו, שהם ניסו, לסמן וי, לתת עוד כוכבית לעצמם. "אני את שלי עשיתי, אזרח למופת ולתפארת מדינת ישראל".
לא ממש מסכימה, חושבת שזה באמת מגיח ממקום של "פולניות" – מין לא להיות לטורח, לא להכביד, כי נורא לא נעים ועדיף לגרור רגליים ולהצמד לפוזה הזו שאני מסתדרת ….
דוקא לי יש ניסיון אחר, ומצאתי שנהדר לחיות במדינה שבה לאנשים עוד איכפת והם מציעים עזרה. מהניסיון שלי מי שזה תקוע ומשבש לו את לו"ז וסדר היום נוטה על פי רב להתעלם ולנוס בחופזה. אבל גיליתי שיש הרבה מאד אנשים שמוכנים להושיט יד, לסייע, וגם למדתי שראוי לבקש עזרה – לא רק שזו לא בושה, זה ממש מקל על מי שרוצים כ"כ לסייע.
יאללה, ריקי, מתי את נפרדת מהגבס ויוצאת במחול? (-:
שרון, בהחלט סניף מצויין, וכל הכבוד לדלית המזכירה הפלאית. ברור שאצל הצפונים הכל יעיל יותר. אני שומעת את הפודדקסטים של אורלי גן.
אני צריכה עזרה, אבל אתה לא יכול לתת לי 🙂
מלוכסנת ודפנה, לא יכולתי להסכים יותר עם שתיכן למרות שכתבתן דברים שונים. מלוכסנת, אני מזהה את המבט הזה, של, איזה אזרח למופת אני. מחליף סימפטיה אמיתית.
דפנה, בסוף החודש, אבל אז מתחילה תקופת פיזיו… זה יהיה קצת ארוך אבל נתגבר.
אבל התגובה שלך מתאימה למקום כי גם ריקי, בחלק מהרשימה, יוצאת כזאתץ
החלמה מהירה
גם רגל שבורה וגם טיפול שיניים?
אני חושבת שאנחנו נוטים לומר לא כשמציעים לנו עזרה מהמקום הילדותי של להתאמץ ולהצליח לבד, לא?
אולי הוא עיווה את פניו כי שנא להיזכר שהוא נמצא במקום של חלשים. הוא שונא להיות באווירה של הזדקקות לעזרה, גם אם מדובר לא בו אלא בבת משפחתו. לעיתים קרובות יש כנראה איזה כשל של גאווה בחינוך שלנו. לילד דווקא יש שיקול דעת והוא לא יבקש, למשל, לנהוג בעצמו.
החלמה מהירה!
בודקת את הקצה זה שמי האמצעי בת"ז. כרגע למשל, תקועות לי בגבס חתיכות זכוכית שננעצו בו היום בגלל בקבוק שנשבר מהקביים.
שושי, תגובה יפה.
ואל תשכחי לצחצח שיניים טוב טוב.
הנה משהו שכתב מיכאל הנדלזלץ :
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/786142.html
פוסט משעשע וכואב כאחד, תודה