דבר מוזר, להתעורר בבית זר, ואז להבין שהוא שלך.
שמונה שנים כמעט חיינו בבית ההוא, ורק כשעזבנו הבנו כמה יקר הוא, איך הפך בעינינו למובן מאליו עד ששכחנו להשקיע בו, שכחנו לראות אותו.
אתמול בבוקר הוצאו הדברים האחרונים, הבית שזוג התהווה בו, נולדו בו שני ילדים, הזוג התפורר בו ואז נרקם מחדש, נוּקה מכל הסימנים והעדויות שלנו.
העפתי בו מבט אחרון, עירום, מצפה חרישית לחיים חדשים וסיפור חדש, . והבנתי שהקירות צועקים אותנו.
————————
בבית אליו עברנו, הכתלים לבנים בוהקים.
יש משהו ספוגי בכתליו של בית, (וגם ברהיטים ובחפצים אחרים). אני בבתים ישנים בהם גדלתי יכולה לראות תמונות שלמות של מצבים, לשמוע נשימות והדי קולות. להריח את הריחות ההם. בתים ישנים במידה מסויימת דומים לסיפרייה ענקית, יש להם ניחוחות אחרים. אני פחות אוהבת את אלה החדשים, הם צפופים בעיני, ועדיין מאד חלולים.
ושיהיה לכם בהצלחה בבביתכם החדש
מעבר למקום חדש תמיד מחדד הכל, את כל הרגישויות, עד שמתרגלים. התרגשתי ממה שכתבת והזדהיתי. שתהנו מהבית החדש.
נדמה לי כאילו קירות הבית התפתלו מכאב
בתוך הסיוט ואנחנו, אנחנו עם עצמנו
דוחים הכל מיום ליום ליום ועד קץ הימים
דליה רביקוביץ' , השתדלות
אכן ספוגיים, כמונו. גם אני שומעת לחישות וסיפורים בכתלים.
תודה על המחמאות והאיחולים, עמיר, קטונתי.
נעים בקיר הלבן
כמו דף
חלק
הקורא לך
בואי
ועשי בי
ככל העולה על רוחך
בבית החדש. נראה לי דווקא כיף להתחיל מהתחלה בלי עכבות (את ההתרפקות על העבר אני משאירה לך, כי היא פרטית לגמרי. אבל הציפייה לעתיד משותפת לכולם. כמעט)
כי זה יפה מאוד.
גלית, בהחלט, אני באופוריה מוחלטת מהחדש, מהלבן הזה, שנעצב בדרכנו. והכי הכי, מהגינה. תודה רבה
"Suburbia is where the developer bulldozes out the trees, then names the streets after them."
— Bill Vaughan