דרום תל אביב, שישי בצהריים ותופת החמה מבעירה את הרחוב ובני האדם, ללא הנחות מין, גיל, ומעמד סוציואקונומי.
יום אחרי מעבר הדירה אנחנו מתפזרים איש למטלותיו, כל אחד מאיתנו תר אחרי הדברים שיהפכו אותנו לנתיני פרברים מקטלוג, דברים מיותרים מפלסטיק, רטאן, ובשר אדום.
בפינת הרחוב, צמוד לחנות הצעצועים הזולים עומדת אשה שחורה גדולה ומולה גבר שחור נמוך ממנה בראש, עובדים זרים.
היא בוכה, דמעות עצומות שוטפות לה את הפרצוף, והיא מטיחה בו בקול רם, צרוד ומלא עלבון: "I AM NOTING TO YOU?" שוב ושוב, ואז בשטף של אנגלית שבורה שאלה למה הוא אמר שיבוא ולא בא. וחזרה שוב, בוערת בפגיעותה, I AM NOTING TO YOU??
הוא ניסה להתגונן, לא היו לו תשובות עם בשר, הוא רק חזר ואמר, מה את רוצה ממני, ופתאום, בהינף יד חסרת אונים, מלאת שינאה, הוריד לה סטירה קטנה, מבוהלת, על קצה הסנטר. היא לא התייחסה לזה, והמשיכה במענותיה הקודמות, אבל ברור היה שהיוצרות התהפכו. זה הוא האיש החלש, המושפל, הקטן.
קולה הדהד עוד שעה ארוכה בראשי, כשחיפשתי חניה.
מתנות מייסרות.
היום. היה נדמה לי שלא הבנתי, הייתי צריכה לקרוא שוב כדי להאמין. מ ז ע ז ע
יש לי עיניים ולב לפעמים, אבל לא פעם אני בדיוק בדרך לקנות עגבניות לארוחת ערב, או ארון ספרים, ואין לי זמן לעשות איתם כלום, אפילו לא לכתוב את זה כאן. חשבתי על זה, מה יכולתי לעשות?
מחזה כזה, ליד המטלות הקטנות והעלובות שלנו, מעמיד הכל באור נלעג ואכזרי. ובאמת, מה יכולתי לעשות? לפעמים אני מתערבת, אבל מי שמתערב כאן נדקר, לא?
בכלל לא בטוחה שהיא רצתה שאתערב. אנחנו חושבים ש"רמת החיים" שלנו מגינה עלינו מכאוס, היא לא.
אם הוא נתן לה סטירה למה הפכת אותו לחלש מושפל וקטן
היה נראה שהוא הניף את היד מתוך חוסר אונים של גבר מושפל שידו על התחתונה, שמותקף בטענות בוערות ונכונות. בוודאי שהוא חלש אם זה המוצא שלו, להרים יד.
זה יכול להיות פוסט, או התחלה של משהו אחר.
כי הוא כמעט שרף את הבית אחרי משחק בגפרורים – היא חלשה ומושפלת ?
לא כל אלימות מעידה על חולשה.
לפעמים המוכה ממש "דורש" את זה, בגלל חוצפנותו/רשלנותו וכו'.
אינך יודעת מה היה הסיפור ביניהם.
אני אומר שזו "תופת החמה שמבעירה" את הכל
בני אדם אינם מסוגלים להיות רגועים והגיוניים בחום ולחות כזו של אוגוסט אסוני, ולכן האלימות והתלהטות הרוחות
האמת היא שזה דוחה, לראות מישהו מכה מישהי באמצע הרחוב, לא יכולת לעשות כלום, ממש לא, לא תפקידך, זה לא שהוא ניסה לרצוח אותה חלילה, והשבוע יהיה חם יותר…
שרון, יותר חם מזה ואני גוויה, באמת.
יכול להיות שזה החום, הוא גם לבש בגדים ארוכים, אבל יכול להיות שזה הוא, גבר שלא יודע אחרת.
שי, אני לא מאמינה ב"דורש את זה". יתנהג הילד או אחר איך שיתנהג. כן, יצאתי משליטה כמה פעמים ספורות והפלקתי לו, בעיני זו חולשה שלי, היסטריה, חוסר אונים וחוסר שליטה, נקלים ואיומים.
ולא מדובר חלילה על שריפת הבית. אתה חושב שזה היה עוזר?
רוני. חשבתי עלייך כשכתבתי את זה, הנחתי שכך תחשבי.
והנה היא מתגנבת לפה, לתוך הפרוזה שלך
שאני עברתי דירה, השירה עדיין לא, ואני מקווה שגם לה זה יקרה. אבל תודה שהבחנת, היא לא עוזבת אותי.
אמא שנותנת לילד מכה בישבן היא חלשה ומושפלת
אם או אב המרימים יד על ילדם למעשה מעבירים לו מסר כי רק על ידי אלימות הוא יוכל לקבל את מבוקשו.
ילד,רך בימים, אשר אינו יכול להחזיר להוריו באותה מטבע ישליך את הדבר על ילדיו. בכך נוצרת שרשרת כמעט אין סופית של אלימות.
אלימות בבית עוברת לאלימות בבית ספר,לאלימות בכביש,בחברה ולחוסר אנושיות כאשר מתחככים עם אוכלוסיה הנמצאת תחת שליטה.
בואו ננצל את חוזקינו בדרך חכמה ולא בדרך אלימה.
אמרו בעבר חז"ל "מענה רך ישיב חימה".
בואו נאמץ זאת כדרך חיים.
אני מניחה שבמקומך הייתי מגיבה בדיוק באותו אופן- התכווצות, זעזוע ודיבור/כתיבה על זה.
ובכל זאת- זה לא מספיק.
ומצד שלישי- גם אני לא חושבת שהיא רצתה את התערבותך או שהתערבותך היתה מועילה במשהו.
ולכן, כאמור, אני לא באמת יודעת…
ומסכימה לחלוטין עם מודי וגלובי- אלימות היא תמיד ביטוי לחולשה וחוסר אונים. בעיקר כלפי ילדים, ובעיקר במלחמות, ובעצם תמיד.
הצלחת להעביר היטב את תחושת האלימות הכבושה ברחוב התלאביבי הלוהט. אני רואה את זה שוב ושוב בין נהגים, בין שכנים. האלימות פשוט שם, מבעבעת, מחכה להתפרצויות הקטנות שלה.
סטירה קטנה ומבוהלת על קצה הסנטר –
משפט עצוב.
שיום אחד לקחתי את בני לגן, לפניי הלכה אשה אחת שהתעצבנה על בנה, לא ראתה שאני שם, והכניסה לו כמה מכות הגונות – בגב.
הזדעזעתי עד קצות עצביי. גם בני ראה. לא יצאה לי מילה מהפה, רציתי לצעוק עליה, פחדתי. הלכתי לגנן שלנו, הם היו מהגן הצמוד, סיפרתי לו. הוא אמר שאין מה לעשות.
אני ממש לא חושבת שהיא רצתה שאתערב. אני חושבת שאם זה היה מסלים הייתי מצלצלת למשטרה.
אני לא יודעת באיזה מקרה כן אתערב.
כן, להרביץ לילד זה נורא. אבל לא אתחסד, כי בכולנו יש מפלצת ויש פעמים שמתחשק לי להפליק מרוב זעם.
ע.
הרחוב התל אביבי, האלים, הלוהט. העוני ותחתית הקיום מתבשלים יותר.
וכמו שכתב אבידן:
"על העיר הגוססת בחוץ צונח אור שמש מוחלט"
אבל דווקא הוא, האלים פיזית, היא החלק והמסכן ואין לו שום דרך אחרת לצאת מלהכיר בזה.
תודה על הכתיבה היפה.
שי
התכוונתי "הוא החלש והמסכן" ולא חלק…