1991-2. הייתי עיתונאית מקומונים, ודורון צברי היה הראשון שקיבל אותי לעבודה. "את כתבת" הוא אמר. אז הייתה אצלו דיכוטומיה, כתבת או כותבת. היינו מיודדים, אני זוכרת אותו כאחד האנשים הטובים והרגישים שפגשתי בעיתונות. הוא הכיר את ההתמכרות שלי לשיחות טלפוניות אין סופיות, עם גפי, איתו, ואחר כך עם גפי עליו, וחוזר חלילה. יום אחד הוא אמר לי, "מה שאת צריכה זה לנהל רשת של שיחות בטלפון, אנשים ידברו ואת תנהלי את זה". הוא לא ידע שאלו דברי נבואה מבריקים, כשאמר את זה בתחילת שנות התשעים.

אבל זה התחיל עוד הרבה קודם. המציאות היא קופסה שאף פעם לא הסתדרתי איתה באופן מזהיר. מגיל די צעיר אהבתי להיכנס בדמיון לדמות אחרת. זה עזר לי בכל מיני מצבים שפופים, זה הטעין אותי בכל הרבדים של הדמות הזו שדמיינתי, ונכנסה לי מתחת לעור.
שתבינו, ידעתי היטב איפה אני נמצאת, לא שיקרתי, לא התחזיתי במגעים עם אנשים. זה היה משחק ביני לבין עצמי שאנשים שבאו איתי במשא ומתן כזה או אחר, לא ידעו עליו.

בראיונות עבודה למשל, זה התגלה כקסם מופלא. את כל חוסר הבטחון שלי השארתי ביישות שהייתה אני, והחלפתי אותו ביישות אחרת, שבעיני הייתה מוצפת בטחון, נחושה, אמביציוזית, נעדרת כל גרם של בלבול ותעיה. בספרה הראשון "היכן אני נמצאת" שאליו רפררתי קודם, כתבה אורלי קסטל בלום על החוויה הזו, וכשקראתי אותו בתחילת שנות התשעים, צעירה לבד בתל אביב, משוטטת ברחובות וקוראת אותו בהליכה, הבנתי את הכוח האומניפוטנטי שיש ביכולת ההתחפשות הזו. בכוח של ההזיה והפנטזיה, ובגבולות שלה, בין דיכאון לאופוריה.

ביחסים עם גברים הצלחתי לזגזג בין הדמויות שלבשתי בהצלחה מועטה יותר. הרגש חזק יותר מהמשחק. אבל היו תקופות שהעדפתי לנהל יחסים מלאים דרך המסך, בלי לצאת מהבית, בלי להיתפס בחולשות שאין במקלדת. למזלי, זה עבר מזמן. את בן זוגי הנוכחי, כבר שמונה שנים, הכרתי דרך חברה, באופן הישן, אולי בגלל זה אנחנו מחזיקים יחד.

להגיד שאני חושבת באופן אסוציאטיבי יהיה ניסוח מיושן, של עולם ישן. אני חושבת היפר, היפר טקסט, היפר לינק, הדברים שמעסיקים אותי בכמה מסכים שונים, רצופים קישורים לעוד ועוד נושאים, לעוד עמודים של זכרונות, תוכניות לעתיד, סיפורים שאני צריכה לסיים, אנשים שאני נזכרת בהם או צריכה להתקשר אליהם. המחשבות שלי מופרעות כל הזמן על ידי קווים תחתיים שמובילים למקום אחר. איבדתי את היכולת להישאר במסך אחד למשך יותר מכמה דקות, ולדעתי היא מעולם לא הייתה קיימת באמת, האינטרנט רק הקצין והחריף את התכונה הזו.

בעולם שלפני הרשת, פנטזתי כל כך הרבה פעמים על יכולת להעביר מסרים כתובים לאנשים שתקשרתי איתם באופנים האלו, שעוד לא ידעתי שקיימים, אז חשבתי על טלפתיה. יתרון המילה ברשת, יכולת הניסוח וה"מולטי טאסקינג" של הפרעת הקשב חסרת המרפא, התתמזגו בעולם האינטרנט לאוטופיה עבור האישיות שלי. כך נגאלתי.

16 תגובות

  1. אוי, ניתוח אישי כנה, מבריק ומרתק
    אבל איך אפשר לקרוא ספר בהליכה? עד היום לא הבנתי, אפשר להיתקל בעץ, בעמוד, במרצפת מדרכה שבורה, באופניים, בקקי, בעגלה, במכונית, באדם, טוב הבנו

  2. חציתי ערים שלמות תוך כדי קריאה, זה אושר שלא יתואר.

    ריקי, זה מקסים. באמת מדי פעם, כשאנחנו מדברות, אני שומעת אותך מפליגה על איזה לינק למקום אחר 🙂

  3. חלק משיחה אמיתית בטלפון:

    אמא שלי (לא ממש צעירה): יוסי, מה אתה עושה עכשיו?
    אני: באינטרנט.
    אמא שלי: מה מראים עכשיו באינטרנט?

  4. אבל התייחסת לאספקט צר, אם כי משמעותי, של החוייה המקוונת –
    הקשר עם אנשים אחרים .
    אני חושב שכל מי שהרגיש אי פעם שהוא טובע בספריה, נזכר בתחושה הזו לנוכח המאגרים המקוונים האינסופיים.
    בורחס כתב על זה יפה כשדימה את הספרייה ליקום בפני עצמו.
    חברי ברק ויס כתב במקום אחר על הקריאה בתלמוד, בו כל עמוד מורכב ממקור ורפשנויות ומראי מקום שפזורים סביבו , והקריאה בו היא אסוציאטיבית ומדלגת. היפר-טקסט אמיתי.
    הדהיתי עם מה שכתבת בנוגע לאינטרנט שמשביע את תחושת חוסר הריכוז שלך. למעשה, זה נראה כמעט כאילו למופרעי-קשב יש יתרון בנבירה אינטרנטית על-פני אלה שבורכו בסבלנות ברזל.

    פוסט מעורר מחשבה, בוודאי עוד אשוב.

  5. שרון, תודה רבה. הולכים בזהירות, מידי כמה שניות העין גונבת מבט קדימה, כדי לא להיתקל.
    רוני, אני יודעת שאת קולטת, שמחה שאת לא נעלבת מזה, זה באמת בלתי נשלט.
    יוסי :))) מה מראים, באמת? אני מקווה שלא אמרת את האמת, בחורות ערומות!

    הצועד, ברוך שובך למעוני, איפה כתבת בלוגים? במחברת?
    עמיר, אתה צודק, התייחסתי רק לכמה טיפות באוקיינוס הזה, סליחה על הקלישאה. חשבתי באמת בדרך על האספקט של המידע והספרייה, אבל לא היה לי זמן וקשב כדי לפתח את זה לכלל משפט.
    גם אני מאוד אהבת יאת מה שברק וייס כתב לך.

  6. מודה, גם לי יש את התכונה הזו, לפשוט וללבוד דמויות, לפי הסיטואציה והנוכחים. פעם מישהו אפילו קרא לי זיקית, וטען שאני מקבל את צורתי, לפי מצבת הנוכחים בחדר או בסיטואציה.

    בכל מקרה, אחר אמר לי פעם, והיה קשה לי להשיב לו, שאם אתה משחק משחק שאינו הטבע שלך, בעצימות גבוהה, ובחשיפה לרבים, אז זה בעצם הופך דה פקטו לטבע החדש שלך.

    נעים להכיר.

  7. אני דוקא לא כזאת, מאוד אסוציאטיבית וכן "פותחת חלונות", אבל יותר מדי לינקים/מידע/אפשרויות גורמים לי לפעמים ללכת לאיבוד…

    היה מעניין לקרוא, אשרייך!

  8. פעם, Observer לא הלך. זה לא הפך לטבע שלי, אבל זה גבה מחיר כבד. כי במציאות – רק מנסיוני – אי אפשר לפעול מתוך דמות ולא להתקל בקירות שוב שוב, בלי לקבל הודעת מערכת על התנגשות וסגירת חלונות. ואני אפילו לא מדברת על זה שאנשים רגישים מספיק עולים על זה שמדובר בדמות פיקטיבית, כמו ברשת בעצם. אני מדברת על הניכור שאתה מרגיש מעצמך. אבל נעים להכיר גם כן.
    תודה אפפל, מעניין אותי לשמוע פעם אותך מדברת על החוויה שלך באינטרנט, ככותבת שפרסמה ספרים, ועכשיו מפרסמת ומקבלת תגובות. טלי, תודה, אני חושבת שהיה מבדר מאוד למצוא אותי באיזו מאה אחרת, חסודה ופוריטנית. אולי בעצם לא.
    אי אפשר לדעת, אולי בלי האינטרנט הייתי מוצאת גאולה אחרת, יותר יצירתית.

  9. היה כמו לגלות איזה אונה נוספת שלא היה לה שימוש עד עכשיו – עם כל האפשרויות האלה שאת מתארת. כמו מכה של זרם חשמלי אדיר ישר למוח. מדי פעם כשאנשים שמתחברים רק עכשיו (יש כאלה) מתחילים לספר לי בהתרגשות על איזה רצפטורים זה התיישב להם בנשמה, אני מקנאה בהתרגשות הזאת.

  10. גם אני מרגישה שנגאלתי על ידי האינטרנט, ואולי עוד יותר ממך, בגלל שלא היתה לי אף פעם יכולת לאמץ זהות נוספת בחיים האמיתיים

  11. זו היתה תחושה מופלאה לגלות שאני לא חריג. אני לא לבד. אני לא יחיד ומוזר שאוהב מוזיקה מהסבנטיז, או סרטים בשחור-לבן מלפני 50 שנה, או ספרי מדע בדיוני ספציפיים.

    האינטרנט הביא לחיי את תחושת הקומונה. הפורומים היו קסם. אנשים שהם כמוני, ויש לנו נושאי שיחה משותפים ואהבות דומות.

    פגשתי אנשים נהדרים, נפלאים, מקסימים, בזכות האינטרנט – שהפכו לחברים טובים ואהובים.

  12. גם אני מאוווווווד אוהבת את האינטרנט
    יש לו כל כך הרבה פנים והיבטים ואפשרויות
    כל כך הרבה קסם ושעשוע וכיף
    מקור בלתי נדלה לידע, למידע, לעניין, לצמיחה

  13. האינטרנט והגאולה. גם אני, גם אני, גם אני.

    לא בהכרח באותה דרך שבה נגאלת את, ריקי, אבל דרך דומה. אולי אתפנה לכתוב על זה.

    ואיזה כיף לעבור על הטוקבקים ולראות שאנחנו לא לבד.

    אינטרנט וגאולה. בהחלט, בהחלט.

    אבל גם חורבן.

    טוב, אולי לא ממש חורבן. אבל מועקה גדולה, ונטל, ובדידות לעיתים, וחששות.

    אינטרנט וגאולה. ואחר כך מה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *