משעמם אותי, פסק ע' שפגשתי במקרה בחוץ, אחרי שיצאתי במחאה על החרבתו העצובה. של "Death of a disco dancer".
את לא מבינה, חרץ בלעג א', זה לא היה מוריסי שראית, זה היה מישהו מזדקן, שמן, שעושה קאברים של מוריסי.
בגידת הגוף, בגידת הזמן, בגידת הקול, אכזריים הם.
שעה שלמה שאני מתבוננת בקליפים ישנים בyoutube של הסמית'ס ומבינה, אין הקשר, כשאין הקשר, אין קשר.
זה היה אחד משיאי ההופעה. ובכל מקרה התחושה שההופעה משעממת היא שגויה מבסיסה, כי גם אם האמן כבר לא מה שהיה מרתק לבחון אותו – זה לא איש אחר, זה אותו איש שהשתנה, ולהשתעמם מזה זו צרות מוח
מזדקן? שמן? ואני כל הזמן חשבתי כמה מעולה הוא נראה, והלוואי שאני אראה ככה כשאגיע לגיל שלו
אני לא מסכים אגב עם איל על עניין צרות המוח אבל זה כבר סיפור אחר
(בתמונות הוא נראה גבר מבוגר ויפהפה)
אבל באמת לא הבנתי מה עניין שמן ומזדקן למוזיקאי. מילא היה דוגמנית, אבל חשבתי שהאיש היה פסקול עולם הנפש שלכם, לא?
למוריסי יש אישיות מסוימת של הזמר שהוא עכשיו, מה שנהיה ממנו לא מעניין מספיק לטעמי על הבמה, אם כי ב2004 הוא הוציא אלבום יפהפה שמזכיר את ימיו הגדולים בלהקה.
הקול שלו באמת בגד בו אתמול ונשבר כמה פעמים. לדעתי בask הוא גם השמיט מילים.
גם אני שאלתי את עצמי מה עניין המראה למוזיקה, לא מזמן ראיתי את קיי די לאנג בהופעה בטלוויזיה, היא דווקא לא מהאמנים האהובים עלי ביותר, אבל המראה לא הפריע וההופעה הייתה מרשימה מוזיקלית.
אני חושבת שאסתטיקה מסוימת, לא דוגמנית דווקא, היא חלק מאיך שאמן צרוב לך במוח, ולהקשר שלו, שכמו שכתבתי נעלם. במקרה שלו ההזדקנות וההשמנה היא מטאפורה, למשהו גדול יותר שמוריסי הוא עכשיו, ואייל, אם אתה מדבר על לבחון אותו עכשיו, זה בדיוק מה שעשיתי . לי זה כואב יותר שהאמן הזה כבר לא מספיק מרגש אותי.
אולי גם משום שאני לא פריקית של השפה האמנותית שהוא אוהב. הסרטונים למשל, ובוודאי הניו יורק דולז הנוראים שהוא מעריץ ושרו לפניו.
רוני, היה ועודנו, חלק מפסקול החיים שלי.
ואולי הוא לא הקפיד להשתנות ביצירתו כפי שאולי את השתנית (או טעמך המוזיקלי) במשך השנים מאז? אני מעדיפה להקשיב לדיסקים בסוג של הנאה מייסרת השונה מעט מהתחושות שאני זוכרת מהימים ההם.
אני מראש לא קניתי כרטיסים.
אולי כי השירים האלה שמהללים מוות משברון לב וחוגגים חוסר הערכה עצמית והרגשה שאנחנו הכי מיוחדים בעולם ואין מי שיבין התאימו לגילאי 16-20.
אני יכולה לשמוע את השירים האלה בדיסקים גם היום ולהיזכר בחיוך מתוק במי שהייתי, במי שהיו מוריסי-מאר, אבל להתעמת עם מוריסי בן ה-40 ששר אותם מוציא מהם את כל הנוסטלגיה, הופך את המילים שלהם מדכאון טינאייג'רי מקסים לקורבנות פאסיב-אגרסיבית בלתי נסבלת מבחינתי.
שליבך נחמץ, אם כי אני לא הרגשתי ככה בכלל. קודם כל, ריגש אותי לשמוע אותם שירים שהיו וחלקם נשארו "הפסקול וכו'", וכל עוד לא מדובר באמת במופע פתטי אני לא מבין מה ההידבקות הזאת להקלטות שבתקליטים. כל ההסתייגות הפיזית ממנו היא לא לעניין, אז הוא כבר לא דקיק ומתפתל אלא עבות וכבד יותר. אז מה? יש בזה משהו טבעי ולכן נוגע ללב. אם כבר היה דבר אחד שהרתיע בהועה שלו היה עניין השלכת החולצות לקהל במין פטרונות והמאיסות המסויימת שהפגין כלפי העולם. אבל כמו שכבר אמרתי, לטעמי זה מעניין הרבה יותר מאשר לצפות באיש שלא משתנה. זה פשוט לא סביר שאמן לא ישתנה. אם הוא לא משתנה הוא בבעיה.
אפשר להודות על האמת: מי שהלך זו חבורה של נוסטלגיסטים, מחפשי ריגוש שבעבר. איך היינו יפים, ואורבניים, ומיוחדים ומרדנים. ומה נשאר מאיתנו היום? כמו מוריסי: מכריסים, מקריחים, מזקינים. קניינים אובססיביים. שוחרי "לייף סטייל". ומוריסי דווקא סבבה. אם יש פרייארים שמוכנים לקנות אותו ביוקר, למה שלא ימכור. אפילו בישראל. אדם צריך להתפרנס ולהחזיק רמת חיים בעצמו. וכמובן שהיו גם כמה צעירים שוחרי רטרו, מצועפי מבט. בקיצור, מכל הכיוונים זו היתה מניירה צרכנית משמימה, ואפילו קצת מעציבה.
זו בדיוק ההתרשמות של חלק מבני משפחתי שצפו במוריסי, אמש
עינב מלמעלה, את תוצר עגמומי של משהו אחר, לא יודע בדיוק מה, שמשלב בכל משפט וחצי את הצירוף הפדגוגי "תרבות הצריכה" ונגזרותיו וחושב שהוא מבין משהן על העולם.
וגם יש לי הרגשה שלך בעצמך יש קצת כרס.
מאשר הסמית'ס.
ובדיוק בגלל זה נשארתי אתמול בבית, בהעדיפי לזכור איך הם נשמעו באוזניות של הווקמן באייטיז, מאשר לראות את מוריסי אתמול.
ועדיין – לא יודע אם זו לא הייתה שטות.
מישהי כתבה בתגובות שההופעה הייתה מהוקצעת מידי, ולכן לא ריגשה מספיק, ולמשל איאן בראון היה מחוספס אבל מרגש . זה די נכון, המהוקצע.
חוץ מזה, מי שהחליט על הופעות החימום, מגיע לו עונש.
אני כותבת לך מה שכתבתי כתגובה בקפה דה מרקר אצל דבורית
חייבת להמליץ על מה שכתבה דנה קסלר הבוקר בוואלה! בחריפות ובכנות מעוררת הערכה.
כתבתי שם תגובה, ונשבעת לך שזו הפעם היחידה בשמונה השנים האחרונות שהרגשתי צער עמוק על כך שאני לא כותבת יותר כי היה לי כל כך הרבה, אבל וואוו, כל כך הרבה מה לומר. מוריסיי הוא זה שגרם לי לכתוב, לראשונה, ולפרסם קטעים לראשונה, לפני עשרים שנה, כשזה לא היה כל קל ופשוט להעביר טקסטים שלך לעולם. הכל התחיל מהסמית'ס . ודנה קסלר הסבירה מדוע חזרה מההופעה בדיכאון עמוק.
זה לא רק העניין של ההשמנה וההתבגרות והחיים והניצוץ של הנעורים שנעלם וכל זה, הרי ברור שמוריסיי הנער הגבעולי שלנו נעלם ואיננו, זה עמוק יותר וכואב יותר.
אבל נו, כמו בשיר cemetery gates , קיטס וייטס ואוסקר ויילד (וקורט קוביין והית לאדג'ר ועוד ועוד ועוד) נמצאים מהצד ההוא של שערי בית הקברות, הם בחרו להישרף לגמרי, ומוריסיי לגמרי חי. וזה המחיר של לבחור לחיות ולהתבגר ולהזדקן ולהשמין קצת ולהסתכן להיות, אוי ואבוי, לא רלוונטי או מעניין רק כמופע נוסטלגיה לשחור משחור ההוא של נעורינו.
אז מוריסי לא אומר יותר שום דבר על החיים שלנו? הרי זו לא רק ההתבגרות ריקי, הרי הוא נראה מצוין בגיל חמישים
זה משהו אחר
ניל יאנג נראה כמו סחבה והוא ממשיך להסעיר ולרגש
לא כל אמן שמעז להזדקן פוצע ככה את הלב שלנו
אבל מוריסי הוא במיוחד איקונת נעורים ייחודית וחד פעמית
והוא נעלם בתוך הגבר המבוגר שהופיע שם
גם קסלר וגם את, הסברתן באותה מידה של יופי, מה קרה לי אתמול. שתיכן יודעות לכתוב על רוק טוב בהרבה ממני.
but i am on a different laptop and can't work out the hebrew.
i don't agree with most people here.
i think he didn't change at all, and that was the tragedy. he was an angry young man and he is now an angry old man.
he looked great and sang well, but he was so bitter, as someone wrote – a man who needs to make a living, that's all.
i could n't believe it when he said about Kiley (how do you spell that woman's name?!), he sounded so bitter (he was saying the same thing to Gal Ochovsky the other day), and about not being played on the charts. what at first felt like flirting witht the audience sounded a bit later like a Polish guilt trip -" oh yeah, they DID know the words in XX and XX", or "why are you not yelling MORE?", and many more comments of the sort.
a friend i was with said he looked like a character from the Sopranos.
after an hour i told him i knew which one: Tony's mother – Livia.
of course the show was a nostalgic fling and nothing more for me anyway, but the saddest part was seeing how i grew up and he didn't.
מאוד שעשעת אותי, ליביה! גדול. מי החבר השנון?
כן, הוא באמת היה קצת קרעכצן, אבל אני שומרת לו חסד נעורים.
חששתי שכך יהיה. מאוד חששתי.
ושרון גליק כתבה מדוייק, נוגע ופוגע.
בעיקר על זה שקרא למי שהיה בהופעה "חבורה של נוסטלגיסטים".
שטות מוחלטת.
אני באתי דווקא כי אני אוהבת את היצירה הנוכחית של מוריסי, והתאהבתי בסרקזם המריר שלו דווקא דרך You are the Quarry.
חוץ מזה, שכל הדיבורים של הזדקנות והשמנה נבצרים מהבנתי. הוא נראה עכשיו הרבה יותר טוב מאשר בצעירותו. השחיף המכוער למדי התבגר לכדי סמל סקס לעילא ולעילא.
כל מי שלא בא בכוונה – הפסיד. הקול שלו הרבה יותר עמוק ובוגר עכשיו והשירים של הסמית'ס נשמעים מפיו הרבה יותר טוב עכשיו. לשמוע את There is a Light that Never Goes Out ממוריסי הבוגר ולמות בזרועותיו, לצלילי הקול המהפנט הזה.
כמו שלמה ארצי למשל 😉
יש כאלה שהם פשוט שונים לגמרי כשהם מתבגרים ומזדקנים. יש כאלה שהזיקנה עושה עמם חסד. יש כאלה שלא. Frank Sinatra היה מדהים עד יום מותו.
כמובן, זכותך להתחבר ל"מוריסי הישן" יותר מה"נוכחי". בכל זאת, את חייבת להודות, יש משהו בבשלות הזו שבאה עם הגיל, שמוסיף נופך להגשה.