גדעון לוי יוצא במאמרו מאתמול ב"הארץ" נגד האמהות הבכייניות מהכתבה שאליה התראיינתי, (קייטנת הישרדות, מוסף הארץ משבוע שעבר, מאת אסתי אהרונוביץ').
"חברה שבה מי שאיננו הורה נחשב כמי שלוקה בפגם חמור, שלא לומר חטא – הרבה יותר מאשר בחברות מערביות אחרות; שבה העיסוק בילדים במשך כל ימות השנה אינטנסיווי עד כדי הפרזה מזיקה – מגיעה אל חופשת הקיץ אחוזת בעתה". מאבחן לוי, "אם כך, עולה החשד, אולי כל עניין ההורות נכפה עלינו? אולי אנחנו בעצם לא כל כך רוצים להיות הורים, כפי שפוקד עלינו הציווי החברתי? ואולי אנחנו פשוט לא יודעים איך להיות עם ילדינו, כפי שאומרת הפסיכולוגית שרונה מי-טל.
חופשות ארוכות כשאול היו כאן תמיד, אבל הפחד של ההורים מהן והתחושה ש"צריך לעשות משהו עם הילדים" כדי לקדם את הרעה החולה הם חדשים יחסית. אני לא זוכר את הורינו כה חרדים מפני יולי-אוגוסט, בימים שבהם המצב הכלכלי היה גרוע לאין שיעור מאשר בעידן הקייטנות "א-לה הישרדות" ב-3,000 שקל המחזור. ידענו אז להעסיק את עצמנו, ועוד ללא עזרים אלקטרוניים, ברחוב, בשכונה, במגרש הספורט ובקייטנה הצנועה, עולם מופלא, כמעט ללא התערבות הורינו, והם מצדם לא היו כה מוטרפים ב-1 ביולי וכה שמחים ב-1 בספטמבר, כמו נגולה מעליהם אבן הנגף של חייהם. את הגלגל הזה אי אפשר כנראה להחזיר, אבל מה עם המידתיות ואיפה ה"ילדים-זה-שמחה"?"
מקריאת הביקורת הזו עושה רושם שלוי מחזיק נקודת מבט חד צדדית גם בנושאים נוספים מעבר לנושא הסיקור הקבוע שלו. הפעם נקודת המבט היא גברית, אישית ומעמדית. נראה שעבר זמן רב מאז היו ילדיו של לוי בגיל בית הספר, ומעניין לדעת, כשהיו שם, האם הוא זה שהעביר איתם חודשיים בבית, יום יום ביולי אוגוסט, משחק איתם, מקריא להם סיפור ומפעיל אותם, או שהיה עסוק בעבודתו החשובה והניח לאשתו לדאוג לדברים מעין אלו. הייתי מאוד מעוניינת לשמוע את דבריה בעניין זה.
רגישות לעם אחר וסובל יש, אבל לבני המעמד הכלכלי החלש מקרב הישראלים – הרבה פחות. לוי מזניח עובדה מהותית – חופש זה כיף, אבל להורים עובדים אין חופש מטעם המדינה ביולי אוגוסט, המשק לא מושבת, ואיש לא מוציא אותך לחופש בגלל שאין לך "סידור", או כסף לשלם לקייטנת הישרדות. העבודה חייבת להימשך, התשלום למשכנתא גם, ומכאן גם הצרה הזו, של חודשיים תמימים ויקרים, שבסופו של דבר נופלים ברוב המקרים על האישה האם. למה? אולי כי עבודתה חשובה פחות משום שהיא בדרך כלל מרוויחה פחות, והפסדה יסב פחות נזק למשפחה, אולי כי המבנה הפטריארכלי מעולם לא נשבר כאן באמת. לוי מתגעגע לימי ילדותו, אולי כדאי להזכיר שבימים ההם רוב האמהות לא עבדו בחוץ ופרנסו באופן מהותי, ולכן ההשוואה מופרכת.
ויש עוד אספקטים. גם בשנות ילדותי קיטרו הורים על החופש הגדול. היו קייטנות, צנועות יותר אמנם, אבל להורים לא היו אותן דילמות משום שרוב שעות היום שיחקנו ברחוב. חשופים פחות לפרעות וסכנות, מצד בני אנוש ובעלי חיים שונים. העיתונים, למשל הארץ, עסקו הרבה פחות בטרנדים אופנתיים של הורות, ולא הפעילו לחץ סמוי על ההורים לשמש אנשי חינוך-בידור-ותרבות במשרה מלאה, נוספת כמובן על המשרה ממנה הם מתפרנסים, ובכלל, כאמור, רוב האמהות לא עבדו אז.
העיסוק באשמת ההורים על כל אי הצלחה או בעיה של ילדיהם, סופר נני, ומבחני הורות סמויים וגלויים במדיה, לא היו קיימים במידה כזו. נכון שחלק מאלו הם מנגנונים בידוריים, וגם מנגנוני אשמה חברתיים, שנוגעים בטיהור עצמי, כלומר, תראו כמה אני בסדר והם נחותים. זה חלק מחברה שעוסקת פחות בהישרדות פיסית יומיומית ויתר ברווחה נפשית ובאני.
ולמרות כל הכתוב כאן, אני מוצאת את עצמי מגיבה רגשית לסופו של המאמר. כן, החיים קצרים, הילדות בעיקר. כן, זה לא יחזור הימים האלו, המתיקות, הקשר, הם כרוכים אחרי עכשיו באופן שלא יהיה עוד.
זה לא אומר שאי אפשר לקטר, על דברים שלוי כנראה קצת שכח.
אבל זה נכון שבעבר הורים בילו עם ילדיהם יותר מאשר היום.
אמהות שאינן עובדות לא שלחו את הילדים לגן לפני גיל 3-4. אבל גם אמהות עובדות, כמו אמא שלי שעבדה תמיד במשרה מלאה, היו מגיעות הביתה מוקדם יותר. שבוע העבודה היה שונה – אני זוכרת אותה ישנה בצהריים פעמיים בשבוע(!), מפני ש-3 ימים בשבוע כולם יצאו באחת במקום בשלוש.
החנויות (בחולון לפחות) היו נסגרות בין שתיים לארבע, וגם בימי שלישי אחה"צ, כך שגם עצמאים יכלו לאכול צהריים בבית ולקבל אחה"צ חופשי אחד.
יצאו פחות לבלות – כך שלא היה נוהג להשאיר את הילדים עם בייביסיטר בערב.
היו פחות מכוניות פרטיות, ופחות מכוניות פר משפחה – האמהות נסחבו עם הילדים באוטובוס לכל מקום, כולל קניות וסידורים.
זה אולי לא היה נוח, אבל כך זה היה. אני לא יודעת להגיד מה יותר קל נפשית או פיזית – להיסחב כל היום עם הילד לסידורים חיוניים, או ללכת לעבודה "של גדולים" שלילדים אין מקום בה, ולחזור לראות אותו בחמש בערב.
מה שאת מתארת אצל אמא שלך זו לא משרה מלאה. או שלא הבנתי. וחוץ מזה, הכל השתנה. היום משרה מלאה זה עשר שעות ביום, אמהות שיוצאות קודם נפגעות קרייריסטית.
המקלדת שלי משתוללת, מחזירה מסכים לאחור וכל מיני.
אמא שלי בהחלט עבדה במשרה מלאה כל השנים (בבנק). בחישוב שלי, אולי אני לא זוכרת נכון, זה יוצא 35 שעות שבועיות – לא זה מה שקוראים היום משרת אם?
ונכון, היום שוק העבודה שונה. זה מצער. זה מחזיר אותנו לשאלה הישנה, עד כמה אפשר לפגוע בכל צד (הילדים או הקריירה) לטובת הצד האחר. אבל זה כבר נדון מיליון פעם.
גם אמא שלי עבדה ככה במשרה מלאה, מדי יום 8-15. פשוט אז עבדו גם בימי שישי כך שיום העבודה מראש היה קצר יותר, אבל שבוע העבודה, ארוך יותר… אני לא יכולה להגיד שהסביבה היתה בטוחה יותר, אבל העיוורון לסכנות היה אחר לגמרי מהיום. אין סיכוי שאתן לילדה לעשות את מה שאני כבר עשיתי בגילה. אנו חיות היום בעולם אחר. על כל הפיתוי שבדבר, אין באמת בסיס להשוואה.
ריקי, אני חושבת שייתכן וההשוואה המתמדת לגברים, או למשרת הגברים, או לשכר גברים היא בעיה.
אולי זה משום שאני מאמינה שאדם הוא קודם כל לעצמו ורק אח"כ חלק מקבוצה. זה אומר למשל שבתוך 'קבוצת' הנשים יש נשים שונות עם צרכים שונים.
עבורי, למשל, האפשרות לעבוד בכל יום עד חמש או שש (ולפי זה לפגוש את הילדים בכל יום רק בחמש וחצי או שש וחצי) היא עונש, גם אם היה לי 'סידור' לילדים. אולי זה לא חוקי להגיד את זה, אבל הרצון שלי להיות איתם בשלב הזה גבוה מידי.
מאמינה שכל אחד בסופו של עניין בונה לעצמו את מה שהצרכים הרגשיים שלו דורשים, ונכון, לא תמיד זה מצליח כמו שרוצים. גם לי לא. אבל אני לא בטוחה שהטענה שמקורה הוא קבוצתי היא נכונה.
בגלל השונות הגדולה שיש בתוך הקבוצה הזו.
ויש שונות גדולה מאוד.
תבואי יותר 🙂
מיכל, גם אני לא הייתי רוצה לעבוד עד חמש שש כל יום ולהפסיד זמן עם הילדים.
ועם זאת, בעיית החופש הגדול בעינה עומדת, ושנינו צריכים לפתור אותה.
בעיית החופש הגדול היתה צריכה להיות הבעייה של המדינה. לאפשר חודשיים ענקיים של חופש אחד ארוך ומיותר שמנתק ילדים מהמסגרות ולא מספק למעמד הביניים פתרון – ונופל על הכתפיים הרעועות כלכלית של הורים ל 3 ילדים שלא יכולים לממן כל ילד ב 2 קייטנות, 3 שבועות כל אחת, בעלות כוללת של 6000 שקל לתקופת הקיץ, וזאת מבלי להזכיר את הסרטים, הבילויים, הארטיקים ושאר המשחקים, מנוי לבריכה, או כל פעילות אחרת, מרבית משפחות מעמד הביניים נשחקות כלכלית בגלל החופש הגדול, את זה לא הזכרת.
המדינה חייבת לממן פעילות לילדים בזמן החופש הגדול ובסבסוד מלא לכולם. אי אפשר להפיל עלינו ההורים חודשיים שלמים, ושבוע אחרי שזה נגמר מגיע חודש של חגים, זמן מיותר וארוך שלמי שאין סידור לילדים שלו, ולמי שאין כסף לממן קייטנות והוא עובד /ת משאיר ילדים לבד ימים שלמים, בלי
תעסוקה ובלי השגחה.
החופש הגדול הוא אילוץ, והעניין חייב הערכות במסגרת העיריות , אפשר לספק לילדים ולנוער תעסוקה ולבנות מערכי פעילות בהתנדבות וכו'
ולצעירים בסבסוד מלא, כי ההורים לא מסוגלים לממן את הקיטנות, וזה מנתק את הילדים לזמן רב מהלימודים והפעילות שהורגלו לבצע ואחר כך קשה להם לחזור.
לנושא הכלכלי.
" המשק לא מושבת, ואיש לא מוציא אותך לחופש בגלל שאין לך "סידור", או כסף לשלם לקייטנת הישרדות. העבודה חייבת להימשך, התשלום למשכנתא גם, ומכאן גם הצרה הזו, של חודשיים תמימים ויקרים"
אומר גדעון לוי, וזה נשמע כמו האשמה כלפי ההורים…כאילו שההורים הם ורק הם אלה שיצרו חברה אלימה, שסועה, תחרותית שמתבססת על כסף ושבגללם אי אפשר לשלוח את הילדים לשחק בחוץ (איפה?! מתחת לבית שלנו אין אפילו פארק אחד קטן לילדים) במשך 9 שעות שאת עובדת (לא כולל נסיעות). מעצבן.
אל תקחי את זה לכיוון האישי – זו לא הכוונה.
הבעיה היא בעיה של כל אדם שהוא הורה לצעירים, לא רק של האמהות.
חלוקת האחריות בחופשות אמורה להיות הסדר משפחתי ביתי בסה"כ.
אם היה ארגון נורמלי וממוסד שיכול לתת מענה לבעיה הזו, זה היה אידיאלי, ועוזר במציאת פתרון מהותי, הן עבור האב והן עבור האם.
זו לא אמורה להיות צעקתן של הנשים בלבד. זה עניין של בחירה.
ואת יודעת מה? – הנה עוד משהו: אני חושבת שעניין הקייטנות בגנים הפרטיים שגובים סכום מלא עבור אוגוסט שניתן באופן ממש חלקי, ובנוסף מעמידים קייטנה בתשלום נוסף ובלתי סמלי היא בעייתית.
אם כל (!) ההורים היו אומרים לא לשיטה הזו מבעוד מועד, עם ההרשמה לגנים בתחילת השנה, הוא לא היה מתאפשר. גם זה עניין של בחירה.
אולי הפיתרון הכולל והגדול הוא שתקום מפלגה שמתעסקת בדיוק בדברים הללו- שמעניינים אותנו ביום-יום ושאנחנו במצוקה מהם – יוקר המחייה בארץ, הפרטות, אבטלה, פערים כלכליים, שעות עבודה, חופש גדול, יוקר הקייטנות, נושאים חברתיים כלכליים שנוגעים בכולנו מיידית, ולא איראן, פלשתין, פליטים, גבולות וכל זה- מדוע אין מפלגה כזו? מדוע לא רואים את הצורך הרב של אנשים כמונו, המונים, שתהיה מפלגה כזו שזו תהיה האג'נדה שלה- טיפול בבעיות הללו בדיוק
מה, אני עד כדי כך נאיבי?
שרון, קום ועשה מעשה.
קח על עצמך עם עוד כמה להקים כזאת מפלגה ונסה לקדם אותה , יצטרפו אליך רבבות .
אולי גם זה חלק ממה שמסתתר מאחורי מאמרו של גדעון לוי.
האם ייתכן שההורים שלו וההורים של חבריו כן קיטרו וכן נתקפו חרדות מפני הקיץ, פשוט הוא בתור ילד לא ממש שמע אותם, כי באופן טבעי עולמו ודאגותיו היו אחרים? כי הוא לא נתן את דעתו על מה שהדאיג מבוגרים, גם לא צרך כלי תקשורת של מבוגרים, לכן לא שם לב? או כי אז היה פחות מקובל לשתף את הילדים בחרדות האלה? אני צעירה בדור אחד מגדעון לוי, אבל כן זכורים לי למשל ספרים של דבורה עומר, "אמא-עשרה" ו"אמא עשרה-פלוס", שיצאו בשנות ה-70 ובהם היא מתארת את שגרת יומה של אם לשלושה ילדים בני עשרה ותינוקת אחת. למרות שבספר היא עקרת בית ולכאורה פטורה מהצורך לדאוג לילדים ל"סידורים", יש שם קטע שבו היא מקטרת חופשי על שביתת מורים פתאומית ומתמשכת: השביתה הזאת משבשת לה את כל התוכניות, הילדים שורצים בבית כל היום ולא נותנים לה מנוחה, מקשקשים בלי הפסקה בטלפון, היא לא מספיקה לעשות כלום בבית, וכו'. ובאופן כללי בספרים האלה היא מתלוננת בגילוי לב על השגרה השוחקת של הורים, לא רק בחופש.
מי שעושה אידיאליזציה להורות של פעם ולרוחם האיתנה והאופטימית של ההורים פעם, כדאי שישים לב גם ל"עדויות" כאלה. חיי משפחה היו עניין מאתגר בעבר והם ממשיכים להיות כאלה גם היום.
שרון, יכול להיות שהבוחר בשל לבחור מפלגה שתבחר בענייני היום יום שלו. בטח כשהוא אדיש לכל דבר אחר כמעט.
מיכל, לא נעלבתי, מה פתאום. את צודקת.
לא מזמן כתבתי את הפוסט הזה
http://false.blogli.co.il/archives/259
אני עומד משתאה וקצת מתוסכל לנוכח העובדה שכל העלאה מינורית או אפילו מחשבה עליה, בשכר הלימוד באוניברסיטאות מצליחה לעורר גלי מחאה ושביתות, בעוד הורים נדרשים לשלם "שכר לימוד" גבוה בהרבה עבור ילדיהם עד גיל ארבע ואף אחד לא חושב לעשות משהו בנושא.
אפילו עכשיו, עם "חופש גדול" של שלושה שבועות בסך הכל אנחנו מתמלאים בעתה, ואני לא יכול לחשוב מה יהיה הלאה.
אבל בניגוד לשרון אני לא מאמין במפלגה כזו. אני כן מאמין בפעילות פוליטית, בתנועה שתתארגן אבל תחרוג מגבולות הקיטורים בבלוגים ובסלון, ותחרוג גם מהפגנת ראווה אחת בכיכר. לתנועה כזו צריך להיות מרכיב פוליטי, אבל אין לה סיכוי לשנות את המפה הפוליטית בישראל. לכן המרכיב הפוליטי שלה צריך להתמקד בפעילות של לוביסטים בכנסת ובגיוס "סוכנים" בתוך המפלגות הקיימות (ויש מועמדים מצויינים גם בליכוד, גם בעבודה, גם במרצ וגם במפד"ל).