רק מציאות חלופית או יקום מקביל יכולים להושיע את המוזיקה הישראלית, ובכן, גבירותיי ורבותיי, מצאו אותה בשבילכם. יהלי סובול ורע מוכיח גילו את היבשת המדומיינת, וגם אתם תוכלו להגיע אליה באלבום החדש שלהם, "אלדוראדו" שיצא לאחרונה לשוק, והוא משהו אחר לגמרי ממוניקה סקס, מכל הדברים שאפשר לשמוע ברדיו שלכם, או ממה שהוציאו שני המוזיקאים לאור עד היום.
"די מיציתי את העמדה של התל אביבי שכותב על הרחוב התל אביבי. די. מעניין אותי ללכת למקומות אחרים. ליצור תל אביב מקבילה. לא שמחה במיוחד, אבל גם לא עצובה" אמר יהלי סובול בראיון משותף לאלון הדר במעריב, ובאלבום הוא שר "יש לי חלום על חיים אחרים. את ואני בחיים אחרים", בשיר "ערפדים", כשהוא לוכד את השאיפה הקולקטיבית של הרבה בני אנוש שחיים בתל אביב של מטה, חיים אחרים, ולו בגלל הערפדים שכולנו מכירים.
בשיר הנושא הוא מבקש "לנסוע לאלדוראדו, להרי הזהב שמחכים", ומציג בדרכו המופנמת את נושא העל של החיים כאן, הייאוש, בכישרון לכתוב דרמה קטנה באופן מינורי, ציורי ופרוזאי כאחד. "הרדיו מפוצץ בשירים עם דרמה, דרמה קווינס. אני שמח להיות יותר מופנם", הוא הודה באותו ראיון, "ואם אנשים יפספסו את התקליט? זה גם טוב. זה לא תקליט שמזנק עליך". לא מזנק, אבל מלווה, מטייל במערכת, משרטט שבילים חדשים, בונה תפאורות קטנות ומוחק אותן מהשלג, של הפנטזיה: "תל אביב שוב מכוסה שלג, זוגות מחליקים על הירקון, ילדים משחקים בטיילת… אני עומד בחלון הקטן, מביט על חצרות אחוריות", מתאר סובול מצב שהוא כמו המשך הסיפור של אלבום הסולו הראשון שלו. יש הרבה דמיון תמטי ונפשי בין "אל תנדנד ת'סירה, אל תחפש סיבה, תסתכל על השקיעה, אל תחפש תשובה" מהטקסטים הבולטים באלבום ההוא "סוס", לבין התיאור הזה על הכותב כמביט על חצרות אחוריות.
אבל מצב העניינים בתחום המוזיקה וההשפעות המוזיקליות אינו נראטיבי דווקא. לפני כמה שנים נכחתי בסט שבו תקלט סובול, והופתעתי לגלות מה מזיז את סובול באמת, על הפטיפונים ומה הוא אוהב לשמוע. Fאנק, סול וR&B משנות השבעים, פסקול מושלם לסרטים של קוונטין טרנטינו. באלבום הזה, גם כחלק מהתרומה של בן זוגו ליצירה, רע מוכיח, השפה המוזיקלית הזו משתלבת באופן קוהרנטי, ב"חייל להשכיר", ו"ילדה קטנה" בין היתר. זה לא נשמע מודבק, זה לא נשמע כמו שני לוזרים שמנסים לעשות היפ הופ ישראלי אחרי ששמעו שניים וחצי קטעים. זו העוגה של מעבד מוזיקלי מבריק ושותפו ליצירה, שמשכילים להקשיב למוזיקה שעושים מחוץ לגבולות לבנטינה. שניהם עבדו בחו"ל, גם עם שמות כמו דיוויד ביירן (מוכיח) שניהם סופגים בDNA שלהם השפעות עכשוויות של רוק אלטרנטיבי מריר, ומוסיפים תבלינים בצבעים שונים. עד כאן מהטריטוריה של אוחובסקי, ובואו נחזור למילים:
"לילה בנמל התעופה
את חזרת עם מזוודה תלתלים ושמלה
בנעלי עקב גבוהות התקדמת על בהונות
בהבעה של פליאה.
אוחז בשלט מקומט שכתוב עליו "כמעט"
סימנתי לך אחריי לצעוד….
גלגלים מסתובבים
פנסים מהבהבים
והמון סודות קטנים מרחפים כמו פרפרים
בחלל המכונית
ואנחנו מתקרבים לתל אביב". (מתוך "מתקרבים לתל אביב", שימו לב לקליפ המעולה).
זו תל אביב של יהלי סובול, שמכילה את עולמו הפואטי ואת סיפוריו האישיים והיא מזמינה ומרתקת, גם אם פחות סוערת ופצועה ממכה אפורה. תעלו לאוטובוס.
פורסם גם בנרג'
נראה ונשמע שווה לגמרי. תודה – גם בשביל הקליפ.
סליחה, על מה הוא מדבר? "תל אביב מקבילה? "מיציתי את העמדה?" הרי המילה "תל אביב:" מופיעה אצל סובול 3 פעמים במשפט היחיד הזה. והקליפ, הוא לא "תל אביבי"? (מה שזה לא יהיה)
הבחור שייך לעיר עד לשד עצמותיו. שזה בסדר גמור, אבל זה מעצבן שהוא מעמיד פנים שלא.
לדעתי פספסת אותו. הוא לא מנסה להתנער מהתל אביביות אלא שואף לתל אביב מקבילה, אחרת מהארצית והקונקרטית עליה כתב. אולי מטאפיסית?
ובכך לדעתי קולע לתחושה כללית ששורה על רבים שחיים בה כיום.
מעטים כותבים שירים בכשרון כה רב.
יכול להיות. אולי הנקודה שניסיתי להביע היא שהכמיהה שלו, ששותפים לה רבים, היא היא אותה תל אביביות שממנה הוא מנסה להימלט. בכך הוא מחזק בעצם את המצב שבו הוא שרוי.
הפתרון יכול להיות פשוט: לעזוב את תל אביב. אבל אז הכמיהה הופכת להיות קונקרטית, והרבה פחות מהנה.