אין ספק, מדובר בתעלומה, בסיפור משפחתי מעוות ומסמר שיער, אבל כפי שמשפחתה התעלמה ממנה בחייה, גם התקשורת מתעלמת כרגע מהילדה עצמה, במציצת הדם הבזויה מזוויות הסיפור.
להפוך את ה"אבא" הצרפתי לגיבור, כשהוא מתראיין כל דקה לאתר אחר, ומחווה דעה כזו או אחרת על קרוביו, לעסוק בדמות הסבתא המפחידה, ובעיקר לבנות את דמותו של הסבא כמעין ארכי נבל מסתורי, כל אלו מבזים ומקהים את זכרה של הילדה שנרצחה עוד בחייה.
מה שיישאר אחר כך זה פיקנטריה, ולא זה הלקח ממותה הנורא. השאלות הצורבות נדחקות לפינה: מה קורה להורים שמאבדים כל חמלה אנושית כלפי ילדתם, ובאיזה עולם מנוכר הם חיו, שעברו שלושה חודשים עד שמישהו הואיל לדווח על ילדה שאיננה. ומעל לכל, התנהלות רשויות הרווחה, או אותם פקידות ששולחות פקס למשטרה. יפה כתבה רותי סיני על הסוגיות האלו, אבל כרגיל, הצהוב דוחק אותה לעמודים אחוריים.
סבתא שלי כשכאב לה היתה אומרת "נופלות ממני חתיכות" זה מה שאני מרגישה עכשיו. כאב ואבל וכעס. תודה ריקי
התקשורת עושה מאסחרה וכסף מהסיפור.
אבל בלי התקשורת לא היית יודעת על המקרים המזעזעים הללו ולא היית כותבת פוסט צדקני
אבל משהו ישאר חוץ מהפיקנטריה. איזה משקע.
יותר ויותר אנשים מפנימים שהסיפורים בצהוב אינם אלא אפס קצהו של הסיפור האמיתי (ומהו הסיפור האמיתי?)
לטובת ילדים בסיכון, לטובת קורבנות אלימות, לטובת מקרים שאפשר עדיין להציל – גם מהתקשורת וגם מתקציבי המשטרה והרווחה. זה פחות סקסי, נכון, אבל יותר אנושי, לא?
משחקת משחק כפול עם המשטרה:
מדווחת על איסור פרסום (טיפשי כשלעצמו בעולם הטכנולוגי הנוכחי), ומיד מצמידה רמזים לזוועות קודמות.
אז מה נשאר לנו?
צהבת, לכל הרוחות!
קשקוש. המשחק האמיתי הוא שההורים של היום מיסכנים ונירדפים על ידי כולם שוטרים בתי משפט רופאים וגם התיקשורת
צהוב? זה לא סתם צהוב אלא צהוב זרחני, בוהק, מזעזע, נבזי, שיקרי, מלוכלך, מזוהם כמו הירקון, העיסוק בשטויות, המצלמות ליד הירקון, גועל רפש, ואני לא רואה, אני רק יודע שזה מה שקורה עכשיו בטלויזיה ובעיתונים, ביזיון, ואת צודקת בכל מילה, ונמאס כבר מזמן שלא עוסקים כאן בשאלות האמיתיות והכואבות באמת, לא בשטויות וברפש
עיסוקה של התקשורת בפיקנטריה, מביא את המידע לכל האנשים. אני לא יודעת אם במדינה קטנה כמו שלנו, בה נקבצים עדות שונות, היה המידע זולג לבני הארץ, ילידיה ומהגריה. תפקידה של התקשורת הוא לדווח, (לא לחנך) וכיום נאלצים אמצעי התקשורת הממוסדים להתמודד עם טכנולוגיות עתירות ידע, מהירות ומשוכללות שגם אינן עורכות או מסננות את המידע העובר דרכן.
.
אני בהחלט חושבת שהיה מקום להפחית את הנפח מהתכנים הצהובים, אבל נדמה לי שזה נעשה כדי לרתק ככל האפשר את ההמונים.
וגם אולי קצת בגלל שהתקופה העכשווית היא "עונת המלפפונים", יהיו הסיבות אשר יהיו, אין כמעט חדשות – הכל יבש ודומם,(למרות המתיחות בגדר ההפרדה, למרות הבחירות הקרבות, למרות הפריימריז בקדימה וכו' וכו') ומה לעשות שלתקשורת אילוצים משלה והיא חייבת לנפק חמישים וחמש דקות במהדורה המרכזית, וארבעה – חמישה עמודי חדשות בטבלואיד?.
וכמובן שעיקר העיקרים – מלחמת הרייטינג – מכתיב את הטון.
אגב – לא לגמרי מסכימה איתך שהלקח לא נלמד. לפעמים קל לנו יותר להזדהות ולחהתחבר ולזכור דווקא מקרים שהפרטים השוליים (הצהובים) חרטו לנו אותם בדיסק.
אני רואה שיש "אביבה" שהתחילה להגיב בבלוגים פה (והיא לא אני). אז מעתה אקפיד שכל התגובות שלי יהיו עם כתובת האתר.
איך לדעתך ראוי היה שהתקשורת תסקר את הפרשה?
קראתי את רותי סיני ולא הצלחתי להבין כלפי מופנית הטענה (או, לייתר דיוק, מהי בדיוק אותה טענה). מעבר לכמיהה של חיים בעולם אידילי בו 'משהו ראוי היה שייעשה', לא הצלחתי להבין כלפי מי מופנית האצבע ואיך יכלו היו הרשויות לנחש את מצבה של ילדה שלא היתה בטיפולם או התקשורת לסקר אחרת.
באמת אני שואלת.
הבעיה היא שההורים נרדפים באופן שמצליח לשתק אותם. התקשורת רודפת אחרי ההורים האשמים והופכת את כל ההורים לספסל הנאשמים ולנרדפים.
כשאני רואה אייטמים על הסבתות מצרפת שפותחות פה על הסבתא מישראל, אני מבינה שזה הפך לפסטיבל פורנו מחליא. גם פרופיל ב7 ימים לרוצח לא בטוחה שנחוץ. יפה טען מי שטען, והיו כמה כאלו, שאיש לא התעסק בשביתת העובדים הסוציאליים, באותה עיתונות ממש, והנה, בשולי התוצאות.
בתוך סיפור חייה המזעזע יש לקחים על חברה מנוכרת, אטומה ולא רואה. היו מספיק אנשים שיכלו להגיע לשירותי הרווחה קודם, ולא עשו זאת.
http://news.walla.co.il/?w=/28/1337727
חפשו את השיר הזה של אלביס קוסטלו מלפני הרבה הרבה זמן…